ברכת שהחיינו על הפירות

הרב יהושע פפר
י"ב שבט ה'תשע"ו

 

ברכה על ראייה או אכילה

המקור לברכת שהחיינו על פרי חדש נמצא במסכתעירובין (מ, ב), שם מבואר שיש לברך ברכת שהחיינו על “קרא חדתא”. רש”י מפרש: “כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אני אומר זמן” [מברך שהחיינו].

מבואר אפוא שיש לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש בשעת הראייה. הסיבה לכך היא שראיית פירות החדשים (עונתיים) מסבה לאדם שמחה מיוחדת, ועל שמחה עונתית זו יש לברך ברכת שהחיינו. כך פסק הרמב”ם (הל’ ברכות פרק י, הלכה ב): “הרואהפרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתומברך שהחיינו”.

אולם הרא”ש (עירובין פרק ג, סימן י) כתב: “נהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכלממין חדש”. כלומר, מעיקר הדין יש לברך בשעת ראייה, אולם “נהגו העולם” לדחות את הברכה עד שעת האכילה. כן כתבו התוספות (ברכות נט, ב),וכדבריהם פסק הטור (סימן רכה): “ונוהגים עתה שלא לברך עד שעת האכילה, והמברך בשעת הראיה לא הפסיד”.  

ה’שולחן ערוך’ (רכה, ג) פסק שיש לברך בשעת האכילה, ואילו להרמ”א הוסיף שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד. ברור לפי זה שמי שבירך בשעת ראייה, ולא אכל את הפרי, אינו מברך שוב בשעה שאוכל את הפרי.

בטעם הדבר שדוחים את ברכת שהחיינו עד לשעת אכילה, ביאר ה’מגן אברהם’ (הובאו דבריו ב’משנה ברורה’ ס”ק יא) שיש בני אדם שאינם שמחים בראיית פרי חדש אלא באכילתו, “ולכך נהגו תמיד בזה [לברך בשעת אכילה] משום לא פלוג”.

שהחיינו על פרי חדש – רשות או חובה

בדברי הגמרא (עירובין שם) מבואר כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות: “אמר ליה רשות לא קא מיבעיא לי” [חקירת רבה בעניין ברכת שהחיינו התייחסה לברכת חובה ולא לברכת רשות].

ב’ספר האשכול’ (ברכת הודאה סימן כג) כתב שכוונת הגמרא היא שאין חובה לראות פרי חדש: “דאי בעי חזי ליה ואי בעי לא חזי ליה, ולאפוקי מחובה דלא בעי מיהדר עלויה, ואינה חובה כזמן דראש השנה ויום הכפורים ושאר המועדות”. מדבריו משמע שאמנם אין חובה לראות פרי חדש, אבל מי שאכן רואה פרי חדש חייב לברך ברכת שהחיינו.

אולם, ה’בית יוסף’ (רכה, ז, סוף ד”ה דע) הבין מדברי הרשב”א שעצם הברכה היא ברכת רשות, גם במקום שרואה ואוכל פרי חדש, וכן פסק ה’משנה ברורה’ (ס”ק ט): “ואינה אלא רשות, דאי לא מברך לא מענש, ומכל מקום ראוי שלא לבטלה”.

יחד עם זאת, ה’משנה ברורה’ מוסיף להביא (ס”ק יט) שיש להקפיד לאכול מפירות חדשים: “כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב”ה. בפירוש ‘קרבן העדה’ על הירושלמי (סוף מסכת קידושין) כתב לפי לשון אחת שקפידת הגמרא היא דווקא מפני ברכת שהחיינו, “ליתן שבח והודיה לה’ על שברא בריות טובות ליהנות בהם”.

ברכה סובייקטיבית

דעת שלישית בביאור עניין ה’רשות’ מופיעה ב’חתם סופר’ (או”ח סימן נה), שביאר שצריך כל אדם לדון בעצמו אם מרגיש הנאה ושמחה אם לאו: במקום שמכיר בעצמו שנהנה הרי שאין ברכתו רשות אלא חובה, ואם אינו מברך נמצא חוטא.

לפי דרכו דן ה’חתם סופר’ בחידושו של הב”ח (סימן רכה) שבברכת שהחיינו לא נאמר דין “ספק ברכות להקל”, שכן כיון שבאה הברכה על “שמחת לבו של אדם”, יכול לברך גם במקום שאין חיוב וודאי,  “דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה”. ה’חתם סופר’ מביא להקשות על הב”ח, וכותב לבאר שבמקום ש”בטלה דעתו אצל כל אדם” (שאין באותו דבר הנאה לאדם רגיל), לא תועיל הנאה אישית לברך ברכת ‘שהחיינו’, אבל במקום שיש ספק בדבר, ושוב לא “בטלה דעתו אצל כל אדם”, רשאי (וגם חייב) לברך על-פי הנאתו האישית.

לפי דברי החת”ס אנו למדים חידוש חשוב להלכה, שאין לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש אלא במקום שיש לאדם תחושת שמחה והנאה מחידוש הפרי, ואילו במקום שאינו חש תחושת שמחה אין לברך ברכת שהחיינו. כך אמנם פסק בשו”ת שבט הלוי (ח”ד, סימן כה) “דשהחיינו בא בעיקרו על שמחת הלב של צמיחת פרי החדש, ומי שיודע באמת בנפשו שאינו שמח כלל, אסור לו לברך” – ע”ש  שלכן “הרבה גדולים לא ברכו רק על ז’ המינים, ואחרים רק על פירות האילן, ומסתמא היינו משום שזה היה שמחת לבם, אבל לא על שאר מינים אע”פ שמעיקר הדין על כולם מברכים”.

אולם בספר ‘וזאת הברכה’ (עמ’ 12 סע’ א) הביא בשם סע’ אם דש]  על לא תשא אם הו שמח ומברך לו יתעלה שהחיינו וקיימו עד הזמן הזההגרי”ש אלישיב זצ”ל ויבלחט”א הגר”ח קנייבסקי שליט”א שיש לברך גם במקום שאינו מרגיש שמחה כשאוכל פרי חדש,  כי כן קבעו חז”ל שבחידוש הפרי יש שמחה וראוי הדבר לברך עליו.

ברכת שהחיינו על פירות המצויים כל השנה

תנאי בסיסי לברכת שהחיינו על פרי חדש הוא שהפרי יהיה מזן ש”מתחדש משנה לשנה” (לשון הרמב”ם), ומתוך כך פסק בשו”ע (סעיף ו) כי “פרי שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו, אינו מברך שהחיינו”. ברכת שהחיינו נתקנה על השמחה של חידוש הפרי, ופרי שאינו מתחדש אין בו שמחה, ולכן אין מברכים על ראייתו ברכת שהחיינו.

הרמ”א הוסיף: “פרי שמתחדש ב’ פעמים בשנה, מברכים עליו שהחיינו. אבל שאין לו זמן קבוע לגידולו, אין מברכים עליו. לכן אין מברכים שהחיינו על ירק חדש, דעומד כל השנה בקרקע”.

ב’משנה ברורה’ (ס”ק יח) ביאר (בש”ם ה’מגן אברהם’) “דכוונת רמ”א במה שכתב דעומד כל השנה בקרקע, היינו שמטמינים אותו בקרקע בבורות, ועומד כל ימות השנה ואינו ניכר בין ירק חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אשתקד, משא”כ פירות אע”ג דיש מטמינין אותן הו”ל מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן להו”.

מתוך כך נקט ה’משנה ברורה’ שאין לברך שהחיינו על תפוחי אדמה, הנשמרים באמצעי שימור המאפשרים את אספקתם במשך כל ימות השנה. בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ג, סימן לד) ביאר את טעם הדבר, כי אין שמחה בחידושם מאחר והם מצויים תדיר.

מתוך הלכה זו דנו הפוסקים במציאות המודרנית בארצות רבות שבהן פירות וירקות מצויים בשווקים ובחנויות לאורך כל ימות השנה, בשל אמצעי קירור או על-ידי גידול בחממות. בספר ‘וזאת הברכה’ (פרק יח) הביא מדברי הפוסקים שכיון שירקות מצויים לאורך כל השנה (כי גדלים בחממות, כגון בננה), אין לברך עליהם. כמו כן אין לברך על פירות כגון אגס, תפוחי עץ, תמרים, ועוד, שמאוכסנים בקירור לאורך כל השנה, וההבדל העונתי שלהם כמעט ואינו נרגש. אולם, במקום שיש הבדל עונתי ברור, יש לברך שהחיינו גם במקום שניתן להשיג את הפרי כל השנה באיכות פחותה.

עוד כתב שם שאין לברך אפילו על ירק עונתי, מפני שאין בו חשיבות (ולכן אין שמחה בחידושו), כפי שנפסק ב’משנה ברורה’  (ס”ק יח) בשם השל”ה (ועי’ ב’ביאור הלכה’ ד”ה פרי) – אך הוסיף שבירקות חשובים (כגון מילון ואבטיח) יש לברך עם חידוש העונה.

נידון נוסף שיש להזכיר הוא זנים שונים של אותו פרי, כגון ענבים שחורים וירוקים, מינים שונים של תפוחים, וכדומה. במקום שיש חילוק בטעמם, פסק ה’שולחן ערוך’ (סעיף ד, ע”פ מהרי”ל ו’אגור’) שיש לברך על כל זן ברכה נפרדת, שכן חלוקים הם בשמחתם. אך ב’משנה ברורה’ (ס”ק יד) הביא מדברי הגר”א פקפק בדין זה, ולא הכריע בין הדעות.

ייתכן שאם באמת מרגיש האדם שמחת הלב על ראיית הזן החדש, בוודאי שיכול לברך, כמו שנתבאר לעיל על-פי דברי ה’חתם סופר’, וכן נראה בנוגע לזנים שיש ביניהם הבדל ניכר ומשמעותי, כגון זנים שונים של תפוחים.

מתי מברכים ברכת שהחיינו

ה’משנה ברורה’ (ס”ק יא) הביא את מחלוקת אחרונים האם מברכים ‘שהחיינו’ קודם ברכת הפרי, או שמברך על הפרי ואחר כך מברך שהחיינו ואוכל הפרי, ופסק כדעת ה’פרי מגדים’ “דלכתחילה נכון לברך שהחיינו קודם, ואחר כך יברך ברכה הראויה לה. והוא הדין אם טועם מעט ואחר כך מברך שהחיינו, אפשר דגם זה טוב הוא”.

לכאורה יש להציע שהטעם לברך ברכת ‘שהחיינו’ קודם לברכת הפרי הוא כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת העץ לאכילת הפרי: אם נברך ‘שהחיינו’ לאחר ‘בורא פרי העץ’ נמצא הפסק בין הברכה לאכילה. כך אכן שהביא ב’ערוך השולחן’ (סי’ רכה, סעי’ ה), וכן פסק ב’מנהגי חת”ס’ (סי’ ז, סעי’ ט, עמ’ לח).

אך לכאורה קשה לומר כך, שכן בנוגע למצוות שיש בהן ברכת שהחיינו מברכים את ברכת שהחיינו לאחר ברכת המצווה, כגון בנטילת לולב ובהדלקת נרות חנוכה, ואין חוששים להפסק בין הברכה לבין קיום המצווה.

יתרה-מזו, הרי אנו מוצאים שגם בברכות הנהנין מברכים ברכה נוספת אחרי ברכת המאכל ולפני האכילה, כגון ברכת ‘לישב בסוכה’ לאחר ברכת ‘המוציא’ בימי חג הסוכות, והסיבה לכך מפני שנחשבת הברכה מענייני האכילה ואין בה משום הפסק. אכן, ה’משנה ברורה’ מסיים ש”אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה, קודם שהתחיל לטעום, גם כן אין זה הפסק”.

ובאמת ב’פרי מגדים’ (א”א ס”ק ז) כתב לבאר את סדר הברכות מטעם אחר, והוא מפני שברכת ‘שהחיינו’ תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. כיון שמתחייב האדם בברכת ‘שהחיינו’ מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

ייתכן עוד לומר שמטעם זה יש מקום לחשש הפסק בברכת ‘שהחיינו’ בין הברכה לבין האכילה, שכן אין הברכה שייכת במסוים לעניין האכילה, אלא לראיית הפרי, ולכן אינה דומה לברכת ‘לישב בסוכה’ ושאר ברכות ששייכות לעניין האכילה, וכמו כן אינה דומה לברכת ‘שהחיינו’ במצוות (שכן במצוות הברכה שייכת לקיום המצווה).

עם זאת, בספר ‘וזאת הברכה’ כתב שמנהג נפוץ לברך ברכת ‘שהחיינו’ לאחר ברכת הפרי, וכאמור ה’משנה ברורה’ כתב שאין בכך משום הפסק.

שכח לברך בתחילה הראייה והאכילה

אם שכח ולא בירך על הראייה הראשונה, כתב רבנו מנוח (על הרמב”ם, ברכות פרק י) שאינו מברך אלא בראייה הראשונה, ולא בראייה שנייה. הטעם לכך הוא שהברכה נתקנה על הנאת ראייה, ואין לאדם הנאת ראייה אלא בפעם הראשונה, ולא בפעם השנייה.

אולם הרמ”א (סע’ ג) פסק כדעת האגור המובא בבית יוסף, שאם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראיה שנייה. ה’משנה ברורה’ מבאר (ס”ק יג) ש”הרי אנן נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם”, אבל עוד הוסיף: “ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה, שוב לא יברך על אכילה שנייה. וכל שכן שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי”.

למרות הוראה זו, ב’שער הציון’ (ס”ק טו) הביא את דברי הגר”א בשם מהרי”ל שיכול אדם לברך על הפרי בפעם השנייה אם עדיין שמח לבו מחידוש הפרי. הוראה זו תואמת את דברי ה’חתם סופר’ דלעיל, לפיהם יש לברכה מימד סובייקטיבי חשוב, וכיון שעדיין מרגיש שמחת הלב על חידוש הפרי, רשאי לברך ברכת ‘שהחיינו’.

מדברי ה’משנה ברורה’ משמע שהעיקר להלכה הוא שלא לברך באכילתו השנייה (שכן סתם ב’משנה ברורה’), אבל נראה שאם עדיין נמשכת אכילתו הראשונה, אלא ששכח לברך קודם האכילה, עדיין רשאי לברך, כיון ששמחת החידוש נמשך באותה האכילה. כך הורה בספר ‘קצות השלחן’ (בדי השולחן, סג, ט).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *