פרשת כי תשא

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

בפרשתינו נכפלה מצות שמירת שבת, בתחילה (פרק לא פסוק טו) כ' "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' " וגו', ולהלן (פרק לד פסוק כא) כ' עוד "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות" וגו'. ובשני המקומות הללו אין מובן ההדגש שבמקרא על עשיית המעשים בששת הימים, – שהרי יסוד הדין הוא השביתה ביום השבת ואין דין ומצוה לעשות מעשים בימים המותרים במלאכה, ומן הראוי היה שיכתב רק הסיפא דקראי "ביום השביעי שבת שבתון" ו"ביום השביעי תשבות", וכבר מצינו באור החיים שהרגיש בזה ע"ש.

ואולם פתח הדבר נמצא בגמ' חגיגה יח, א שסברה לומר שיסודו של איסור עשיית מלאכה בימי חול המועד הוא משום שימים הללו נמצאים הם בינות לשני ימים טובים שבתחילת החג ובסופו – ומטעם זה תאסר המלאכה אף בימים שביניהם, שהרי מצויים הם בין שני ימי קודש – ואף בהם פושטת היא הקדושה, ופרכה הגמ' צד זה משום שא"כ אף בכל ימות החול תאסר המלאכה, – שכן כל הימים נמצאים הם לעולם בין שתי שבתות – ובימות החול הרי הותרה עשיית המלאכה ע"ש. והנה דמיון הגמ' לוקה הוא בחסר דאין בין זה לזה ולא כלום – שכן שני הימים הטובים שבחג הרי הם חטיבה אחת ושייכים הם זה לזה בקשר אמיץ וא"כ יש לומר שהימים שביניהם יאסרו אף הם באיסור זה, מה שאינו בימי השבת שלכאורה אין בין שבת לחברתה כלום.

רק ביאור הדבר הוא שכל ששת ימי המעשה יונקים הם מכוחה ומהשפעתה של השבת, והשבת משפיעה על כל אותם הימים שלפניה ואחריה, וא"כ כל ימות החול הרי הם נידונים כימים הנמצאים בין שני ימים קדושים שקדושתם פורצת ויוצאת אל החוץ להם, עד כדי כך שהיה מקום לומר שאף ימים הללו יאסרו במלאכה, כשם שנאסרה המלאכה בחול המועד.

ומטעם זה טרחה התורה והדגישה לנו שמותרת היא המלאכה בששת ימי המעשה, שאלמלא הדגשה זו היינו מעלים בדעתינו שאף שאין בהם טעם מצד עצמם שתאסר בהם, בכל זאת היתה אסורה בהם המלאכה כיון שקדושת השבתות שישנם ביניהם מתפשטת היא ובאה אף בגבולם.

ובאמת כן שנינו במסכת אבות (פרק ה משנה ו) "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות", שאותם הדברים גדולים הם במעלתם הרוחנית וכגון הלוחות ואילו של יצחק, ולכן הוצרכו ליברא באופן שיגבר בהם יותר צד הרוחניות והקדושה היא השפעתו של יום השבת. ובהארה זו יש לנו ליתן את הדעת על גודל מעלת יום שישי שבו השפעתה של השבת היא הגדולה ביותר.

והדברים אמורים בפרט כלפי לימוד התורה ביום זה, שמעשה אירע בדרשן שדרש לרבים במעמד מרן הגרב"ד ליבוביץ זצ"ל (בעל ה"ברכת שמואל") בגודל מעלת לימוד התורה – באומרו שהתורה הרי היא כ"אויר לנשימה", ובאומרו זאת הזדעק הגרב"ד ממקומו ואמר שאין התורה כאויר לחיינו, והיינו פרט חיוני והכרחי לצורך קיומנו, אלא התורה הרי היא החיים בעצמם ואין חיים זולתם כלל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *