המצווה הבסיסית של יום ראש השנה הבא עלינו לטובה היא כמובן תקיעת השופר.
מצווה זו לא נתפרשה בתורה, אולם חז"ל לומדים אותה מלשון הכתוב שמכנה את יום ראש השנה "יום תרועה" – "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). במקום אחר נאמר בכתוב "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי" – ומכאן שה"תרועה" של דברי הכתוב היא קול שופר (ראש השנה לג, ב).
גם פרטי המצווה לא פורטו בתורה, וחז"ל לומדים אותם בדרכים שונות מדברי הכתוב. במאמר הנוכחי נעסוק בכמה מפרטי הדין של צורת תקיעת השופר. למה תוקעים אנו מספר כה רב של תקיעות כדי לקיים את המצווה? מניין מקורן? מהו אורכה של תקיעה ושל תרועה? מה דינם של הפסק בין התקיעות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
סדר תקיעות של שלש שלש
במשנה (ר"ה לג, ב) נאמר: "סדר תקיעות שלש של שלש שלש". הכוונה היא שכאשר תוקעים את השופר של ראש השנה יש לתקוע שלש סדרות של קולות, ובכל אחת שלש תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה.
הסדר של תקיעה-תרועה-תקיעה – כלומר, החובה להקדים את התרועה של התורה בתקיעה וכך לתקוע תקיעה אחריה – נלמד על-ידי חכמים מדברי הפסוק (ויקרא כה, ט): "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי… תעבירו שופר בכל ארצכם". המילה "תעבירו" נדרשת כקול ארוך, והיא מופיעה הן לפני זכרה של התרועה, והן לאחריה. מכאן למדו חז"ל שיש לתקוע את התרועה בין שתי תקיעות (או "פשוטות").
סדר זה נקרא תר"ת – תקיעה-תרועה-תקיעה. במקום אחר נחלקו חכמים (סוכה נג, ב) אם הסדרה של תר"ת הינה מצווה אחת (רבי יהודה), או שמא כל תקיעה ותרועה היא מצווה בפני עצמה (חכמים).
את הסדרה תקיעה-תרועה-תקיעה יש לכפול שלש פעמים. הלכה זו נדרשת בברייתא מהופעתה המשולשת של המילה "תרועה" בכתובים: "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם". על-פי שתי ברייתות שונות המובאות בגמרא, נחלקו הראשונים אם כל תשעת הקולות הם חובה מן התורה (עי' רי"ף, ר"ה י, א; רמב"ם, הלכות שופר, פרק ג, הלכה א), או שמא רק שלשה קולות הם מן התורה (עי' תוס', ר"ה שם, ד"ה שיעור).
קול בכייה של תרועה
המילה "תרועה" מיתרגמת על-ידי התרגום כקול בכייה, ומכאן שמדובר בקול שבור, מעין קול של בכי. ואולם, נחלקו התנאים אם הכוונה היא ל"גנוחי גנח" – השברים שלנו, דהיינו קולות ארוכים שעולים ויורדים, או ל"ילולי יליל" – התרועה שלנו, קולות או "כוחות" מהירים וחדים. ספק שלישי הוא האפשרות שקול התרועה מהווה שניהם – מעבר מגניחה ליללה (אין צד של מעבר מיללה לגניחה, שכן אין דרכו של האדם הבוכה לעבור מקול יללה לקול גניחה).
מפני הספק תיקן רבי אבהו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי לצאת ידי הדעה שתרועה שלנו היא תרועה של התורה, ודעה ששברים שלנו היא תרועה של תורה, ודעה ששברים תרועה הם תרועה של התורה. נחלקו הראשונים בהסבר דברי התנאים ותקנת רבי אבהו. את הסדר הזה אנו מקיימים שלש פעמים, דהיינו סך הכל שלושים קולות.
לדעת הרמב"ם (שופר ג, ב) נראה שרק אחת מן הדרכים היא הנכונה, ואנו מקיימים את כולם כדי לצאת ידי ספק: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל". כך גם מובא בשולחן ערוך (תקצ, א-ב).
מנגד, לדעת רב האי גאון (מובא בר"ן, דף י, א מדפי הרי"ף) מפרש שדברי התנאים משקפים שתי מסורות שונות לגבי תקיעת שופר. יש מקומות שתקעו שברים, ויש מקומות שתקעו תרועה. שתי המסורות אינן חולקות זו על זו, ולשתיהן ניתן לצאת ידי חובה – גם בשברים וגם בתרועה. רבי אבהו לא רצה שיראה שכביכול עם ישראל נחלק בתקיעת שופר, ולכן תיקן תקנה אחידה לכל ישראל.
הפסק בתקיעות השופר
לכאורה יש דרך קלה יותר לקיים את מצוות תקיעת השופר, גם בהינתן ספק ביחס לאופייה המדויק של התרועה. ניתן, לכאורה, לתקוע שלש סדרות של תשר"ת – תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה – ובכך לצאת ידי כולם, שכן בתשר"ת יש גם שברים, גם תרועה, וגם שניהם יחד?
בגמרא מוסבר שאין לעשות כן, מפני שאם המצווה היא לתקוע שברים לבד, אזי קול התרועה מהווה הפסק ופוסל את הסדר. כך אם המצווה היא להשמיע קול תרועה לבד, קול השברים מפסיק ופוסל. לכן, יש לתקוע שלש סדרות של קולות, שלש פעמים. מכאן אנו למדים שקול תקיעה עלול להוות הפסק ולפסוק את סדר התקיעות (אולם עי' דעת רבנו תם בר"ן, שם). ואולם, פרטי הדין של הפסקה בין התקיעות תלויים במחלוקת בין הראשונים, שהתפתחה מתוך מעשה שהיה בשנת 1144 (למניינם).
לאחר שתקע שתי סדרות כשרות של תשר"ת, בעל התוקע בעיר מיינץ (מגנצא) עשה טעות: במקום לתקוע שברים-תרועה, הוא תקעה שני כוחות של שברים, ולאחר מכן פתח בקול תרועה. הוא מיד הבחין בטעותו, והפסיק את תקיעת התרועה לאחר קול קצר אחד בלבד. השאלה הייתה איך להמשיך – שאלה שגררה ויכוח בין המתפללים ואף בין הפוסקים.
היו כאלה שצידדו שיש לחזור על הסדר כולו, שנפסל בהפסק. ואולם אחרים סברו שאין צורך בכך. טעם אחד לכך הוא שרק קול שיש לו מעמד הלכתי – קול שופר כשר – יכול להוות הפסק. קול שאינו לא שברים, לא תרועה ולא תקיעה, אינו מהווה הפסק. טעם נוסף הוא כי גם כאשר צריכים לחזור על קול תקיעה, אין צורך לחזור על הסדר כולו, אלא רק על התקיעה שקדמה לקול השגוי.
להלכה, דעת הרמב"ן (דרשה, עמ' רלח) שהפסק בשהייה או הפסק בדיבור אינו מהווה הפסק בתקיעות, אבל הפסק בקול שופר – כל קול – נחשב להפסק. הסברא בדעה זו היא שיש להקפיד שלא יהיה שום הפסק בין התרועה (או השברים) לבין התקיעה שלפניה ואחריה.
מנגד, הרא"ש (סימן יא) מחלק בין קול מעניין התקיעות, שאינו פוסל את הסדרה, לבין קול שאינו מעניין התקיעות, הפוסל את הסדרה. כלומר, לדעת הרא"ש כל קול שהתוקע תקע כדי לקיים את מצוות התקיעות, אפילו אם נפסל ואין מקיימים בו את המצווה, אינו נחשב הפסק ואינו פוסל את התקיעות. רק אם תקע תקיעה שאינה מעניין התקיעות – למשל אם תקע שברים במקום תרועה, נפסל הסדר. כך התוקע תרועה פעמיים, התרועה השנייה אינה מעניין המצווה, ופוסלת את התקיעות (עי' טור סימן תקצ).
דעה שלישית היא דעת הראב"ן (הובאו דבריו ברא"ש, שם). לדעתו, רק קול שכשר לתקיעה מהווה הפסק ופוסל את הסדרה, ואילו קול שאינו כשר לתקיעה אינו נחשב הפסק ואינו פוסל את הסדרה. כלומר, רק תקיעה, שברים ותרועה בשיעור כשר פוסלים את הסדרה; כשאין בהם שיעור כשרות אין הם פוסלים את הסדרה.
להלכה, פסק השולחן ערוך (תקצ, ז-ח) כשיטת הרא"ש שקול שנועד לצאת ידי חובה אינו מפסיק. המשנה ברורה (ס"ק כז) מביא שיש המחמירים שכל קול באמצע התקיעה פוסל, ויש לחזור עליה (עי' שם גם לעניין השלמת קול שברים דווקא כשהוא עדיין באותה נשימה).
אורך התרועה
לדעת רש"י אורך התרועה צריך להיות רק כאורך שלשה כוחות. בעלי התוספות (הריב"א והריב"ם) חולקים לעניין זה וסבורים שהתרועה חייבת להיות לפחות בעלת תשעה כוחות. כיון שלכל הדעות מותר להאריך את התרועה ואין לה שיעור מלמעלה, נוהגים לתקוע תרועה בת לפחות תשעה כוחות המקיימת את המצווה לפי כל הדעות.
אם תקע תרועה בת פחות מתשעה כוחות קיים את המצווה לדעת רש"י (בתנאי שיש בה לפחות שלשה כוחות). המשנה ברורה (תקצ, יב) פוסק שאמנם לכתחילה חובה לנהוג לחומרא כדעת הריב"א והריב"ם, אך בדיעבד אין צורך לחזור.
אם כן חוזר בעל התוקע על התרועה, יש לחזור אף על התקיעה שלפניה. הסיבה לכך היא שלפי דעת רש"י, התקיעה הקצרה (בת שלשה כוחות ומעלה) היא קול כשר, כך שאם לא יתקע שוב קול תקיעה, נמצא שתקע שתי תרועות ברצף.
קול השברים
קול השברים חייב לכלול לפחות שלשה קולות שבורים, כל אחד "שבר". השבר צריך להיות לפחות באורך של שלשה כוחות (של תרועה) – כך שקול השברים הוא סך הכל באורך של תשעה כוחות (משנה ברורה תקצ, יג). יש דעות שניתן לתקוע קול שברים קצר מכך (תוספות, ר"ה לב, ב; עי' שולחן ערוך תקצ, ג), ויש קהילות שנהגו שברים באורך של ששה כוחות.
יש פוסקים הסבורים שקול השברים צריך להיות בעל צליל עולה ויורד. בכך נבדל קול השברים מקול התקיעה לא רק באורכו, אלא אף במהותו. שברים אלו נקראים בתואר "טו-או-טו", "או-או-טו" או "טו-או-או". רבים מבין קהילות אשכנז כיום נוהגים כך.
ואולם אחרים כתבו שהשבר צריך להיות חלק, ללא שינוי בצליל, ומהווה בפועל "תקיעה קצרה". כל קהילה תנהג בכך כפי מנהג הקהילה.
התקיעה
מהו אורכה של תקיעה? לדעת רובם של ראשונים אורך התקיעה צריך להיות כאורך התרועה (או השברים, או שברים-תרועה) הסמוך לו.
למשל, ניתן לתקוע קול שברים-תרועה תוך בערך שלש וחצי שניות. מכאן שהתקיעה הקודמת לשברים-תרועה צריכה להיות באותו אורך (עי' מטה אפרים; משנה ברורה תקצ, יד-טו). כיון שנחלקו הדעות באורכם של קול שברים וקול תרועה, כפי שנתבאר בדעות רש"י והריב"א, גם אורכה של התקיעה תהיה תלויה במחלוקת.
להלכה, נקטו הפוסקים שקול התקיעה בסדר תשר"ת יהיה לכתחילה קצת יותר מי"ח כוחות, ואילו בסדרי תש"ת ותר"ת יהיה קול התקיעה לפחות באורך תשעה כוחות.
הפסק בין שברים לבין תרועה
הר"ן (י, א מדפי הרי"ף) מביא את מה שנחלקו ראשונים בדין שברים-תרועה: האם היא חייבת להיות בנשימה אחת, או שהיא חייבת להיות דווקא בשתי נשימות.
רבנו תם סובר שאין דרכו של אדם לגנוח ולילל בנשימה אחת, ולפיכך חייבים להפסיק בנשימה בין שברים לבין תרועה (לדעת הבית יוסף מודה מודה שאם תקע בנשימה אחת יצא ידי חובתו). כך דעת רוב הראשונים (משנה ברורה תקצ, יח). מנגד, הרמב"ן חולק וסובר ששברים-תרועה הוא קול אחד, ואין להפסיק ביניהם בנשימה.
בשולחן ערוך (תקצ, ד) נפסק: "שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת. אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהא בהפסקה יותר מכדי נשימה, ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יצא ידי כולם ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות".
יצוין שלדעת כמה פוסקים הפסק משמעותי בין השברים לבין התרועה פוסלת את התקיעה (עי' משנה ברורה תקצ, טז ושער הציון; לדעת החזון איש, או"ח קלו, א, אין להספיק כלל בין השברים לבין התרועה).
הרמ"א מוסיף: "והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות ואין לשנות". ואולם, רוב הקהילות נהגו כחיי אדם, דהיינו שבתשר"ת שלפני מוסף (מיושב) תוקעים בלי הפסק נשימה, ואילו בתשר"ת שבתפילת מוסף (מעומד) תוקעים בשתי נשימות.
שופר של תשובה
ראש השנה אינה יום של עצב. להיפך, הוא יום חג. אם כן, למה משמיעים קול תרועה, שהוא קול של בכי?
התשובה מרומזת בדברי הרמב"ם המפורסמים (תשובה ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
קול השופר מהווה קריאה לתשובה – לתקן את מעשנו ואת דרכנו הלא טובים, ולחזור אל ה'. אנו משמיעים קול תרועה של בכי ויללה כביטוי לחרטה על חטאנו, ומתעוררים לחזור בתשובה. כך, בס"ד נכתבו אנו, כל בית ישראל, בספר החיים, ספרם של צדיקים.
