פרשת לך לך: האם מותר למול ערבי

מערכת האתר
ח' חשון ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע, מצווה אברהם אבינו על המילה, ומל גם את ישמעאל בנו. הגמרא במסכת סנהדרין (נט ע”ב) לומדת מפסוקים אלו, שגם בני קטורה, פילגש אברהם, חייבים במילה, ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא, מי מבני קטורה התחייב במילה:

א. דעת רש”י (שם, ד”ה לרבות) והרמב”ן (יבמות מו ע”א ד”ה שכן), שרק ששת בני קטורה נצטוו על המילה, אבל על זרעם אין חובה למול.

ב. דעת הרמב”ם (מלכים י, ח) והמאירי (סנהדרין שם) לעומת זאת, שהציווי על בני קטורה למול, חל גם על זרעם, ובכל הדורות הם חייבים למול את עצמם. בזמן הזה שבני קטורה וישמעאל התערבבו אחד בשני, פסק הרמב”ם שגם בני ישמעאל חייבים במילה[1].

ג. דעת התוספות רא”ש (סנהדרין שם), שעד מתן תורה התחייבו גם בני קטורה וגם בני ישמעאל למול את עצמם, אך לאחר מתן התורה פקע מעליהם החיוב למול, ובזמן הזה רק יהודים מצווים במילה.

בעקבות העיסוק בפרשה בדיני מילה, נעסוק בשאלות האם מותר למול גוי, גוי שאביו יהודי, והאם מותר לגוי למול יהודי.

טעם המילה

עוד לפני שנגיע לענייננו יש לשאול, מדוע בכלל נצטוינו על המילה? הראשונים העלו מספר טעמים:

א. הרמב”ם במורה נבוכים (ג, מט) הביא שני טעמים. באמצעות המילה, מופחתת התאווה הטבעית המוגזמת, שיכולה להסיט את האדם מעיקר תפקידו בעולם, ומביאים אותה למקום הרצוי והנכון, בו הוא מצד אחד היא יכולה לבוא לידי ביטוי, מצד שני היא לא תופסת את כל המשקל בחיים (ריה”ל בכוזרי במאמר א’ כתב, שהמילה לא מפחיתה מהתאווה, אלא גורמת לאדם להיזכר שהוא עבד ה’).

טעם שני, אותו מגדיר הרמב”ם כעיקרי (שהביאו גם החינוך במצווה ב), שיש עניין בכך שלכל עובד ה’ יהיה חותמת על כך שהוא עובד ה’. דבר זה גורם לפירוד מהגויים עובדי העבודה זרה, ומסייע לחזק את האחדות בין אוהבי ומייחדי ה’ (גאוות יחידה) ומחזק את האמונה:

”ויש במילה עוד ענין אחר צריך מאד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כלם, רצוני לומר מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי זה הדת… וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד, ושהוא על צורת ברית, וכן זאת המילה הוא הברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת יחוד השם וכן כל מי שימול יכנוס בברית אברהם להאמין היחוד, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.”

ב. החינוך (מצווה ב’) כתב, שבאמצעות המילה מסמל הקב”ה לבני אדם, שכמו שהגוף שלהם צריך השלמה על ידי מעשיהם ולא נוצר שלם בטבעו, כך נפש האדם חסרה, והאדם צריך לפעול להשלים את צורתו הרוחנית. בדומה לכך כתב המהר”ל (תפארת ישראל פ”ב), שהאדם שונה מהבהמה בכך שהוא בעל שכל וצריך לתקן את טבעו, באמצעות המילה הוא מתעלה מעל הטבע.

ג. ר’ חסדאי קרשקש (אור ה’ ב, ב) ביאר, שהמילה משמשת כקרבן לה’. כלומר האדם נתבע למסירות נפש למען הקב”ה, גם כהכרת טובה על כך שהוא נתן לו את עצם החיים, וגם כדי להראות נכונות לעבוד את ה’ בכל הכח.

מילה שלא לשם גירות

במידה וגוי רוצה להתגייר, הוא חייב גם לבצע ברית מילה (כריתות ט ע”א). האם במידה וגוי רוצה למול סתם בשביל לקיים מצווה ולא מתוך רצון להתגייר, האם מותר ליהודי למול אותו?

הבית יוסף (יו”ד רסו) הביא בשם רבינו ירוחם, שאסור למול גוי שלא לשם גירות, וכך פסק בשו”ע וכן פסקו הרמ”א (רסג, ה) והלבוש (שם) להלכה. אמנם מפשט דברי הרמב”ם בהלכות מילה עולה אחרת (מילה ג, ז), ולשיטת הרמב”ם במידה וגוי רוצה למול בשביל לקיים מצווה, מותר למול אותו, וכן פסקו להלכה הש”ך (שם, ס”ק ח) והרב עובדיה (יביע אומר יו”ד ב, יט. אם כי כתב, שטוב לחוש לדעת האוסרים).

מדוע השולחן ערוך לא פסק כדעת הרמב”ם כפי שהוא עושה בדרך כלל? הסיבה לכך, שהוא הבין שהרמב”ם לא מתכוון שאפשר למול גוי לשם מצוות מילה (שהרי במילה התייחדו עובדי ה’), אלא שמדובר במקרה שבו הגוי רוצה להתגייר, ויש לו שחין באזור המילה. בדרך כלל אסור לרפא גוי (אלא אם כן בשכר או במקום איבה), אבל כאן שהגוי רוצה באמת להתגייר והוא מתרפא כבדרך אגב, אין מניעה למול אותו. משום כך, פסק השולחן ערוך את דבר הרמב”ם בהלכות גירות (יו”ד רסח, ט), ולא בהלכות מילה.

כבדרך אגב יש לציין, בתשובות הרמב”ם (סי’ קמח, שלא היו כולם בפני השולחן ערוך) מובא שהרמב”ם ביאר כמו הש”ך, ולא כמו השולחן ערוך, ובלשונו: ”מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו”.

אביו יהודי ואמו גויה

גוי שאביו יהודי ואמו גויה, נחשב כמובן על פי ההלכה כגוי, האם במידה והוא רוצה שימולו אותו שלא לשם גירות, מותר למול אותו? כמובן שלדעת הרמב”ם והש”ך שראינו לעיל, כל עוד הוא מכוון לשם מצווה, אין בכך בעיה. השאלה היא לדעת השולחן ערוך, האם בכהאי גוונא מותר למול אותו, משום שאולי יש מקום להקל בגלל שאביו יהודי.

מפשט דברי השולחן ערוך (רסו, יג) משמע, שאכן מותר למול אותו. השולחן ערוך פוסק, ”שישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים, אין מלים אותו בשבת”, משמע שהבעיה היא דווקא בשבת, אבל בימות החול אין בעיה למול אותו. אמנם בכל זאת, נראה שיש שלא קיבלו את הדיוק מדברי השולחן ערוך, וסברו שאין למול גוי, גם אם אביו יהודי.

דיון זה נערך בין הרב קלישר לרב הילדסהיימר (סיק רל – רלא), בעקבות פסק שניתן בארצות הברית, שאין למול בנים של אם גויה, ותלוי במחלוקת עקרונית, כיצד אנו מתייחסים לאדם שנולד מאב יהודי, האם הוא נחשב כזרע קודש ומצווה לקרבו, או שמא אין בכך עניין.

