מי מדליק את נרות השבת?

הרב יהושע פפר
כ' חשון ה'תשע"ח

 

לקראת סוף פרשת חיי שרה אנו מוצאים שיצחק מביא את רבקה לתוך אוהל אמו שרה: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ” (בראשית כד, סז).

אשר לטיב הנחמה שמצא יצחק ברבקה, רש”י מבאר (על-פי המדרש) שרבקה מילאה את מקומה של שרה: “ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר, והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו”.

נראה מכאן שברכת הנרות הייתה תלויה בזהות של מי שהדליקם: דווקא שרה, ולאחר מכן רבקה – הנשים הגדולות שהעמידו את בתי האבות – זכו לברכת נרות השבת.

במאמר הנוכחי נעסוק בשאלת מי אמור להדליק נרות שבת. למה נהגו ישראל שדווקא נשים מדליקות נרות שבת? האם גם בני בית נוספים רשאים להדליק נרות ולברך עליהם? איך ראוי לנהוג כאשר בת נשואה מתארחת בבית? ומי מדליק את הנרות כאשר האם לא נמצאת – האב, או אחת הבנות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

חובת הנשים בהדלקה

מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים כאחד, שכן הכל חייבים לכבד ולענג את השבת. כך נקט בפירוש בשולחן ערוך (סימן רסג, סעיף ב), בשם הרמב”ם (הלכות שבת פ”ה, ה”א): “אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת”.

יש לציין שמלשון ההלכה מבואר שהחובה היא שיהיה נר דלוק בבית, ולא שיהיה חיוב הדלקה על כל אחד. במשנה ברורה (ס”ק לג, בשם התוספת שבת ועוד אחרונים) מביא מדברי המגן אברהם בהלכות חנוכה (סימן תרעז, בשם תשובת רש”ל) שכל מי שסמוך על בעל הבית הרי הוא בכלל בני הבית, ואינו חייב בהדלקה נפרדת. המצווה היא שבתוך הבית יהיה נר דלוק: כיון שנתקיימה המצווה, נפטרו ממנה שאר בני הבית (עי’ גם בשו”ע הרב, או”ח סימן רסג, קונטרס אחרון ס”ק ה).

השולחן ערוך מוסיף (שם, סעיף ג, על-פי דברי הרמב”ם שם) שנשים מצוות בנרות שבת יותר מאנשים: “הנשים מוזהרות יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית”. מתוך בני הבית, האישה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, ולכן לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל”שלום בית”. בעלת הבית מקיימת את המצווה עבור הבית, וממילא שאר בני הבית פטורים ממנה.

הטור גם כתב טעם לדבר זה (או”ח סימן רסג סעיף א): “והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא במדרש (תנחומא, מצורע פ”ח) מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב”ם ז”ל נתן טעם לדבר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית”.

במקום שאין האשה יכולה להדליק, כגון שאינה נוכחת בבית, חובה גמורה על האיש (או על אחד מבני הבית) להדליק את הנרות בברכה. כאמור, מעיקר הדין חיוב כולם שווה בהדלקת הנר, ולהלן אף נציין שעיקר האחריות הוא על בעל הבית, אלא שאשת הבית מקיימת את החיוב בשליחותו.

במשנה ברורה (סימן רסב, ס”ק יא) הדגיש שאם האישה מתעכבת מלהדליק, וזמן השקיעה מתקרב ובא, מוטב שבעלה או אחד מילדיה ידליק את נרות השבת, ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות.

הדלקת נרות נוספים

כיון שחובת ההדלקה מתייחסת לבית, ולא לכל אחד ואחד מבני הבית, יש לדון בשאלה אם יותר מאחד מבני הבית רשאים להדליק נרות שבת.

מצד אחד, ניתן להציע שכאשר אחד מבני הבית הדליק, הרי שמצוות הנרות קוימה, ואין מצווה נוספת להדליק נרות. מכאן שלא ניתן לברך על הדלקה כאמור, שכן אין בה מצווה. מנגד, ייתכן שכל אחד שמדליק מוסיף אורה לבית, ולכן אף בהדלקתו יש מצווה של הדלקת הנר. מה ההלכה ביחס לשאלה זו?

הדיון העיקר בנוגע לשאלה זו נאמר ביחס לשתי משפחות האוכלים במקום אחד. מכאן עולה השאלה: מי ידליק את נרות השבת? בשולחן ערוך (סעיף ח) נפסק שאין להדליק שני נרות באותו המקום: “ב’ או ג’ בעלי בתים אוכלים במקום א’, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד”. השולחן ערוך מביא שתי שיטות ביחס לשאלה אם שניים יכולים להדליק בחדר אחד, ופוסק שאין לברך על הדלקה זו.

אך דעת הרמ”א שכולם יכולים להדליק ולברך באותו מקום, מפני שמברכים על “תוספת אורה” של כל נר ונר (כמבואר במגן אברהם, ס”ק טו, ובמשנה ברורה, ס”ק לה), ולכן הוסיף: “אבל אנו אין נוהגין כן” (כלומר, אנו נוהגים שבמקום שחייבים כמה אנשים להדליק במקום אחד, כולם רשאים להדליק באותו מקום בברכה).

איך יעשו שתי משפחות האוכלות בחדר אחד לפי שיטת השולחן ערוך (לפיה אין לשניים להדליק באותו החדר)? אופציה אחת היא שכל משפחה תדליק בחדר אחר. כמבואר במשנה ברורה (ס”ק לח), כאשר משפחה אחת עושה שימוש בחדר נוסף, יש להדליק נרות באותו החדר, חוץ מהנרות בחדר האוכל. אופציה אחרת, המבוארת בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ו), היא ששני בעלי הבית ידליקו את נרות יחדיו, באופן שאף אחד מהם לא יקדים (באופן ניכר) את חברו בהדלקת הנר. באופן זה אין חשש של ברכה לבטלה, ורשאים השניים להדליק במקום אחד.

נרות בחדרים נפרדים

הדיון לעיל מתייחס לשתי משפחות האוכלים יחדיו. בנוסף עליו, דנו הפוסקים בהדלקת הבעל בנוסף על הדלקת אשתו.

כתב המרדכי (שבת פ”ב סימן רצד): “אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו”. דבריו אלו נפסקו כלשונם בשולחן ערוך (סעיף ו). מכאן אנו למדים שכל בני הבית נפטרים על-ידי הדלקת אשת הבית, ואינם חייבים בהדלקה נפרדת. יתרה מזו, גם במקום שיש לבעל חדר לעצמו, אין לו להדליק בחדרו בברכה, כיון שיוצא בהדלקת אשתו.

באליהו רבה (שם, ס”ק טו) כתב בשם הכלבו והתשב”ץ שלפי פסק השולחן ערוך, במקום שאשתו מדליקה “אין צריך אפילו להדליק, כיון שהוא אצל אשתו ומדלקת בבית שאוכל, ומה שכתב המרדכי ‘ולברך’, דרצה לומר אף שרוצה להחמיר ולהדליק, לא יברך”. מדבריו משמע שאין על הבעל חובה להדליק בשאר חדרי הבית (כדי שלא יכשל בעצים ובאבנים), ולכן מי שמחמיר ועושה כן לא יברך על ההדלקה.

אבל פוסקים אחרים לא הבינו כן, אלא דייקו (כמו שדייק גם באליהו רבה, שם) את לשון המרדכי והשולחן ערוך שאין הבעל צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, אבל עדיין חייב להדליק בחדרו. כן פסק המגן אברהם (ס”ק יד): “אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן” (וכך העתיק במשנה ברורה ס”ק לא). כן כתב בשולחן ערוך הרב (סעיף ט). לפי פוסקים אלה, חלה חובה על הבעל להדליק בכל חדר שאין בו תאורה מספיקה, מפני שלום הבית, שלא יכשל בעצים ואבנים. אולם, אין לברך על הדלקה זו, מפני שיוצא הבעל ידי חובת הברכה בברכת אשתו.

בביאור הלכה (סעיף ו, ד”ה בחורים) ביאר שהוא על דרך חובת בדיקת חמץ: מחד, מצווה לבדוק בכל החדרים, וכך בנרות שבת מצווה להדליק נרות בכל חדר שמשתמשים בו. אך מאידך, בדיקת כל הבית מצווה אחת היא, וכך בנרות שבת הדלקת הנר בכל חדר אינה מצווה בפני עצמה, ולכן ברכת האשה פוטרת את בדיקת כל הבית. על דרך זו מבואר גם בשולחן ערוך הרב (קו”א ס”ק ה).

לאור הוראות אלו, נראה ברור שכיון שהדליקה האם את נרות השבת, אין לאחד מבני הבית להדליק נרות נוספים בברכה. גם בעל הבית, המדליק בחדר נפרד, ידליק ללא ברכה. בשו”ת רב פעלים (ח”ב, סימן נ) כתב שהבעל רשאי לברך על ההדלקה אם מדליק לפני הדלקת אשתו. הלכה זו אינו מוזכרת ברוב הפוסקים, אך היא מובאת באשל אברהם (רסג, ו) בלשון ספק. האשל אברהם עצמו מזכיר שמנהגו להדליק בשאר חדרים בברכה, לפני הדלקת אשתו.

ייתכן שמכאן יש להסיק שגם בני הבית האחרים רשאים להדליק בחדר נוסף, ולברך על ההדלקה. אך כאמור, ההלכה הנ”ל אינה מוסכמת על הפוסקים. בנוסף לכך, ייתכן שהאפשרות נאמרה רק בנוגע לבעל הבית, שעיקר חובת ההדלקה מוטלת עליו – ומה שבעלת הבית מדליקה את הנר הוא רק בשליחותו של בעל הבית.

כן כתב בפירוש הב”ח (סימן רסג), שביאר שמצוות ההדלקה שייכת לאישה, ואין הבעל רשאי להדליק נרות במקום אשתו, למרות רצונו להדר משום “דמצוה בו יותר מבשלוחו”. כך נאמר גם בשולחן ערוך הרב (סימן רסג, קונטרס אחרון, ס”ק ב), שהטעים את הדברים: “ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמו שכתב העולת שבת בס”ג. וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא, שהוא הבעל הבית”. לפי זה ייתכן שדין הבעל שונה מדין שאר בני הבית, ולא ברור שניתן ללמוד את דין שאר בני הבית מדין בעל הבית.

דעות הפוסקים בדין הדלקה בחדר אחר

מתוך דברי הפוסקים שהובאו לעיל, עולה שהדלקת הנרות בבית אחד נתפסת כמצווה אחת, על דרך מצוות בדיקת חמץ, ולכן לאחר שהדליקה בעלת הבית את הנרות במקום האכילה (שהוא עיקר מקום קיום המצווה), שוב אין לברך הן על הדלקה באותו החדר, ואפילו על הדלקה שבשאר חדרי הבית.

אולם, במקום שיש חיוב הדלקה בשאר חדרי הבית, כגון חדרים חשוכים שיש להדליק בהם את הנר מפני שלום הבית, דעת שו”ת רב פעלים (ועוד פוסקים) שרשאים בני הבית להדליק בחדרים אלו קודם להדלקת בעלת הבית, ולברך על ההדלקה. כן פסק בספר נשמת שבת (הארפענעס, ח”א, עמ’ שנו): “מיהו אולי אם בדווקא רוצה להדליק בחדר אחר עם ברכה, יש מקום להתיר לה להדליק בברכה בשליחות הוריה… כשתדליק קודם שתדליק אמה, שאז עדיין לא נפטרו שאר החדרים מן הברכה”. על דרך זו מבואר גם בשו”ת אז נדברו (ח”ו, סימן סח), שכתב שבנות הבית רשאיות להדליק בחדרים אחרים, בברכה.

עם זאת, בספר מנוחת אהבה (פרק ד, סעיף ח, הערה 21) כתב שאפילו בחדר המיוחד לאחד מבני הבית, אין להדליק נרות בברכה, ונחשבת הברכה ברכה שאינה צריכה, עיי”ש שהביא שכך הורה הגר”ע יוסף שליט”א בשו”ת יחווה דעת (ח”ב, סימן לב), וכך כתב בשו”ת תפילה למשה (ח”א, סימן ח, אותיות ג, ו). בשו”ת אז נדברו (שם) חלק על דבריו, וכתב שכל הדין של “ברכה שאינה צריכה” אינו שייך כאשר מדובר באנשים שונים המברכים את הברכות.

גם בשולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון, ס”ק ה) הביא מנהג שנהגו לברך על ההדלקה בחדרים אחרים, וכתב שאין למחות ולבטל את המנהג, כיון שיש להם על מי שיסמכו. בתוך דבריו השתית הוראה זו על ביאור חדש בדברי הרא”ש הנ”ל (אות ו) בדין בדיקת חמץ, לפיו יש לבני הבית לשמוע את ברכת בעל הבית מדין “ברוב עם הדרת מלך”, אבל אם לא שמעו את הברכה צריכים לברך בעצמם, אע”פ שבעל הבית בירך על מצווה זו כבר.

דבריו שם באו להצדיק את המנהג, ובמקום שלא נהגו כן, לכאורה אין לנהוג כן לכתחילה, כפי שכתב בשולחן ערוך הרב בעצמו בנוגע לבדיקת חמץ ושאר מצוות.

נרות נוספים באותו מקום

הדיון הנ”ל מתייחס להדלקה בחדרים שונים שבתוך הבית. מה הדין ביחס להדלקה באותו המקום? האם רשאיות בנות הבית להדליק במקום האכילה, יחד עם אם הבית?

על-פי פסק הרמ”א, לפיו מותר (כאשר מדובר בשתי משפחות האוכלים יחדיו) לברך על “תוספת אורה”, נראה שיש מקום שתדליק הבת נרות שבת בברכה, בתנאי שהיא מדליקה קודם הדלקת האם. הנ”ל נסמך על הוראת הפוסקים הנ”ל, שהתירו להדליק בברכה בחדרים נפרדים. בשו”ת נדברו אכן הורה שאמנם עדיף שהבנות תדלקנה בחדרים אחרים, אך הצדיק את המנהג להדליק בברכה גם באותו חדר עם האם, כאשר הבנות מדליקות קודם אמן.

כמה פוסקים העידו שכן היה המנהג בזמנים עתיקים. בערוך השולחן (סימן רסג, סעיף ז) כתב שמנהג בנות ישראל להדליק כל אחת לעצמה גם כשהן אצל אמן, וביאר: “אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו, כמו שנתבאר בסעיף ה, משום דהחיוב הוא רק על המשפחה, כמו שנתבאר שם. מכל למקום, הבנות, מפני שהן נצטוות יותר, כמו שנתבאר, מברכת כל אחת ואחת. וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו, מיהו על כל פנים לא יברכו שתים במנורה אחת, כמו שנתבאר”.

גם בתהילה לדוד (סימן רסג, סעיף ז) העיר שמה שכתב בשולחן ערוך (סעיף ח) שכשכמה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש לכולם להדליק נר בברכה, היינו רק באופן שכולם סמוכים על שולחן עצמם, אבל באורחים הסמוכים על שולחן בעה”ב, וכן בבנים ובנות הסמוכים על שולחן אביהם, הרי שאין עליהם חובת הדלקה. מסיבה זו (שאין שום חיוב הדלקה במקום שכבר הודלקו נרות), וגם מפני שיטת השולחן ערוך שאפילו בעלי בתים לא יברכו על “תוספת אורה”, סיים את דבריו שנראה שמי שסמוך על שולחן בעה”ב לא יברך על תוספת אורה. אך שוב הוסיף: “אבל גם בזה המנהג לברך. וצ”ע”.

למעט חסידות חב”ד, נדמה שהמנהג הרווח כיום הוא שבנות המשפחה אינן מדליקות יחד עם אמן. עם זאת, המנהג הרווח הוא שבנות נשואות, השוהות בבית אמן לשבת, מדליקות לצד האם, כפי שצוין בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מג, סעיף ז) ובמנחת שבת (פרק עה, סעיף כח). גם במקרים אלו, עדיף שכל אישה תדליק בחדר המיוחד לה, כמו שפסק במאמר מרדכי (ס”ק ו), שאז יש חיוב הדלקה בחדר המיוחד משום שלום בית. וכך מבואר בחסד לאלפים הנ”ל (סימן רסג), בשו”ת רב פעלים (שם), ובספר מנחת שבת (סימן עה, ס”ק כ).

אבות ובנות

כאשר אם הבית אינה נמצאת, או אם ח”ו נפטרה לעולמה, מי ידליק את נרות השבת – האב, או אחת הבנות (רווקה או נשואה)?

לעיל ראינו טעמים מיוחדים שבגינן נהגו ישראל שנשות הבית תדלקנה את נרות השבת, וייתכן שטעמים אלו נכונים אף ביחס לאחת הבנות. עם זאת, הוזכר לעיל (מדברי הב”ח ואחרים) שעיקר חובת ההדלקה רובצת על האב, והדלקת האם היא ב”שליחות” של האב. ייתכן אפוא ששליחות זו נאמרה רק ביחס לבעלת הבית, ולא לבנות.

הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שמירת שבת כהלכתה, ח”ב, פרק מה, הערה לד) פוסק שכאשר שני ההורים אינם בבית, הבת הגדולה תדליק את נרות השבת. משמע אפוא שכן הדבר רק במקום ששני ההורים אינם נוכחים בבית בשבת, שאז יש להעדיף את הבנות על-פני הבנים; במקום שבעל הבית נוכח בשבת, אין הבת הגדולה מדליקה במקום אביה.

כן משמע מתוך דברי הפוסקים שהביאו את המנהג שאין בעלת הבית מדליקה את הנרות בשבוע הראשון לאחר לידתה, שאז “מדליק הבעל ומברך (מגן אברהם רסג, ס”ק ו, בשם מנהגי מטה משה ושל”ה; וכן כתב בבאר היטב ס”ק ג; משנה ברורה ס”ק יא; תהילה לדוד שם; בן איש חי, פרשת נח, אות נה). דין זה נאמר בכל מצב שאין אשתו של אדם עמו, וכך במי שאינו נשוי, כמבואר מתוך דברי הפוסקים הנ”ל (עי’ גם באליהו רבה רסג, ה).

בשו”ת באר משה (ח”ח סימן סז) דן בפירוש בשאלה זו, וכתב שפשוט הדבר שידליק הבעל ולא תדליק אחת מבנותיו, מפני שעיקר החיוב מוטל על בעל הבית, “וגם איננו נכון שימסור מצוה זו לבתה, הגם שהיא כבר גדולה, מאחר שמנהגינו שאין בנות פנויות מדליקות, ואפילו בבתים שהבנות מדליקות ג”כ עיקר החיוב על האב מוטל, והוא ידליק כשאין אשתו בבית”. כן מבואר גם בנשמת שבת (א, רסג).

בספר חוט שני (להגר”נ קרליץ שליט”א, שבת ח”ד, עמ’ סג) כתב להסתפק במי שאין אשתו עמו לשבת, שיש לומר שעדיף שידליק בעצמו מפני שמצווה בו יותר מבשלוחו, אך מאידך ייתכן שעדיף שתדליק אחת מבנותיו הגדולות מפני עדיפות נשים במצוות הדלקת הנר. הוא אינו מכריע בין הצדדים. בשו”ת באר משה הוסיף ש”בודאי אם היא רוצה מאוד, והאב מסכים, יכול להניחה להדליק עם ברכה”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים