חיוב האישה בפרנסת הבית

שאלה:

האם ומהו הסכום בימיינו שאשה חייבת לעבוד ולהכניס לכלכלת הבית ?

תשובה:

שלום רב,

לא ברור כלל שהבעל יכול לחייב את האישה לעסוק בפרנסת הבית מלבד המלאכות שהזכרו בגמרא כמו טווה בצמר. כך שהסכום ודאי אינו רלוונטי.

מקורות:

אצטט לך מספר משנת הכתובה של הגאון הרב משה קליין שליט"א שסיכם את הסוגיה (ח"א פרק טו סעי' ח'):

במקרה שמנהג נשות מקומה לעסוק במסחר וכדו', וכפי שמצוי בזמנינו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם רשאי הבעל לתובעה שתעסוק במלאכות אלו, שמעצם מהותן אינן מכלל מלאכת הנשים^[1]. ומכל מקום נראה, שאם מלאכות אלו אינן ראויות לאשה זו לפי טבעה, הכל מודים שאינה חייבת לעסוק בהן^[2]

[1] מלאכה שאינה מיוחדת לנשים

הבית מאיר (סי' פ ס"ק א) נקט בפשיטות שהבעל אינו רשאי לכוף את אשתו לעסוק במלאכה שאינה מיוחדת לנשים בדוקא, אף אם מנהג נשות אותו המקום לעסוק במלאכות כעין אלו. ועיי"ש שדקדק דבריו מדברי הרמב"ם (פכ"א מהל' אישות), שטרח לציין בפרטות את כל אותן המלאכות המיוחדות לנשים [כאריגה וריקמה], דלכאורה לא משום דוגמא בעלמא נקט הכי, אלא ללמדנו בא, שהלכה זו אינה אמורה אלא לענין מלאכות המיוחדות לנשים בדוקא, ולא לענין מלאכות שמעצם מהותן מתאימות יותר לאנשים, אף שמנהג כל נשות מקומה לעסוק בהן.

כמקור לדבריו אלו, ציין הבית מאיר למש"כ הבית יוסף (סי' צה) בשם הרשב"א (ח"ד סי' קנב), וז"ל: "שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע, ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים", ועי"ש שהוסיף, דדברי הרשב"א אמורים אף במקומות שמנהג הנשים לעסוק במלאכות שונות שאינן מיוחדות לנשים [וראה לעיל דין ב שיש חולקים על הרשב"א בזה].

מיהו, מדברי הבית שמואל (ס"ק א) נראה, דיסוד הפטור בכך הוא שאין מנהג קבוע בכל הנשים לעסוק במלאכות אלו, שזו עוסקת בכה וזו בכה. ומשמע שאם היתה מלאכה הקבועה לכל הנשים, אף שאינה מאלו המנויות במשנה, ואין היא מיוחדת לנשים בדוקא, הבעל רשאי לכופה לעשותה לו.

בזמנינו

נפק"מ בשאלה זו, בזמנינו, שהמנהג הרווח הוא שנשים עוסקות בכל מלאכה, ובפרט נשות הת"ח שנוטלות על כתפיהן את עול פרנסת הבית, דכיון שאין מלאכה מיוחדת הנוהגת בכל הנשים, אלא זו עושה בכה וזו בכה, אין הבעל רשאי לכופה שתעשה לו במלאכות אלו. ומכל מקום, לענין מלאכה שמנהג כל נשות מקומה לעסוק בה, יהיה הדבר תלוי בשתי דעות אלו: לדעת הבית שמואל הואיל וכל הנשים עושות אותה מלאכה מסוימת, חיוב גמור מוטל על האשה לעסוק בה עבור הבעל, ואילו למש"כ הבית מאיר שם, אף בכה"ג שמנהג כל נשות עירה לעסוק במלאכה מסוימת, אין האשה מחוייבת בכך אא"כ היא מלאכה המיוחדת לנשים בדוקא.

ומ"מ, גם לסברת הבית מאיר יש להסתפק, באשה שהוכשרה לעסוק בהוראה בבית הספר לבנות, או לשמש כגננת בגן ילדים, דאפשר שמלאכות אלו מוגדרות כמיוחדות לנשים מעצם מהותן, ודינן כמלאכת הצמר שאשה חייבת לעסוק בה עבור הבעל [ומכאן פירכא למה שראיתי למי שכתב, דבזמנינו שאין דרך הנשים לעשות בצמר גם הבית מאיר מודה שהבעל רשאי לתבוע מן האשה לעסוק בכל מלאכה שעוסקות בה נשים, כגון פקידות וזבנות וכדו'. ולדברינו זה אינו, שהרי גם כיום ישנן מלאכות המיוחדות לנשים, וכגון הוראה בבית ספר של בנות למי שמוכשרת לכך, וכדו'. כמו כן, עצם סברא זו דבמקום שאין מלאכה המיוחדת לנשים יש לחייב את האשה לעסוק בכל מלאכה שהיא, לא ברירא לי מקורה].

כמה טעמים נוספים לפטור אשה מחיוב זה בזמנינו

בס' פתחי חושן (ירושה ואישות עמ' תיא) הביא כמה טעמים נוספים לפטור את הנשים מחיוב עשיית מלאכה עבור הבעל בזמנינו:

א. האשה אינה חייבת בעשיית מלאכה, אא"כ מלאכה זו מתאימה ומיועדת לנשים מעצם מהותה וטבעה. משא"כ כיום, שהנשים אינן יוצאות למלאכה משום שכך ראוי ונאה להן לנהוג לפי טבען ורצונן, שהרי להיפך, "כל כבודה בת מלך פנימה" [ולא דמי לזמן חז"ל שהיו עושות בביתן במלאכת הצמר], אלא מוכרחות הן לכך מחמת מיעוט ההכנסות וההוצאה המרובה בעניני הבית. ולא זיכו חכמים לבעל אלא מלאכות המתאימות ומיועדות לנשים, ולא כאלו הנעשות בעל כרחן מחמת מיעוט הפרנסה [וראה שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' עט, כי אף שיש מצוה לאב ללמד את בתו אומנות, מ"מ אין ללמדה אומנות המצריכה אותה לצאת ולבוא בין אנשים, וע"ע מש"כ בזה בח"ט סי' רנ].

ב. מלאכת הצמר שזיכו חכמים לבעל, היא מלאכה הנעשית בתוך ביתה של האשה ואין זמנה קבוע, שעל ידי כך יכולה היא לחלק זמנה באופן הנוח לה כדי שתוכל לקיים את מלאכתה יחד עם שאר צרכי הבית המוטלים עליה. לכן, בזמנינו שהמלאכה הנעשית מחוץ לבית זמנה קבוע, וקשה על האשה לקיים את כל חובות הבית ויחד עם זאת לעסוק במלאכה, אין הבעל רשאי לתובעה לכך (וע"ע מש"כ בזה בס' אמרי יעקב חו"מ סי' ו ס"ק לו).

ג. נשים שמלבד עבודתן חוץ לביתן צריכות לעסוק בכל מלאכות הבית, נחשבת כל עבודתן כ"העדפה שעל ידי הדחק" שנחלקו בה הפוסקים האם זוכה בה בעל, וכמו שיבואר להלן דין יז, שכן מחמת עבודתן שחוץ לבית נאלצות לעסוק במלאכות הבית בשעות הערב המיועדות למנוחה.

נישאו על דעת שתעסוק במלאכה

מאידך יש לצדד ולומר, דכיון שמנהג הנשים כיום ללמוד מקצוע עוד טרם הנישואין, ובציבורים מסוימים רוב הנשים מחזרות אחר מקום עבודה כדי להסיר מן הבעל את עול הפרנסה שיוכל לישב על התורה ועל העבודה, אפשר שנחשב הדבר כאילו התנו מעיקרא שאם תזדמן לה עבודה לפי הכשרתה באופן שלא יכביד עליה ביותר את עול ניהול הבית, יוכל הבעל לתובעה לעסוק בה, ולא תבטל לגמרי ממעשה ידים [וראה כעין זה בשו"ת עונג יו"ט סי' קנא. ומ"מ אין הבעל רשאי לתובעה לעסוק במלאכה במקום שיש תערובת אנשים ונשים וכדו', דאף אם אין בכך איסור גמור, מ"מ על כגון דא ודאי תוכל לטעון ד"כל כבודה בת מלך פנימה", ועי' ס' משא חיים להגר"ח פלאג'י מערכת הפ"א סי' צח, אודות הקנסות שהיו נהוגות בעירם לנשים העוסקות ברוכלות בשוק העיר, דבר המהווה פגם בצניעותה של האשה].

[2] כן נראה פשוט, דלא גרע מפשתן דמשום צערא בעלמא התירו לה להמנע מן העסק בו (עי' תוס' בשבת נ ע"ב, דבושה בכלל צער היא).

[יש מן הנשים שמחמת עסקם במלאכה ומסחר, רצונן למנוע עצמם מלהתעבר ע"י נטילת גלולות למניעת ההריון וכדו'. ויש לידע, כי לעיתים הדבר כרוך באיסור גמור, כמבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ז הל' יא) ומגיד משנה (שם), דאיסור סירוס נוהג גם בנקבה, וכ"ה בשו"ע (אבהע"ז סי' ה סעי' יא). מיהו יעוי' בב"ח שם דסבר לחלק בין שתיית כוס עיקרין דשרי לאשה המצטערת טובא בלידה, לבין סירוס בידים דאסור בכל גווני, וכן למד הבית שמואל שם (ס"ק יד) בשיטת השו"ע, וכדבריהם מבואר בים של שלמה (יבמות פ"ו סי' מד). ומ"מ יעויי"ש שאין להקל בזה אלא במקום צורך גדול ועל פי שאלת חכם. ואף דבשו"ת חתם סופר (אבהע"ז סי' כ), ברכי יוסף (סי' ה ס"ק יד), צידדו להקל בזה גם במקום דליכא צער לידה, מ"מ אין לאדם להורות בזה לעצמו, ד"לא תוהו בראה לשבת יצרה". וכשלא קיימו עדיין מצות פריה ורביה חמיר האי דינא טפי. סוף דבר, יש לעורר שלא ינהגו כן בלא היתר חכם מובהק].