דרש רב עוירא… מאי דכתיב 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט' – לעולם יאכל אדם וישתה, פחות ממה שיש לו; וילבש ויתכסה, במה שיש לו; ויכבד אשתו ובניו, יותר ממה שיש לו, שהן תלוים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. חולין פד ע"ב
הורונו חז"ל, שכלכלת הבית צריכה להעשות מתוך חשבון, וסוף כל הוצאה בחשבון תחילה, שיש להביאה בכור המבחן והמשפט – האם הדבר הזה אכן ראוי להוציא עליו הוצאות, ועד כמה יכול להוציא בהתאם לממון העומד לרשותו.
והיסוד הראשון הוא, לכלכל את הבית לפי היכולת ולא על פי הרצון, וכמו שביאר רש"י דברי הגמרא הנ"ל: "טוב המכלכל דבריו במשפט – לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו". וכדברים הללו כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"י): "תלמיד חכם… אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו".
וכיון שההוצאות נגזרות מהיכולת האישית של כל אחד ואחד, הרי שכל אחד צריך לבדוק בעצמו מה הן היכולות שלו, ולא להוציא הוצאות על פי מה שרואה אצל האחרים – כיון שלכל אחד ואחד יש את ההצלחה והיכולות שלו, ואין זה נוגע לשני כלל. ואסור לו לאדם לדחוק את עצמו ולקחת על עצמו הוצאות שאינן הכרחיות שלא "כפי ממונו והצלחתו" – ואף אם יכול להסתדר בדוחק אין לו לנהוג כך, וכמש"כ הרמב"ם (שם), "ולא יטריח את עצמו יותר מדאי".
ונצא בעקבות חכמינו ז"ל, לעמוד על ביאור דבריהם הק' ומשמעותם להלכה ולמעשה:
"יאכל וישתה פחות ממה שיש לו": ההוצאות עבור מזון צריכות להיות מופחתות – "לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממש שיש לו". והגדר בזה כתב בים של שלמה (חולין פ"ו סי' ג), "שלא יאכל אלא כדי חיזוק הגוף, ולא יסגף גופו כלל, אבל מ"מ אל יעדן עצמו בתפנוקים".
ומצינו לזה כמה טעמים וסיבות:
א. כדי להרגיל את עצמו שלא ללכת בכל תאות לבו כמו שפי' שם רש"י שהבאנו לעיל, שאינו עומד על צרכיו "בכל תאות לבו".
וכיוצא בזה אמרו בגמ' (שם ע"א) "למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין", וכתב רש"י, "לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים". וכן הוא במסכת פסחים (קיד ע"א): "לא תיכול אווזין ותרנגולין, ויהא לבך רודף עליך". ופי' הרשב"ם "ולבך רודף עליך – ומתאוה לאכול כל שעה שהורגלת" – שע"י שמתרגל לאכול דברים ערבים, נמשך ונגרר להרבות באכילה.
ב. עצם החיסכון בהוצאות אכילה ושתיה, מונע מהאדם מלהכנס לחובות ולהיות רדוף, וכמו שאמרו בגמ' בפסחים (שם) "אכול בָּצָל וְשֵׁב בַּצֵּל" ופי' הרשב"ם: "אכול בָּצָל או ירקות, ותשב בְּצֵּל ביתך ואל תצטרך למכור ביתך". וכן פי' רבינו חננאל שם: "מי שמנהגו לקנות בשר שומן באשראי ואוכל, מתחבא בעליות שלא יבוא הקצב ויאמר לו איני מניחך עד שתתן לי דמי הבשר, אבל מי שמנהגו לאכול ירקות שדה, יושב על השוק באשפה ואינו חושש, שאין מי שנושה בו".
ג. שומר על נכסיו, וכמו שפירש רש"י בתהילים (קיב, ה) את הפסוק "יכלכל דבריו במשפט" – "ואת דבריו הצריכין לו במאכל ובמשתה ובכסות, מכלכל במשפט ובמדה, וחס על נכסיו".
למדנו שחסכון בהוצאות מופרזות עבור מאכל ומשתה היא הדרך לחסוך ולשמור על ממונו, שלא רק שמונע מעצמו חובות כפי המבואר בגמ' פסחים, אלא גם בא לידי חסכון. וכמו שכ' מרן הח"ח זיע"א בספרו נפוצות ישראל פ"ו ז"ל, החכם עיניו בראשו להתנהג בהוצאות ביתו בכל ענייניו רק כפי ערך הרוח שלו ופחות מזה מעט אולי יזדמן איזה עת שלא ירוויח כ"כ עכ"ל.
"וילבש ויתכסה במה שיש לו": אף שבנוגע לאכילה ושתיה יש לצמצם ולהסתפק במאכלים קלים יותר, אבל בנוגע ללבוש צריך האדם להתלבש בצורה הולמת ולא לפחות בזה מהאפשרויות העומדות לרשותו. והסיבה לכך, שחוסר לבוש מתאים גורם לאדם בושה וכפי שכ' רש"י (שם בד"ה פחות): "וילבש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש".
ואף שאין להתהדר בלבוש, וכמו שאמרו בגמ' שם ע"א "מגז כבשים יהא מלבושך", וביאר המהרש"א שכונת הגמ' "שלא יבקש לו בגדי משי חשובים, אלא מגז כבשים דהיינו בגד צמר ללבושיך". וכן כתב המהרש"א כאן: "ואל תחפוץ במלבושי כבוד יותר משיש לך".
וכך כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ט): "מלבוש תלמיד חכם נאה נקי וכו' ולא ילבש לא מלבוש מלכים וכו' ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים". והם דברי הגמ' כאן: "וילבש ויתכסה במה שיש לו" – דהיינו שלא יפחות ממה שיש לו וילך בבגדי עניים.
"ויכבד אשתו ובניו" פי' המהרש"א שמה שאמרו בגמ' "ויכבד אשתו ובניו" היינו לכבדם במלבושים נאים (ועי' כתובות מח ריש ע"א, מחיובי הבעל לאשתו לתת לה כסות ההולמת אותה לפי שנותיה ועונת השנה). וכן כתבו המהרש"א בביאור דברי הגמ' ביבמות (סב ע"ב) "מכבדה יותר מגופו", והכנה"ג (הו"ד בפמ"ג יו"ד סי' כח משב"ז ס"ק א) "דהא דאמרינן לעולם יכבד אדם אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, היינו במלבושים, דר' יוחנן קרי למאני מכבדותא, ולא באכילה ושתיה".
"ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו" – אם צריך ללוות עבור זה: פרש"י (ד"ה פחות): "ויכבד אשתו יותר מלפי היכולת". פשטות לשון הגמ' משמע, שאם אין לו, צריך ללוות כדי לספק צרכי אשתו ובניו, וכן משמע מדברי רש"י שכתב "יותר מלפי היכולת", ואינו יכול למנוע מהם את צורכיהם ולהסתפק במה שיש לו. וכן ביארו המהרש"א והמהרש"ל (ודייק זאת ממה שהביאה הגמ' הרישא של הפסוק "טוב איש חונן ומלוה").
אולם הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"י) כתב: "צוו חכמים ואמרו, לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו". והנה שינה הרמב"ם מלשון הגמ' ונקט בלשון "יותר מן הראוי לו" (ולא בלשון הגמרא "יותר ממה שיש לו"), משמע שלדעת הרמב"ם, הכל לפי ממונו ולא יותר (וכן העיר ע"ז בצפנת פענח על הרמב"ם). וכן כתב הרמב"ם בהל' אישות (פט"ו הי"ט): "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו וכו' ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון". וכן הוא בהל' יו"ט (פ"ו הי"ח): "הנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו".
ולפי דבריו צ"ל שביאר לשון הגמ' "יותר ממה שיש לו", שאין הכוונה ליותר מהממון שיש לו, אלא לצורת ורמת הלבוש שיש לו – ולכן נקט בלשון "יותר מן הראוי לו". וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגראי"ל שטיינמן שליט"א כדבר פשוט שאין ללוות עבור חיוב זה.
ומכל מקום גם לדעת המהרש"א והמהרש"ל שאמרו שאם אין לו לווה, זהו רק לצורך לבוש וכסות – וכמ"ש לעיל ש"מכבדה" היינו בבגדים דווקא ולא באכילה ושתיה.
וגם מה שחייב ללוות עבור בגדי אשתו, זהו דוקא באופן שאין לה בגדים ראויים. שהרי הטעם שהחמירו בזה כ"כ הוא משום זילותא שיש לאשה ללכת בבגדים עלובים, וכמש"כ רש"י ביבמות שם ד"ה יותר מגופו: "דזילותא דאיתתא קשה מגברא", הרי שרש"י מפרש שהגמ' מדברת באופן של זילותא דוקא – היינו שחסר לה בגדים עד שבאה לידי זילותא. אבל כשבא לכבדה בבגדים נאים ובתכשיטים, והיינו לא למלאות חסרונה, אלא לתת לה יותר מהמצטרך לה – וזהו "לכבדה" – זה אינו אלא כפי ממונו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' יו"ט ובהל' אישות.
ולפי זה יתכן לומר, שמה שכתב הרמב"ם "ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון", זהו מעבר למה שהאשה צריכה כדי שלא תתבייש. ובאמת אם אין לה בגדים ראויים עד כדי זילותא, יתכן שגם לדעת הרמב"ם צריך ללוות, שדבר זה הוא מכלל יסוד חיובי הבעל לאשתו שארה "כסותה" וכו', יעויין במה שכתבנו בסימן א' אות ז'.