א. הרב הילדסהיימר והשרידי אש (יו”ד ס) סברו, שתינוק שנולד לגויה, אין עניין לקרבו משום מספר טעמים: א. במידה וימולו אותו, יש חשש שיחשבו שהוא יהודי, יצרפו אותו למניין, ויתירו לו להתחתן עם יהודייה. ב. הדבר עלול לעודד נישואי תערובת, משום שבכך שמלים את התינוק, הקהילה כאילו נותנת אישור לנישואי תערובת. ג. שתי הסיבות הנ”ל, מבוססות על הנחת הייסוד, שילד שנולד לאם גויה, כבר נדחה מהיהדות, ומכיוון שהוא לא נחשב זרע קודש, אין עניין לקרב אותו. כך למשל כתב גם הרב קוק (דעת כהן קמט):

”…ובודאי שב ואל תעשה עדיף, וזהו רק מצד מקור ההלכה. אבל מצד התקלה שתוכל להמשך מזה, שיחשוב הוא והוריו שהוא בן ישראל גם בלא גירות, ויבאו להתחתן בישראל, ועוד קלקולים רבים כאלה. וגם שעל ידי זה יהיו יותר קלים בעיניהם, ובעיני האנשים הדומים להם, נשואי התערובות בעוות הרבים, ודאי צריכים לעמוד על המשמר, שלא לתן להם מוהל אפילו למול בלא ברכה, עד שנדע שיש כאן ענין של גירות לשם שמים ממש”.

ב. הרב קלישר לעומת זאת, צירף מספר גורמים, ובעקבות כך פסק שיש למול אותם: א. לדעת הש”ך כפי שראינו, אין בכך בעיה כלל למות גויים לשם מצווה. ב. אותו גוי מוגדר כגר תושב, שבכל מקרה צריך למול. ג. בניגוד לדעת הרב קוק ודעימיה, סבר הרב קלישר שילד כזה מוגדר עדיין כזרע ישראל, ולכן למרות שהוא ידע שבמידה וימולו את התינוק, עלולים להיות לכך מחירים, הוא סבר שהכף נוטה בכל זאת לכך שיש לקרבו (וע”ע בפסקי עוזיאל של הרב עוזיאל סי’ סד), ובלשונו:

“כל שכן בילד אשר אביו ישראל, ואמו הנכרית לא תמחה מהמילו, שמצווין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו כעת על דעת אביו, וכשיגדל יוכל מהר לעשות כרצון אביו לטבול עצמו כדת וכדין. ואם אין מלין אותו דוחין אותו בידים מעדת ישראל, ולא ככתוב ואל יידח ממנו נידח”.

האם מותר לגוי למול יהודי

האם מותר לגוי למול יהודי? הגמרא במסכת עבודה זרה (כו ע”ב – כז ע”א) מביאה מחלוקת בעניין זה, בין רבי מאיר וחכמים לר’ יהודה הנשיא. לדעת ר’ יהודה הנשיא, יש בעיה עקרונית שגוי ימול יהודי, משום שנאמר ‘ואתה את בריתי תשמור’, משמע שדווקא יהודי שייך בברית ובשמירה עליה, אבל לגוי אין שייכות בברית, ולכן אסור לו למול אף פעם יהודי.

לדעת ר’ מאיר וחכמים, לעומת זאת, אין בעיה עקרונית שגוי ימול יהודי, אלא שמכיוון שהגויים חשודים על שפיכות דמים, יש חשש שהם יפגעו בתינוק ויהרגו אותו, או יעשו אותו כרות שפכה (כלומר יפגעו לו ביכולת ההולדה), ומשום כך אסור להם למול.

מה הדין כאשר יהודי משגיח על הגוי כאשר הוא מל? לדעת חכמים אין בכך בעיה, שהרי היהודי משגיח על הגוי. רבי מאיר חולק על דבריהם, וסובר שגם במקרה כזה, יש חשש שהגוי יעשה את התינוק כרות שפכה, ולכן אסור לו למול אף פעם, ובלשון הגמרא:

”ועובד כוכבים לא ימול ישראל, מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו (= ומשגיחים עליו), אבל בינו לבינו לא (= אבל לבד, לא). ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו נמי לא (= גם לא), דזימנין דמצלי ליה סכינא (= שמא הגוי יטה בכוונה את סכין המילה) ומשוי ליה (= ויהפוך את התינוק ל:) כרות שפכה… רבי יהודה הנשיא אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? תלמוד לומר: ואתה את בריתי תשמור.”

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (יו”ד רסד, א) בעקבות הרמב”ם (מילה א, ב), שאסור לגוי למול יהודי: ”אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל”. אמנם, במידה ובכל זאת הוא מל, פסק השולחן ערוך שהיהודי כן נחשב מהול. אז אמנם כפי שמביאים הבית יוסף והרמ”א, צריך להטיף מהתינוק דם ברית (שלא כשאגת אריה נד), אבל יש לתהות, מדוע בכלל המילה כשרה, הרי הגוי פסול מלמול?

א. המאירי ביאר (ע”ז שם ד”ה ישראל), שלהלכה נפסק כדעת ר’ יהודה הנשיא, שגויים לא יכולים בכלל למול יהודים. במידה ובכל זאת הגוי מל, אז המילה שלו כשרה, כי ליהודי כבר אין ערלה. במילים אחרות, המאירי מבין, שהמצווה במילה היא להסיר את הערלה (כלומר אמירה מציאותית), לכן ברגע שבמציאות אין כבר ערלה, אין בשביל מה למול שוב (ועיין הערה[2]).

ב. הכסף משנה (על הרמב”ם שם), הבין אחרת. הוא סבר שבאמת נפסקה ההלכה כדעת חכמים, שבעיקרון גוי יכול למול, אלא שחוששים שמא הוא ייפגע בתינוק. אמנם, לאחר שהגוי כבר מל את התינוק, שוב לא שייך לומר שיש חשש שכזה, שהרי התינוק כבר מהול, ולכן אם בדיעבד הגוי מל את התינוק, המילה כשרה (ויש לדון מדוע בכהאי גוונא צריך להטיף דם ברית, ועיין בבית יוסף ואכמ”ל).

 

שבת שלום!

[1] האחרונים הקשו על הרמב”ם מדברי הגמרא בנדרים (לא ע”א), שאומרת שבמידה ואדם נדר שהוא לא יהנה מערלים, הוא אסור להנות מכל הגויים (ומותר בכל ישראל, גם אם הוא לא מל), והרי גם בני קטורה חייבים במילה, ומדוע לנודר אסור להנות מהם?! המשנה למלך תירץ (מלכים י, ז ד”ה הכלל), שמכיוון שלדעת הרמב”ם הם חייבים במילה רק מספק (כי לא יודעים מי בן קטורה ומי בן ישמעאל), אין דעתו של אדם לנדור על דבר שבספק. השאגת אריה תירץ (מט ד”ה ועוד), שלגבי בני ישראל הם נחשבים כערלים, משום שאמנם הם חייבים במילה, אבל לא בפריעה (וע”ע במאירי).

[2] יש חקירה מפורסמת בה נחלקו בית הלוי (ב, מז) והפרי יצחק (ב, ל)  בעקבות הראשונים, מה בדיוק המצווה במילה, ומצאנו בכך שלוש אפשרויות: א. המצווה מתקיימת בכך שמלים את התינוק. ב. המצווה שהתינוק יהיה מהול. ג. המצווה שהתינוק לא יהיה ערל. לדוגמא, המאירי בסוגיה שלנו הבין, שלמרות שהגוי לא יכול למול יהודי, במידה והוא בכל זאת מל, כבר אין צורך למול את התינוק היהודי (או להטיף ממנו דם ברית).                   ברור שהוא הבין כמו הדרך השלישית, שהמטרה היא שהתינוק לא יהיה ערל, ומטרה זו בוצעה. אם הוא היה מבין כמו הדרך הראשונה למשל, שהמצווה היא למול, אז אם הגוי היה מל את היהודי, גם בדיעבד לא היו יוצאים ידי חובת מילה, משום שאמנם הגוי הוריד את הערלה לתינוק, אבל המטרה היא למול את התינוק, ואת זה הגוי לא יכול לעשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים