תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט וכו' וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יתר מדאי.
רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"י
"כפי ממונו והצלחתו": האדם צריך לחיות לפי מה שיש לו, ולחשב את הוצאותיו לא רק "כפי ממונו" – אלא הוסיף הרמב"ם – "כפי ממונו והצלחתו". שלפעמים יש לאדם ממון בידו באופן חד פעמי, אבל אין זה מצבו הקבוע, ואין לו להוציא אותו ממון על סמך מה שיש בידו כעת, משום שחובה עליו לחשב את הצלחתו בדרך כלל, ואם יש בידו כעת יותר מכפי צרכיו הרגילים צריך הוא לשמרם לעתיד, וכמש"כ במשנה בערכין כ"ח, שאדם חייב לחוס על נכסיו. וכתב רש"י בביצה (טז ע"א) על דברי הגמ' שם "כל מזונותיו של אדם קצובים לו" וכו' – "ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה – שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו", נמצא שמי שחי ע"ס הלוואות במקום שאינו מוכרח הוא הולך נגד צורת החיים שנקבעה לו מן השמים, שהרי הלוואות להוצאה מרובה אינם בחשבון המזונות חוץ מהוצאות שבת ובנין לת"ת.
[וגם אם ישתמש בממון זה לצרכיו השוטפים, יתרגל לחיות ברמה זו, ושוב יקשה עליו לאחר מכן לחיות לפי ממונו הקבוע – וכמ"ש לעיל לגבי מאכלים].
"ולא יטריח על עצמו יתר מדאי": מש"כ הרמב"ם "ולא יטריח על עצמו יתר מדאי", ציין בס' עבודת המלך לגמ' בפסחים (קיד ע"א, והבאנו לעיל), "אכול בצל ושב בצל", ופי' הרשב"ם ז"ל, "אכול בצל או ירקות ותשב בצל ביתך ולא תצטרך למכור ביתך". ועוד איתא שם בגמ': "כי אתא עולא אמר, מתלא מתלין במערבא, דאכיל אליתא טשי בעלייתא, דאכיל קקולי אקילי דמתא שכיב", ופי' הרשב"ם והר"ח, שמי שאוכל באופן קבוע בשר שמן העולה ביוקר, גורם לעצמו להסתתר בעליית ביתו משום שבאים לתבוע ממנו שיפרע את הקפותיו ואין בידו, אבל זה שמסתפק בירקות, יושב יחד עם כל בני העיר במקום מרכזי ואינו חושש מאדם משום שאין לו תובעים.
וזו כוונת הרמב"ם שאדם לא יקח על עצמו הוצאות מיותרות, משום שסופה של הנהגה זו, שתגרום לו לטרחה מיותרת ועגמת נפש.
