לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

בקשת מחילה בחטאים שבין אדם לחברו


 

ריצוי החבר בעברות בין אדם לחברו

במסכת יומא נאמר במשנה (פרק ח, משנה ט) "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל) – עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

מכאן למדנו שמי שחוטא לחברו חייב לבקש את מחילתו. כך למדנו גם במשנה במסכת בבא קמא (צב, א): "אע"פ שהוא נותן לו [דמי החבלה], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): "ועתה השב אשת האיש".

לכאורה, היה נראה שהלכה זו נאמרה בנוגע לכל עבירות שבין אדם לבין חברו. אולם ברמב"ם מצאנו חילוק בין עבירות שונות, כדבריו (הלכות חובל ומזיק פרק ה, הלכה ט): "אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו – שהמזיק ממון חברו, כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חבל בחברו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו".

דברי הרמב"ם לכאורה צריכים עיון, איזה הבדל יש בין החובל בחברו לבין המזיק את ממונו – הרי בשניהם נמצא החבר ניזוק, וצריך לכאורה לרצותו. אך יתרה-מזו הקשה ב'לחם משנה' (שם), הרי הרמב"ם עצמו פסק בדין הגזלן (הלכות תשובה פ"ב, ה"ט) ש"אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו".

וצ"ע, מה בין גזלן, שחייב לרצות את הנגזל, לבין מזיק שאינו חייב לרצותו? ב'לחם משנה' ביאר שיש לחלק בין גזלן, שנהנה מן הגזילה, לבין מזיק שאין לו הנאה מן הגזילה, אבל חילוק זה לכאורה דחוק הוא (כי מה בכך שנהנה, הרי עניין בקשת מחילה לכאורה קשור לפגיעה בזולת ולא להנאה אישית), ועדיין קשה.

עוד תירץ ה'לחם משנה' שגזלן חמור יותר, כי נטל מן הקרבן בעל כורחו. ה'לחם משנה' סתם בכך את דבריו, ונשתדל נבאר כוונתו.

פגיעה אישית ופגיעה עקיפה

נראה בעניין זה שיש לחלק בין פגיעה ישירה ואישית בחברו, לבין פגיעה שאינה ישירה ואישית, אלא פגיעה עקיפה בלבד.

נקדים לכך מקור אפשרי לחידוש הרמב"ם. בכמה מקומות בש"ס (יומא פז, א; ב"ב קעג, ב; ב"מ קטו, א) מובאת אמירת ר' יצחק: "כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו". ר' יצחק לומד הלכה זו מדברי הכתוב בספר משלי (פרק ו , א-ג): "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך". מכאן אנו למדים: "אם ממון יש בידך – התר לו פיסת יד; ואם לאו – הרבה עליו ריעים".

רש"י מפרש (שם, וכן במשלי שם) שאם יש על האדם תביעת ממון, דהיינו "תקעת לזר כפיך", אז "לך התרפס – התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו". ואם לאו, שאין עליו עסקי ממון אלא "נוקשת באמרי פיך", אז "הרבה עליו רעים לבקש ממנו מחילה".

מכאן ניתן להבין שבמזיק ממון חברו אין צריך לבקש מחילה מחברו, אלא רק להחזיר לו את ממונו. במקרים של נזק ממוני ("תקעת לזר כפיך") די ב"התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו" – כמו שפסק הרמב"ם בנוגע למזיק שאינו צריך לבקש מחילה, אלא משלם את הנזק ודיו. מנגד, בנוגע לגזלן הרי מבואר במשנה (ב"ק צב, א) ש"אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו", והוא מה שמחלק הרמב"ם בין מזיק לבין גזלן.

הסברא שבחילוק זה היא כאמור, שכאן מדובר על פגיעה ישירה ואישית – "המקניט את חברו" – ואילו כאן מדובר בפגיעה עקיפה: כיון שהבחין בנזק שאירע לרכושו, בוודאי שעלול האדם להצטער, אבל צער זה נגרם לו בדרך עקיפה, ולא בפגיעה ישירה.

בזה יובן גם עניין הגזלן, שחייב לבקש מחילה מחברו, כי הגזלן מוגדר (ברמב"ם הלכות גזילה פ"א, ה"ג) כמי ש"לוקח אדם חברו בחזקה, כגון שהטף מידו מיטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים" (שלא כגנב שהוא הלוקח מחברו בלי שהלה יהיה מודע לכך) – ונמצא שהוא פוגע ומצער את חברו בצער אישי, ולכן חייב לפייסו.

חובת תשובה בפני המקום

מדברי הגמרא (יומא הנ"ל) הקובעת שבחטאים שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו, מבואר שלא די במה שמרצה את חברו, אלא צריך אף את כפרתו של יוה"כ כדי לכפר על עוונו.

כך משמע מדברי הרא"ש (פירוש למסכת פאה, פ"א מ"א) הכותב שהקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות ממצוות שבין אדם לקונו. ביאר דבריו בספר קובץ מאמרים (לגר"א וסרמן הי"ד, דף מב) שבכל מצוות שבין אדם לחברו יש גם כן בין אדם למקום, וזהו טעם דברי הרא"ש הללו שמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, כיון שיש בהם הן בין אדם לחברו, והן בין אדם למקום.

גם ר' יונה כתב (ביאור לאבות, פ"ד, משנה כט) שאם יזיק אדם את חברו אין לו לחשוב כי אליו חטא ולא להשי"ת, "כי גם לה' חטא והוא תובע את ההיזק כבעל דין". על דרך זו הביא בספר 'בית שאול' (להגרי"ש נתנזון, ב"ק פ"ב) בשם ספר חובת הלבבות.

ייתכן לדייק כן אף מדברי הרמב"ם (תשובה א, א), שכתב: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: מכל חטאות האדם". כן ראיתי שכתב בספר 'תנופה חיים' (להגר"ח פלאג'י, ירמיה אות ס): "וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה דבעבירות שבין אדם לחבירו צריך שיעשה תשובה גם בנוגע למקום, ויתודה על חלק גבוה שעבר על מימרא דרחמנא".

דין אונאת דברים

גם הפוסקים נקטו שצריך אדם לחזור בתשובה כלפי שמיא גם לאחר שנתרצה לו חברו. כך מבואר ב'חיי אדם' (כלל קמד, וכן בצוואתו (חיי אברהם אות מט), וכן פסק החיד"א (נחל קדומים, אחרי מות ה), ועוד. וכן כתב גם ה'משנה ברורה', ונביא את דבריו בשביל החידוש שנתחדש בהם.

בשולחן ערוך ׁ(או"ח תרז, ד) נפסק: "עונות שהתודה עליהם ביה"כ שעבר, ולא שינה [שנה] עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם". כלומר, גם לאחר שזכה, לכאורה, לסליחה וכפרה ביוה"כ האחד, עדיין יכול להמשיך ולהתוודות על העוון ביוה"כ הבא.

במשנה ברורה (ס"ק יג) הוסיף: "אף בין אדם לחבירו, גנב וגזל וכדומה, אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה, מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם, דמ"מ בין אדם למקום חטא. אבל אם הקניט חבירו בדברים, או עני המהפך בחררה, י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית".

ב'שער הציון' (שם) הוסיף ה'משנה ברורה' בשם ה'פרי מגדים' שבנוגע למקניט את חברו ועני המהפך בחררה "אפשר שאפילו ביום הכיפורים הראשון אינו צריך להתוודות כיון שכבר פייס אותו". והוא לכאורה חידוש גדול, שלמרות שבאיסור גזל ומזיק חייב בתשובה לפני המקום, בנוגע למי שמקניט את חברו, אינו צריך להתוודות לפני המקום, ודי במה שמחל לו חברו.

ייתכן שהחילוק הוא שמה שצריך לשוב בתשובה לבד מלבקש מחילה מחברו, היינו רק בעבירות שעיקר האיסור אינו פגיעה ישירה בזולת, כגון מי שמזיק את רכושו וכדומה. באיסורים אלו, עניין בקשת מחילה אינו אלא 'תוצר לוואי' של עיקר האיסור של מזיק וגנב; על עיקר האיסור חייב בתשובה לפני המקום, ועל הפגיעה המתלווה עליו לבקש מחילה. בניגוד לכך, האיסור של מקניט את חברו (אונאת דברים) הוא איסור ישיר על פגיעה בזולת, וכיון שכל האיסור עניינו הפגיעה שפגע בזולתו, כיון שמחל לו חברו שוב אינו צריך לשוב בתשובה לפני המקום.

ייתכן למצוא רמז לכך אף בדברי חז"ל.

בפסוק נאמר (שמואל א, פרק ב, פסוק כה): "אם יחטא איש לאיש ופללו אלוקים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו". בגמרא (יומא פז, א) ביארו חז"ל את כוונת הכתוב: "הכי קאמר: אם יחטא איש לאיש, ופללו, אלוקים ימחול לו; ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו? – תשובה ומעשים טובים".

ניתן להבין מדברי הגמרא שאם חוטא אדם בעבירות שבין אדם לחברו, די בכך שחברו ימחל לו כדי שאף הקב"ה ימחל על החטא. בניגוד לכך, בחטאים אחרים צריך לעסוק בתשובה ובמעשים טובים. לדברינו, יש לומר שהגמרא מתייחסת לדין אונאת דברים (הגמרא מיד מביאה את דין מי שהקניט את חברו), ולכן די במחילת חברו בלבד.

לפרט את החטא

עוד חידוש בדיני בקשת מחילה אנו מוצאים בדברי הב"ח בשם מהר"ש, כפי שהובאו להלכה ב'משנה ברורה' (סי' תרו, סק"ב), ואלו דבריו: "המבקש מחילה שפשע כנגדו צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה".

מטעם זה הוסיף הב"ח שלכתחילה יש לחוטא עצמו ללכת ולבקש מחילה, "דלא כמו שנוהגים מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי [שליח] שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב". על האדם לפייס את חברו הפגוע, ולא לשלוח אחרים לעשות כן, אבל יש לו להביא עמו אנשים כדי שהלה יתפייס (שו"ע תרו, א).

מתוך הלכה זו מבואר שעניין בקשת מחילה מאת הזולת אינו רק תיקון הפגם בלבד [ששוב לא יקפיד עליו חברו], אלא מעשה ממעשי התשובה: כמו שמי שחוזר בתשובה לפני המקום צריך לפרט את החטא בווידויו, כך מי שחטא לחברו צריך לפרט בפניו את החטא.

ייתכן להציע שחידוש זה שייך דווקא בנוגע לעבירות הפוגעות בזולת באורח ישיר ואישי, על דרך אונאת דברים. בעבירות ישירות כנגד הזולת על החוטא לשוב בתשובה בפני חברו, שכן התורה ציוותה עליו בל יפגע בו.

הלכה נוספת קובעת (תרו, א) שאם ביקש אדם מחילה, וחברו לא נענע לו, עליו לחזור ולבקש מחילה עד שלש פעמים. כיון שביקש שלש פעמים, שוב אינו חייב להשתדל בכך יותר (אך רשאי לעשות כן אם ירצה, אם אין בכך פגם בכבוד התורה – כן פסק הב"ח).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *