קונטרס בעניין תוספת שביעית

רבני בית ההוראה
ט"ו חשון ה'תשע"ה

 

 

 

 

 

©

הערות והארות יתקבלו בברכה

לוי יצחק בניאל

רח’ רבי עקיבא 30

מודיעין עילית

71919
תוכן ענינים

סימן א

מקור דין תוספת שביעית לדעת ר’ ישמעאל…………………………………………………………ה

סימן ב

מקור דין תוספת שביעית לדעת ר’ עקיבא…………………………………………………..ז

סימן ג

המלאכות שנאסרו בזמן התוספת שביעית……………………………………………יא

סימן ד

תוספת שביעית בזמן הזה………………………………………………………………….יג

סימן ה

שיעור התוספת שביעית שתנהג כשיבנה המקדש………………………………………..טו

סימן ו

איסור נטיעה בזמן הזה……………………………………………………………………….יז

סימן ז

זריעת ירקות בערב שביעית שייקלטו בשביעית………………………………………….כ

סימן ח

תוספת אחר שביעית…………………………………………………………………………..כג

תמצית דיני תוספת שביעית………………………………………………………………..כט
 


דין תוספת שביעית

משנה שביעית (פ”א מ”א) עד אימתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית, בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי ובית הלל אומרים עד העצרת וכו’. ושם במשנה ד’ נחלקו רבי עקיבא ור’ ישמעאל מהו מקור דין זה של תוספת שביעית: רבי עקיבא אומר “בחריש ובקציר תשבות”, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור”, אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית.

ביארו התוס’ במסכת מועד קטן (דף ג’ ע”ב ד”ה שהרי) שמה שנאמר “…בקציר תשבות” מיותר, שהרי המשך הפסוק “וכרמך לא תזמור” הוא: “ואת ספיח קצירך לא תבצור” א”כ מיתור זה ילפינן דין תוספת שביעית, ואע”ג דלגבי חרישה לא נאמר איסור (לסובר שאין לוקין על חרישה בשביעית), וא”כ המילה “בחריש… תשבות” אינה מיותרת. מ”מ אחר שקצירה באה ללמד על דין תוספת גם חרישה יש לדרוש על כך. עוד תירצו התוס’ דרבי עקיבא סבר כמד”א שלוקין על החרישה, וא”כ גם “בחריש…תשבות” מיותר, וילפינן לדין תוספת שביעית.

לעומת זאת, דעת ר’ ישמעאל שהפסוק “בחריש ובקציר תשבות” לא נאמר לגבי שביעית אלא לגבי שבת וילפינן דקציר העומר שהוא מצווה מותר בשבת. אולם לא התבאר במשנה מה המקור לפי דבריו לדין תוספת שביעית.

סימן א

מקור דין תוספת שביעית לדעת ר’ ישמעאל

במסכת מועד קטן (דף ג’ ע”ב) ביארה הגמ’ שלמד ר’ ישמעאל דין זה מהלכה למשה מסיני, כפי שלמדו: “עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני”. ומה שאמרו “עשר נטיעות” הכוונה לדין המבואר בשביעית (פ”א מ”ו) שבשדה בגודל בית סאה שיש בו עשר נטיעות ילדות, לא נאמר לגבם דין תוספת שביעית ומותר לחרוש את השדה עד ראש השנה. וביארו התוס’ (שם דף ג’: ד”ה הלכה) דמכלל הן אתה שומע לאו, דאם באה ההלכה להתיר עשר נטיעות, שמעינן שבשדה שיש בו אילנות זקנות אסור לחרוש גם בערב שביעית.

הקשו הראשונים, שבמסכת ראש השנה  (דף ט’ ע”א) מבואר שר’ ישמעאל למד דין תוספת שביעית מפסוקים ולא מהלכה למשה מסיני, שהרי הגמ’ (שם) הקשתה: ור’ ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה. ותירצה: “מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת”ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת”ל בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת”ל מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין, ת”ל תשבתו. ימים טובים מנין ת”ל שבתכם, הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש”. א”כ מבואר שמקורו של ר’ ישמעאל הוא מפסוקים ודלא כמבואר במועד קטן שנלמד מהלכה למשה מסיני.

נאמרו כמה ביאורים בראשונים לבאר את מקורו של ר’ ישמעאל:

[א] תוס’ בראש השנה (שם ד”ה ורבי ישמעאל) הביאו את תירוצו של ר”ת, דדין תוספת שביעית לפני השביעית למד מהלכה, אולם דין תוספת שביעית של מוצאי שביעית למד מפסוקים[1].

[ב] תוס’ עצמם ביארו דאם היה כתוב רק את ההלכה למשה מסיני לגבי שביעית, לא היה ניתן ללמוד משם לדין תוספת שבת ויו”ט משום שאין ללמוד ק”ו מהלכה, ואמנם אחר שיש פסוקים לגבי תוספת שבת ויו”ט ניתן ללמוד משם גם לתוספת שביעית, ומההלכה אנו לומדים רק להתיר ילדה[2].

[ג] הרשב”א בראש השנה (שם) תירץ שבאמת אחר שלמדנו דין תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני (כמבואר במועד קטן) י”ל שהפסוק שהובא במסכת ראש השנה, אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא בא ללמד אלא על תוספת שבת ויו”ט.

[ד] הריטב”א בראש השנה (שם) תירץ באופן דומה, שבאמת הגמ’ בראש השנה נאמרה גם לאחר מסקנת הגמ’ במו”ק, וידעה דילפינן דין תוספת שביעית מהלכה, אלא שאין ללמוד מהלכה גם לשבתות וימים טובים ולכן נזקקו לדרשה שנאמרה במסכת ר”ה, ואין ללמוד דין תוספת שביעית מאותם פסוקים, שכן הם נאמרו לגבי שבת ויו”ט החמורים ולא לגבי שביעית הקלה.

נמצא לסיכום, שדין תוספת שביעית לדעת ר’ ישמעאל נלמד מהלכה למשה מסיני.

סימן ב

מקור דין תוספת שביעית לדעת רבי עקיבא

במשנה שביעית (פ”א מ”ד) ובגמ’ (ר”ה דף ט’ ע”א ומו”ק דף ג ע”ב) מבואר שרבי עקיבא למד דין תוספת שביעית מהפסוק בחריש ובקציר תשבות.

הקשה הטורי אבן (בר”ה (שם) לפי האמור שלרבי עקיבא אין הלכה למשה מסיני, ודין תוספת שביעית נלמד מפסוקים, יש לשאול מניין למד להתיר חרישת עשר נטיעות עד ר”ה, ואין לומר שר”ע באמת חולק על היתר זה, שהרי בשביעית (פ”א מ”ח) מבאר ר”ע מה נחשב נטיעה שנאמר בו היתר זה.

לתרץ קושיה זו כתב ה”מלאכת שלמה” (על המשנה בשביעית פ”א מ”א) לפי ר”ע אף שלא נאמרה הלכה להתיר י’ נטיעות, מ”מ למד דין זה מסברא כיון שלשיטתו חרישת שדה של עשר נטיעות  נחשבת פעולה של אוקמי אילנא שמותרת.

החזו”א (סי’ י”ז ס”ק י”ב) כתב לתרץ שגם לרבי עקיבא שתוספת שביעית מדאורייתא כפי שנלמד מהפסוק, יש לומר שהדבר נמסר לחכמים מה שיעור התוספת שיש להוסיף, וחכמים קבעו בכל דבר להוסיף לפי עניינו, שכל שנראה שעובד לצורך שביעית יש להוסיף ולהימנע מאותה מלאכה. לכן לגבי שדה האילן קבעו עד עצרת ושדה הלבן עד פסח, ולגבי עשר נטיעות הבינו דסגי בתוספת כלשהו כיון שכשחורש לצורך הנטיעות ניכר שעושה לצרכם ולא לצורך השביעית. לפ”ז נמצא שגם לר”ע מותר לחרוש י’ נטיעות לבית סאה ובהם לא נאמר דין תוספת אלא בכלשהו[3].

מעין תירוץ זה הביא הרעק”א במשניות (פ”א מ”ח אות ט’) בשם הכפות תמרים (סוכה דף ל”ד ע”א תוס’ ד”ה ואחד למקדש) דגם רבי עקיבא אית ליה הך דינא דעשר נטיעות, והא דאמרינן במו”ק הלכתא לר’ ישמעאל, קראי לרבי עקיבא היינו דלר”ע רמוז דין תוספת שביעית בקרא, והחילוק שיש בין אילנות לנטיעות הוא מכלל פירוש התורה מתורה שבע”פ, ולזה לא נקרא הלכה דפירוש הכתוב ופירוש המקראות לא נקרא הלכה, אבל לר’ ישמעאל דאין רמז לתוספת שביעית בקראי נקרא דין י’ נטיעות הלכה למשה מסיני” עכ”ל.

על גוף הדרשה של ר”ע שלמד מהפסוק “בחריש ובקציר תשבות” דין תוספת שביעית ומכך למד גם תוספת שבת, הקשה הרעק”א (על המשניות) דמפסוק זה היה לנו ללמוד רק דין תוספת שבת ויו”ט ולא דין תוספת שביעית, שהרי הפסוק עוסק בשבת. והביא את דברי רש”י (ר”ה דף ט’ ע”א) שיישב קושיה זו דבהכרח הפסוק עוסק בשביעית דאם הפסוק איירי בשבת, מדוע נאסרו רק חרישה וקצירה ולא כל המלאכות. אלא שתמה הרעק”א דהיא גופא קשיא שמא ילפינן מהפסוק דין תוספת שבת ולא נאסר בתוספת אלא רק חרישה וקצירה.

עוד הקשה הרעק”א בגליון הש”ס בר”ה (שם) לר”ע דיליף דין תוספת שבת ויום הכיפורים מתוספת שביעית, איך ילפינן דין תוספת גם לגבי העינוי בערב יוה”כ והרי משביעית אין לנו מקור אלא רק ללמוד איסור מלאכה. ועוד, כל איסור מלאכה בערב שבת איך ילפינן משביעית והלא בדין תוספת שביעית לא למדנו אלא רק איסור חרישה וקצירה.

עוד הקשה הטורי אבן בר”ה (שם) איך למד ר”ע דין תוספת שבת מדין תוספת שביעית, והלא אלו שני עניינים שונים שחלוקים בדינם, דמדין תוספת שביעית למדים לאסור כל פעולה בערב שביעית שיש בה תועלת לשביעית, אבל אין איסור לחרוש או לעבוד עבודה בערב שביעית שהתועלת שלה לשישית (כמבואר בר”ש שביעית פ”ב מ”ב), לעומת זאת בתוספת שבת ויו”ט עצם המלאכה אסורה בזמן התוספת, ולא משנה אם נעשית לצורך השבת או לא, שהרי בשביעית נאסרה העבודה באדמה ואילו בשבת האדם צריך לשבות מכל מלאכה. א”כ איך למד ר”ע דין תוספת זה מזה.

אכן, ברשב”א בר”ה (שם) ביאר שרבי עקיבא למד מהפסוק “בחריש ובקציר תשבות” רק דין תוספת שביעית, אבל תוספת שבת ויוה”כ למד מהפסוק “ועיניתם” כפי שלמד ר’ ישמעאל. אולם בתוס’ (שם ד”ה ורבי עקיבא) ובשאר הראשונים מבואר שר”ע למד דין תוספת שבת ויו”ט ויוה”כ מדין תוספת שביעית וא”כ הדרא קושיא לדוכתא.

ב”תורת זרעים” (שביעית פ”א מ”א עמוד ס”א) יישב דדין תוספת מחול על הקודש אינו דין בפני עצמו שיש איסור חדש בזמן מוקדם יותר, אלא עיקר הלימוד מ”בחריש ובקציר תשבות” בא לומר שאותן מלאכות האסורות בקודש יהיו אסורות גם בזמן התוספת, דהתוספת היא הרחבה של האיסור מלאכה שנאמר בזמן העיקרי, ולפ”ז בכל דבר יש ללמוד כן לפי עניינו, בשביעית שעבודת הקרקע לצורך גדולי השביעית אסורה, הרי שגם בשישית יש לאסור כל מלאכת קרקע שיש בה תועלת לשביעית, ומשם אנו לומדים לכל תוספת חול על הקודש, ובשבת ויו”ט שכל מלאכה נאסרה כי החיוב על האדם לשבות, יש ללמוד שגם בזמן התוספת הורחב איסור המלאכה באותו אופן שאסור אדם לעשות כל מלאכה, וא”כ ה”ה ביום הכיפורים, כיון שחייב בעינוי בזמן הקודש, יש להוסיף מחול על הקודש ולחייב בעינוי כבר מזמן התוספת[4].

יסוד זה שגדר תוספת שביעית הוא הרחבה של הדינים שנאמרו בשביעית עצמה מבואר בתוס’ מו”ק (דף ג’ ע”ב ד”ה יכול) שהקשו על לשון הגמ’: “יכול ילקה על תוספת של ראש השנה” ז”ל: “ואם תאמר מלקות מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות. איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת כלומר, שהשביעית מתחלת משנה השישית וכל דין שביעית יהיה לשישית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא”כ הוא כשביעית[5].

אמנם, בלשון תוס’ היה מקום להבין שזמן השמיטה הורחב לשישית, וכל דיני שמיטה חלים כבר מזמן התוספת, אולם לא חייבים לבאר עד כדי כך, אלא רק לומר שמה שהורחב לזמן התוספת הוא רק גדרי איסורי המלאכה שנאמרו בזמן הקודש, דהיינו שאותן מלאכות שנאסרו בשביעית אסורות גם בזמן התוספת בערב שביעית, והמלאכות שנאסרו בשבת אסורות גם בערב שבת בזמן התוספת, אבל לא נאמר שזמן השמיטה הורחב ומתחיל מזמן התוספת שהרי אין לומר שיש קדושת שביעית בפירות הגדלים בזמן התוספת, (וכפי שיתבאר להלן הדברים מוכרחים בלשון הר”ש פ”ב מ”ב שכתב שמלאכות הניכרות שהן לצורך שישית מותר לעשותן אפילו בזמן התוספת שביעית).

לפי זה י”ל שגם לפי מה שהובא לעיל בשם החזו”א שחז”ל לפי אומדן דעתם נתנו שיעור בכל דבר כמה להוסיף, הגדר הוא שהרחיבו את איסורי המלאכה לצורך שביעית כבר מזמן התוספת, דהיינו שכל מלאכה שנעשית לצורך השביעית אסורה כבר מערב שביעית, אלא שבכל דבר שיערו חכמים איזו מלאכה נקראת לצורך שביעית ובשדה שיש בו י’ נטיעות לבית סאה, קבעו חז”ל שאפילו כשחורש סמוך ממש לשביעית אין זו מלאכה לצורך שביעית אלא לצורך הי’ נטיעות ולכן שיעור התוספת בו הוא כלשהו.

לפי זה יש להעיר, על מה שכתב התורת זרעים (שם) שברמב”ם (פ”ג שמיטה ויובל ה”א) נראה שחלק על היסוד הנ”ל שהגדר בתוספת שביעית הוא הרחבה של העיקר, שכן כתב שם וז”ל: “עבודת הארץ בשנה השישית ל’ יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית…” ולכאורה מלשונו נראה שהאיסור מלאכה בתוספת שביעית הוא דין בפני עצמו שאין לעשות מלאכה משום שמתקנה לשביעית וזהו איסור בפני עצמו. אולם לפי הגדר שהתבאר לעיל שבתוספת שביעית הורחבו איסורי המלאכה גם לערב שביעית והיינו כל מלאכה שהיא לצורך השביעית נחשבת מלאכת שביעית והיא אסורה כבר מזמן התוספת, א”כ לשון הרמב”ם מבואר היטב שבזמן התוספת נאסרה כל מלאכה משום שמתקנה לשביעית, כלומר שאיסורי המלאכה לצורך שביעית הורחבו לזמן התוספת.

נמצא לסיכום שניתן לבאר בדעת ר”ע שהגדר בתוספת שביעית הוא שהתורה הרחיבה את איסורי המלאכה שהם לצורך שביעית כבר מזמן התוספת.

אולם מקושיות הגרעק”א מבואר שחלק על הבנה זו ולא למד שהתוספת היא הרחבה של זמן הקודש, אלא זהו איסור מלאכה חדש בזמן התוספת, ולכן הקשה דמהפסוק לא למדנו אלא איסור חרישה וקצירה, ואין ללמוד ממנו דין תוספת לעינוי בערב יום הכיפורים ואיסור מלאכה בערב שבת ויו”ט.

***


סימן ג

מלאכות שנאסרו בזמן התוספת שביעית

שיטת ר”ת המבוארת בתוס’ (ר”ה דף ט’ ע”ב ד”ה ומותר ובדף י’ ע”ב ד”ה שלשים) שלא נאמר דין תוספת שביעית מדאורייתא אלא בחרישה וקצירה כאמור בפסוק “בחריש ובקציר תשבות”[6], אבל שאר מלאכות אינן אסורות מדאורייתא, לפיכך גם נטיעה אינה אסורה בזמן התוספת אלא מדרבנן.

אבל הר”ש והרא”ש תמהו על ר”ת דלא מסתבר לחלק בין חרישה לנטיעה, והוסיף הר”ש דאם זמירה אסורה כפי שכתבה התורה “וכרמך לא תזמור” כל שכן נטיעה יש לאסור שהיא עיקר מלאכה[7]. לדעתם כל המלאכות שנאסרו בשביעית אסורות כבר מזמן התוספת.

בביאור מחלוקת הר”ש ור”ת היה מקום לבאר שהיא תלויה בגדר דין זה של תוספת שביעית, דלדעת ר”ת דין תוספת הוא דין חדש הנלמד מהפסוק (או מהלכה) שמלאכות חרישה וקצירה אסורות להתבצע בזמן התוספת, כפי שנאמר “בחריש ובקציר תשבות” ואין זו הרחבה לדיני השביעית עצמה אלא איסור מלאכה חדש לכן לא נאסרו אלא המלאכות שנאמרו בפסוק (או בהלכה) וכפי שהתבאר לעיל, כך הבין רעק”א בקושיותיו ואף ציין זאת להדיא שקושיותיו הן לדעת ר”ת.

לעומת זאת, הר”ש למד שדין תוספת שביעית הוא הרחבה למלאכות שנאסרו בשביעית עצמה שזמן תחילת האיסור לעסוק באותן מלאכות יחל בזמן התוספת, לפיכך אין לחלק בין המלאכות וכשם שבשביעית עצמה נטיעה אסורה, כך אסורה גם בזמן התוספת.

אלא שיש להקשות על שיטת הר”ש, דבמשנה (פ”ב מ”ב) איתא “מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה”, וביאר הר”ש שמלאכות אלו מותרות אפילו בזמן התוספת כיון דעושה לצורך פירות שישית. א”כ קשה, דאם הגדר בדין תוספת שביעית הוא שכל המלאכות האסורות בשביעית זמן איסורם מתחיל כבר מזמן התוספת, מה ההיתר לזבל ולעדור לצורך פירות שישית ומה ההבדל בין זה למלאכת נטיעה שאסורה כבר מזמן התוספת.

עוד יש להקשות, דגם לשיטת הר”ש לא נאסרה  נטיעה אלא ל’ יום קודם ר”ה, ומאי שנא נטיעה מכל דין חרישה בשדה אילן שנאסרה כבר מעצרת או שדה לבן מפסח.

אלא, בהכרח יש לבאר בדעת הר”ש כפי שהתבאר לעיל ע”פ דברי החזו”א, דכיון דבשביעית עצמה נאסרה עבודת קרקע, א”כ גם גדר האיסור בתוספת הוא דכל מלאכת קרקע שנראה שהיא צורך שביעית הורחב זמן איסורה כבר מזמן התוספת, והדבר נמסר לחז”ל לשער מהו שיעור הזמן שנחשב הדבר כצורך שביעית, לפיכך גם נטיעה בכלל איסור זה כיון שהיא בכלל מלאכת קרקע האסורה בשביעית עצמה משום שבכל נטיעה דרושות עבודות קרקע נוספות שנראה שעושה כן לצורך השביעית[8], ושיערו חז”ל שכל שנוטע תוך ל’ יום לשביעית נראה שעובד בשביעית, אולם כאשר ניכר באופן חיובי שעבודתו אינה לצורך השביעית אלא לצורך פירות שישית, כמו המזבל והעודר במקשאות ומדלעות, מלאכות אלו לא נכללו בגדר דין תוספת שביעית כיון שניכר שאינו עושה לצורך השביעית אלא לצורך פירות שישית.

והנה, הרמב”ן, ר”ן, מאירי, תוס’ רי”ד (בר”ה שם) הביאו את שיטת ר”ת באופן קצת שונה, דבזמן תוספת שביעית לא נאסרה רק חרישה אלא כל מלאכה שנעשית לצורך שביעית, אולם נטיעה לא נאסרה, ולפי הבנה זו י”ל שר”ת למד בגדר דין תוספת שביעית כדעת הר”ש שנאסרה כל מלאכה שנעשית לצורך שביעית, אבל נטיעה אינה בכלל מלאכות הקרקע שהרי כשאדם נוטע אין זה לצורך השביעית אלא לכמה שנים במטרה שהעץ יגדל ויוציא פירות, לפיכך אינה אסורה בזמן התוספת שביעית.

מלאכות דרבנן בזמן תוספת שביעית

הר”ש (שם פ”ב מ”ב) ביאר ששני היתרים נלמדו מהמשנה שם: האחד, הוא מה שהוזכר לעיל דאף מלאכה דאורייתא הותרה בשישית אם ניכר שהיא נעשית לצורך הפירות שישית ולא לצורך השביעית וזה מה שאמרה המשנה שמעדרין עד ראש השנה, דאף דחרישה אסורה מהתורה מ”מ כשנעשית לצורך פירות שישית הרי זה מותר. ההיתר השני הוא דכל מלאכה שהיא בגדר תולדה שאינה אסורה בשביעית עצמה אלא מדרבנן, ובמקום הפסד הקלו (כמבואר במו”ק דף ג ע”א), גם בתוספת שביעית הקלו חז”ל ולא אסרו אותן אף שלא במקום הפסד[9].

נמצא שבזמן התוספת שביעית מותרות כל המלאכות שבשביעית עצמה אינן אסורות אלא מדרבנן.

אלא שהקשה על כך בדרך אמונה (פ”ג ה”ט בביאור הלכה ד”ה אף) דאם כלל הוא שכל מלאכות דרבנן מותרות בתוספת שביעית, למה מנו חכמים במשניות את כל סוגי המלאכות (י”ז מלאכות) כי רוכלא, ולא אמרו כלל אחד על הכל דכל שאסור בשביעית מדרבנן – מותר בזמן התוספת.

ועוד, מבואר בלשונות המשנה שיש חילוק בין סוגי המלאכות, דהנה עידור לא התירו אלא במקשאות ובמדלעות ובבית השלחין, ואילו שאר מלאכות התירו גם בשאר שדות[10], כמו כן זיבול (לפי הגירסה המתוקנת ומודפסת בהוצאת ‘פרנקל’ ברמב”ם פ”ג ה”ט) אינה מותרת אלא בשלוש אלה (אמנם לפי הגירסה הישנה ברמב”ם דין זיבול כדין שאר מלאכות ועל גירסה זו נסבו דברי התוי”ט פ”ב מ”ב עיי”ש).

עוד תמה ממשנה ד’ “מזהמין את הנטיעות”, שנחלקו הראשונים אם דווקא נטיעות[11] או כל אילן[12], ולדעות שרק בנטיעות הקילו, מדוע לא הקלו בכל האילנות והא הוי מלאכה דרבנן שמותרת בערב שביעית.

מחמת קושיות אלו העלה ה’דרך אמונה’ שלא כל מלאכות דרבנן הקילו בזמן תוספת שביעית אלא רק אלו המלאכות המנויות במשנה, משום שראו בהן צורך גדול. מקורו בדברי החזו”א (שביעית סי’ י”ז ס”ק י”ח) שביאר שלא כל מלאכה דרבנן הקילו בתוספת שביעית, וציין לר”ש פ”ב משנה ד’ שבדבריו מבואר שלא הקילו אלא במקום פסידא שלא ימותו הנטיעות, וכ”כ רש”י ע”ז (דף נ ע”ב ד”ה עד ראש השנה)[13].


סימן ד

תוספת שביעית בזמן הזה

בתוספתא בשביעית (פ”א  ה”א) הובא דרבן גמליאל ובית דינו תקנו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. והגמ’ במועד קטן (דף ג’ ע”ב) הקשתה: ורבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי את תקנת בית שמאי ובית הלל והא אין בי”ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו אלא א”כ גדול ממנו בחכה ובמנין. והגמ’ מתרצת ג’ תירוצים:

[א] כך התנו ב”ש וב”ה מראש בשעת תקנתן, שיוכלו בי”ד שלאחריהם לבטל תקנה זו, אם ימצאו לנכון.

[ב] על תירוץ זה הקשתה הגמ’ דדין תוספת שביעית אינו מדרבנן אלא נלמד מהלכה למשה מסיני, ועל כך תירץ ר’ יצחק שבהלכה למשה מסיני נאמר איסור מלאכה ל’ יום לפני ר”ה, ואילו חכמים הוסיפו לאסור מפסח ועצרת, ובאו ר”ג ובית דינו וביטלו את התוספת מפסח ועצרת, והשאירו את האיסור ל’ יום.

[ג] תירוץ זה דחתה הגמ’ דר”ע למד דין תוספת שביעית מדרשת הפסוק ולא מהלכה[14], וביארה שאמנם ר”ע למד זאת מפסוק אבל ר’ ישמעאל למד מהלכה. למסקנת הגמ’ אמר רב אשי שרבן גמליאל ובית דינו סברו כר’ ישמעאל שדין תוספת שביעית נלמד מהלכה, אבל  קיבלו שלא נאמרה ההלכה אלא בזמן שבהמ”ק קיים דומיא דניסוך המים שנאמר באותה הלכה, אבל בזמן הזה לא נאמרה ההלכה, ולכן ביטלו דין תוספת שביעית.

אולם בירושלמי איכא תירוץ אחר, דרבן גמליאל ובית דינו ביטלו דין תוספת שביעית מטעם אחר, דבשעה שאסרו מקרא סמכו – בחריש ובקציר תשבות, ובשעה שהתירו למקרא סמכו- ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה. לפי דברי הירושלמי ר”ג סמך על דרשת הפסוק להתיר דין תוספת שביעית, ולפי הבנה זו גם כשיבנה המקדש לא ינהג דין תוספת, ודלא כבבלי.

להלכה פסק הרמב”ם (פ”ג משמיטה ויובל ה”א) כמסקנת הבבלי במועד קטן: “עבודת הארץ בשנה השישית ל’ יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני…ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפני השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין המקדש קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה” עכ”ל.

תוספת כלשהו

תוס’ במסכת מו”ק (דף ד’ ע”א) הקשו על דברי הגמ’ דבזה”ז אין דין תוספת שביעית, דבגמ’ יומא (דף פ”א:, וכפי שהתבאר, כן מבואר גם בר”ה דף ט’ ע”א) למדה הגמ’ מפסוקים דצריך להוסיף מחול על הקודש, א”כ גם בשביעית יש להוסיף מחול על הקודש. ותירצו: “איכא למימר ההוא פורתא לא ק אחשיב”. מדבריהם עולה, דאף בזמה”ז כשלא קיים הדין של תוספת שביעית, מ”מ יש להוסיף פורתא מחמת החיוב להוסיף מחול על הקודש.

הקשה בשו”ת חמדת שלמה (או”ח סי’ ל”ו) דמה הנפ”מ באותה תוספת שביעית כלשהו, והא בלאו הכי בערב ר”ה עליו להוסיף כלשהו מדין תוספת יו”ט.

תירץ הגר”ח קנייבסקי שליט”א בספרו שערי אמונה (על המשנה בשביעית פ”א מ”א) דנפ”מ לדעות שיש איסור על הארץ לעבוד בשמיטה מדין שביתת הארץ (כפי שיובא  להלן באריכות בדין זריעה בערב שביעית שהקליטה תהא בשביעית), דאם יעבוד ע”י נכרי, דמצד תוספת יו”ט הוי איסור דרבנן, ואילו מצד מלאכת שביעית הוי איסור תורה ששדהו עבדה בשמיטה. ועוד נפ”מ בעושה בשדה חברו דגבי שבת ויו”ט פטור דבעי מלאכת מחשבת, אבל משום שביעית אסור[15].

והנה, הר”ש סירילאו כתב שאותה תוספת משהו בערב שביעית היינו יום אחד, שבערב ראש השנה של שביעית לא יעבוד בקרקע לצורך השביעית, וביאר המנחת שלמה (שביעית עמ’ ח’) דטעמו הוא שביחס לשנה לא מיקרי תוספת כלל אם מוסיף פחות מיום אחד, לכן הבין הר”ש סירילאו בכוונת התוס’ שתוספת משהו לעניין שנת השמיטה היינו תוספת יום אחד.

 

סימן ה

שיעור התוספת שביעית שתנהג כשיבנה בהמ”ק

כפי שמבואר בגמ’ דין תוספת שביעית תלוי בבניין בית המקדש, ואין זה נוגע לעצם דין שביעית מדאורייתא שתלוי בכך שיהיו כל יושבי ארץ ישראל עליה ולא תלוי בבנין המקדש, כפי שכתב הרמב”ם (פ”ד הלכה כ”ה) “אין שביעית נוהגת אלא בא”י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ…בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית”, אולם למעשה כבר כתב הרמב”ם (פי”א ממלכים ה”א) שמלך המשיח עתיד לבנות את המקדש וגם לקבץ את נדחי ישראל, א”כ בביאת המשיח במהרה בימינו יתקיימו שני התנאים גם לדיני שביעית עצמה וגם לתוספת שביעית.

יש לחקור, בזמן ביאת המשיח שיחזור דין תוספת שביעית, האם איסורי המלאכה בזמן התוספת יהיו רק ל’ יום, או שמא גם אז יחזרו האיסורים בשדה הלבן מפסח ובשדה האילן מעצרת. שאלה זו יש לתלות בביאור מסקנת הגמ’ במועד קטן (דף ד’ ע”א)[16] שדין תוספת נלמד מהלל”מ ואינו נוהג אלא בזמן המקדש, וכשחרב ביטל ר”ג את דין תוספת שביעית, לפי תירוץ זה היה מקום לומר שכבר אין צריך להגיע לתירוצו של ר’ יצחק בגמ’ שאיסור תוספת שביעית מורכב משני שלבים דהיינו ל’ יום מהלל”מ ועוד גזירת חז”ל מפסח ועצרת, אלא ניתן לומר שכל התוספת מפסח ועצרת נלמדה מהלל”מ, וכשחרב המקדש בטלה, וא”כ כשיבנה המקדש במהרה בימינו תחזור ההלל”מ למקומה מפסח ועצרת. כהבנה זו יש שרצו לדייק בתוס’ מועד קטן (דף ד’ ע”א ד”ה אלא אמר רב אשי)[17] שתירוצו של רב אשי אינו נסמך על התירוצים הקודמים אלא הוא תירוץ חדש, ומשמע שחזרו מכל מה שאמר ר’ יצחק שההלכה היא רק ל’ יום, ומההלל”מ נלמד איסור חרישה בשדה אילן כבר מעצרת וכו’, אלא שנוהגת רק בזמן הבית[18].

אולם, בראשונים רבים[19] מבואר שגם למסקנת הגמ’, רב אשי מודה למה שחידש ר’ יצחק שמהלל”מ נאמר דין תוספת שביעית רק ל’ יום ואילו חז”ל הוסיפו איסור חרישה בשדה אילן מעצרת וכו’, וכך מבואר ברמב”ם  וא”כ יש לדון האם לכשיבנה המקדש ויחזור דין תוספת שביעית ל’ יום, האם תחזור גם התוספת מדרבנן.

לכאורה שאלה זו יש לתלות בהבנה מדוע ביטל ר”ג את דין התוספת שביעית לדעת רב אשי, האם מכיון שאחר שחרב הבית בטל עיקר התוספת דהיינו ה- ל’ יום ממילא ביטל ר”ג גם את השלב השני של התוספת דהיינו מעצרת, ולפי הבנה זו כשיבנה  המקדש ויחזור עיקר התוספת (ל’ יום), גם יחזור דין התוספת מדרבנן מפסח ועצרת משום שר”ג תלה את הדין תוספת דרבנן בתוספת העיקרית מדאורייתא של הל’ יום.

אך ניתן לאמר באופן אחר, שהסיבה שר”ג ביטל את התוספת גם מדרבנן משום שראה לנכון לבטלה שכן בי”ד הראשונים התנו מראש שיהיה אפשר לבטל את גזירתם, ועיקר התוספת מדאורייתא בטלה כיון שחרב הבית, א”כ גם כשתחזור עיקר התוספת, עדיין לא תחזור התוספת מדרבנן.

והנה, בתוס’ רא”ש במועד קטן (שם) מבואר להדיא כצד הראשון, שלמסקנת רב אשי לא צריך להגיע לסברה של התנו, אלא שכיון שבטל עיקר התוספת (ל’ יום) בטלה גם התוספת מדרבנן, אלא שהציבור עדיין נהגו איסור תוספת מפסח ועצרת כי סברו דהלכה כר”ע שלמד דין תוספת מקרא, עד שבא ר”ג ובי”ד והורה דהלכה כר’ ישמעאל. ומדבריו נשמע להדיא שכשיחזור בית המקדש ותחזור התוספת מדאורייתא ל’ יום, יחזרו גם השני פרקים. וכן מבואר להדיא בתוס’ אנשי שם (על המשניות ריש פרק ב’)[20].

סימן ו

איסור נטיעה בזמן הזה

שיטת הרמב”ם

כתב הרמב”ם (פ”ג הי”א): “אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל’ יום קודם ראש השנה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע …ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעה וארבעים יום יקיים, פחות מכאן יעקור”.

מבואר ברמב”ם שלמרות שאין דין תוספת שביעית בזמה”ז, מ”מ יש איסור נטיעה תוך מ”ד יום סמוך לר”ה.

מקור דין זה במשנה (פ”ב מ”ו) וכעין זה הובא גם במסכת ר”ה (דף ט’ ע”ב): ת”ר אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית.

עוד הובאה בגמ’ שם (דף י’ ע”ב) מחלוקת מה שיעור הזמן שלוקח לאילן להיקלט בקרקע: “לדברי האומר ל’ צריך ל’ ושלשים, לדברי האומר ב’ שבתות צריך ב’ שבתות ול’ יום, ולרבי יהודה דס”ל דקליטה היא תוך ג’ ימים בעינן ג’ ימים ושלשים יום”.

בביאור דין זה נחלקו הראשונים:

שיטת הרמב”ם שאיסור הנטיעה ל’ יום קודם השביעית הוא איסור דרבנן, ונסמך על הגמ’ בגיטין (דף נ”ג ע”ב) שם הובאו ב’ טעמים לאיסור זה: [א] נחשדו ישראל על השביעית ואם יאמרו שוגג מותר חיישינן שיטע במזיד ויאמר שוגג הייתי, לכן קנסוהו דגם בשוגג יעקור. [ב] כיון שעם ישראל מונים את שנות השמיטה  כדי לדעת שנת כל אילן ואילן לדיני ערלה ורבעי, וכיון דל’ יום בשנה נחשבים שנה לצורך חישוב שנות ערלה, א”כ אם יטע תוך ל’ יום לשביעית, כשימנו שנות ערלה למפרע יחשבו בטעות שאילן זה ניטע בשביעית, ויבואו להתיר נטיעה בשביעית, לכן אמרו חכמים שגם בשוגג יעקור.

ובירושלמי (שביעית פ”ב ה”ד, תרומות פ”ד ה”א, שבת פ”ג ה”א) נאמרו ג’ נפ”מ בין הטעמים:

[א] אם מת הנוטע, האם קונסים את בנו לעקור, דלפי הטעם של חשד אין קונסים את בנו שהרי הוא לא נטע, ואילו לפי הטעם דמונים יעקור דעדיין לפי חשבון נרא שהאילן ניטע בשביעית.

[ב] אם נטע פחות ממ”ד יום קודם השביעית, טעם חשד אין כאן שהרי נטע קודם השביעית. ואילו לטעם מונים יש כאן, דעדיין מניין השנים לערלה יצא מהשביעית (כמבואר ברמב”ם פ”ט ממעשר שני ה”ט).

[ג] אם נטע פחות ממ”ד יום לפני סוף השביעית דמונים משנה שמינית, ולטעם מונים אין חשש, ואילו לטעם חשד יש לאסור כי נטע בשביעית.

להלכה, פסק הרמב”ם כשני הטעמים לחומרא, בפ”א הי”ב פסק כטעם חשד, וכאן הטעם שאסור לנטוע אילן פרי מ”ד יום קודם השביעית הוא מחמת איסור זה שכיון שמונים שנות ערלה, כשימנו למפרע יחשבו שנטע בשביעית[21].

נמצינו למדים שלדעת הרמב”ם איסור נטיעה מ”ד יום ערב שביעית הוא מחמת הטעם דמונים לשנות ערלה ולפ”ז יחשבו שנטעו בשביעית, לכן אין נוטעים ל’ יום שהוא נחשב כשנה לעניין שנות ערלה ועוד י”ד יום שזהו שיעור הקליטה באילן.

שיטת רש”י

רש”י בר”ה (דף ט’ ע”ב ד”ה פחות מל’ יום) פירש שטעם האיסור לנטוע ל’ יום קודם השביעית הוא משום דין תוספת שביעית, ובהמשך הסוגיה (דף י’ ע”ב) פירש רש”י שלדברי האומר ל’ צריך ל’ ושלשים, היינו שלא יקלט האילן בתוך הזמן של תוספת שביעית. נמצא ששיטת רש”י היא שבזמן שדין תוספת שביעית נוהג, שמלבד האיסור ליטע ל’ יום קודם השביעית, אסור גם שתיקלט הנטיעה בזמן התוספת שביעית[22].

שיטת ר”ת

דעת ר”ת הובאה בדברי כמה מהראשונים ויש חילוק מעט בדבריהם בהבנת שיטתו:

בתוס’ ר”ה (דף ט’ ע”ב) הובא ששיטת ר”ת היא שלא נאסרה בתוספת שביעית אלא חרישה כמשמעות הפסוק “בחריש ובקציר תשבות”[23], אבל נטיעה מותרת מהתורה בזמן תוספת שביעית, אולם מבואר שם בתוס’, שמ”מ אסורה מדרבנן בזמן התוספת. ביאר החזו”א (שביעית סי’ י”ז ס”ק כב) שאיסור זה הוא מדין תוספת שביעית מדרבנן, שעליו לנטוע את האילן באופן שייקלט לפני השביעית (ודבר זה תלוי בדעות התנאים המובאות בר”ה (דף י’ ע”ב) י”א ל’ יום וי”א י”ד יום וי”א ג’ ימים.

אולם בר”ש (פ”א מ”א) הביא את שיטת ר”ת שנטיעה מותרת מדאורייתא, והקשה עליו, ז”ל: “לא יתכן כלל, דמה נפשך דאורייתא היא כחרישה דבהדיא כתיב “כרמך לא תזמור”, וכל שכן נטיעה דהיא עיקר מלאכה טפי…”, ולכאורה יש להקשות דהפסוק “וכרמך לא תזמור” איירי לגבי השביעית עצמה ולא על תוספת שביעית, ואיך מוכח מפסוק זה שנטיעה אסורה מדאורייתא אפילו בזמן התוספת.

דייק מכך היד דוד שנראה שהר”ש הבין בר”ת שנטיעה אינה אסורה מהתורה אפילו בשביעית עצמה, לכן הקשה עליו מפסוק זה.

באמת, כך מבואר גם בר”ש (פ”ב מ”ו) שביאר את טעמו של ר”ת שנטיעה מותרת בתוספת שביעית, משום “דהויא כשאר תולדות”, כלומר שנטיעה נחשבת כשאר תולדות שאין איסורם מדאורייתא. לפי דבריו שדין נטיעה כדין שאר תולדות א”כ גם בשביעית עצמה יש לומר שאינו אסור מדאורייתא.

בעיקר דין נטיעה בשביעית כתב הרמב”ם (פ”א ה”ד) שאינו לוקה על כך אלא מכת מרדות, אך כתב החזו”א (סי’ י”ז ס”ק כ’) דבגיטין (דף נ”ג ע”ב) מבואר להדיא דנטיעה בשביעית אסורה מדאורייתא, אלא שכוונת הרמב”ם דאין לוקין על כך כיון שהלימוד לאסור נטיעה הוא דנטיעה בכלל זימור, והוי בכלל אין עונשין מן הדין דאין לוקין על זה.

הנפ”מ בין שיטות הראשונים

ישנן כמה נפ”מ בין שיטות הראשונים בהבנת איסור הנטיעה בערב שביעית:

[א] לדעת רש”י ור”ת שאיסור הנטיעה הוא מדין תוספת שביעית, א”כ בזמן הזה דליכא דין תוספת, יהיה מותר לנטוע עד ראש השנה של שביעית. אולם לדעת הרמב”ם שאיסור זה הוא איסור דרבנן מחמת שמונים לשנות ערלה, א”כ גזירה זו שייכת גם בזמן הזה ויש איסור לנטע עצי מאכל עד מ”ד יום לפני ראש השנה.

[ב] לדעת הרמב”ם שהגזרה מבוססת על כך שמונים לאילן לשנות עורלה, א”כ הגזרה שייכת רק בגידולים ששייך בהם איסור עורלה דהיינו עצי פרי וכד’, אבל בירקות או אילני סרק שאין מונים בהם שנות עורלה מותר לנטע עד ראש השנה של שביעית. לעומת זאת לדעת רש”י ור”ת בזמן שדין תוספת שביעית נוהג, היה האיסור שייך בכל הגידולים שלא יקלטו בשביעית (ולרש”י אפילו בזמן התוספת שביעית).


סימן ז

זריעת ירקות ותבואה בערב שביעית באופן שייקלטו בשביעית

הסתפק המנחת חינוך (מצוה שכ”ו) כשזורע סמוך לשביעית באופן שהזרע ייקלט בשביעית האם עובר מהתורה על מצוות שביתת שדהו, דיש לחקור מהו גדר איסור עבודת הקרקע בשביעית, האם הוי איסור מלאכה על האדם שלא יעבוד בקרקע לצורך שביעית, ולפ”ז אם זורע בערב שביעית והזרע רק נקלט בשביעית אין איסור, או שמא יש לדמות את המצווה של שביתת שדהו לדין שביתת בהמתו בשבת, דאין העשה של שביתת השדה חל על העובד, אלא על הבעלים של השדה, דמצוותו שהשדה תשבות ממלאכה בשביעית, ולפ”ז גם כשזורע סמוך לשביעית וגורם שהזרע ייקלט בשביעית הרי ששדהו לא שבתה בשביעית, ובמצווה רח”צ (אות ט”ו) נקט המנחת חינוך להחמיר בזה, וכך הבין בשיטת רש”י ור”ת דלעיל שיש איסור גם על הקליטה בשביעית (ולרש”י אפילו בתוספת שביעית) והבין שטעם האיסור הוא משום שהארץ אינה שובתת ממלאכה (דלא כחזו”א שהבין שהאיסור הוא רק מדין תוספת שביעית ואינו נוהג בזמה”ז).

המנחת חינוך אזיל לשיטתו גם במצוה קי”ב ושם ביסס את שיטתו שבשביעית מלבד הלאו בעבודת הקרקע, מצווה גם על שביתת שדהו דהיינו שהקרקע השייכת לו לא תעשה מלאכה, עפ”ז כתב דאפילו אם גוי עובד בשדהו עובר על איסור עשה מדאורייתא של שביתת הארץ, כיון שהארץ לא שבתה ממלאכה, וכמו שמצאנו בשבת לגבי שביתת בהמתו שעובר בעשה אם גוי עושה מלאכה בבהמתו, והביא לכך ראיה מלשון הגמ’ בע”ז (דף ט”ו ע”ב, עי”ש).

אולם, חידוש גדול יצא מדברי המנחת חינוך, שאם אדם זרע בערב שנת השמיטה בשדה של חברו, והקליטה תהא בשנת השמיטה, רק הבעלים של השדה יעבור על שביתת הארץ כי ששדהו קלטה את הזרע בשביעית, ואילו הזורע עצמו אינו עובר שהרי מלאכתו נגמרה כבר בערב השביעית.

אולם, בתוס’ רי”ד (מו”ק דף ג’ ע”ב, ר”ה דף ט ע”ב) כתב שעליו להרחיק (דהיינו להימנע מנטוע): “כשיעור שתקלוט הנטיעה קודם ר”ה, שאם לא תקלוט קודם לכן, וקולטת בשביעית הוי ליה כאילו נטע בתוך שנה שביעית ויעקור” עכ”ל. מבואר מדבריו שאמנם יש איסור שהקליטה תהא בשביעית, אבל לא מהטעם שנמצא שהשדה לא שובתת, אלא משום שגמר מלאכת הזריעה היא שהזרע נקלט באדמה, ונמצא שהזורע הוא שיעבור על מלאכת הזריעה באופן זה (ולא הבעלים של השדה) ולפי דבריו אם גוי יעבוד בשדהו בשביעית אינו עובר על איסור תורה, וכן דייקו מדבריו בשו”ת המבי”ט (ח”ב סי’ ס”ד) ובשו”ת מהרי”ט (ח”ב סי’ נ”ג).

גם החזו”א בתחילה הסתפק בספק זה (סי’ י”ז ס”ק כ”ה), והביא מתוס’ במסכת ע”ז (דף ט”ו ע”ב) דמשום שביתת הארץ אינו עובר הבעלים אלא מי שעובד בקרקע, וממילא אם נכרי עובד בשדהו אינו עובר על איסור תורה. והוכיח שאין מצווה על הקרקע עצמה לשבות ממלאכה, שהרי אפילו על תולדות כמו השקאה וכד’ אינו חייב מהתורה, כל שכן כשלא עושה שום מלאכה והזרע רק נקלט בקרקע שלו שלא יתחייב על כך. וכך למד בלשונו של הרמב”ם (פ”א משמיטה ויובל ה”א): “מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית”, מבואר שהרמב”ם למד שהאיסור הוא על העובד בקרקע.

אולם, הביא שבתוס’ ר’ אלחנן למסכת ע”ז (שם סוד”ה מי) מבואר שגם אם עכו”ם עובד בשדהו עובר באיסור תורה של שביתת שדהו, א”כ מוכח שהוא למד כדעת המנחת חינוך. וכך מבואר גם באבן עזרא (ויקרא כ”ה, ב’): “ושבתה הארץ וגו’, מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו”. וכ”כ המהרש”ל (בבא מציעא דף צ’ ע”א): “כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית, אפילו אם תאמר שמותר בשבת, לפי שהשביעית תלה הש”י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ”.

ועיין עוד בחזו”א (סי’ י”ז ס”ק כ”ו ד”ה שם ה”ב) שביאר את דעת רבי המובאת בירושלמי (פ”ב ה”ב) שמותר לחרוש ג’ ימים לפני ר”ה כדי שיספיק לזרוע ולהיקלט, ושם ביאר החזו”א שרבי איירי בזמה”ז דליכא דין תוספת שביעת ולשיטתו יש להיזהר שלא ייקלט הזרע בשביעית, עיי”ש.

אולם, למעשה הכריע החזו”א בסימן כ”ב (סק”ה) להיתר, וז”ל: “נראה דכיון דלא נזכר בגמ’ ופוסקים לאסור אין לנו לחדש איסורים, ואע”ג דמצינו חומרא בנקלט בשביעית יותר מנקלט בער”ש זהו דוקא בזמן שתוספת שביעית נהוג, אבל בזמה”ז אין שום איסור מחמת תוספת” עכ”ל. נמצא דלדעתו מותר לזרוע אפילו בערב ר”ה של שביעית ואין חשש בזה שהקליטה תעשה בשביעית עצמה.

אולם בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סימן נא) כתב דיש לחוש ולאסור זריעה בערב שביעית ג’ ימים קודם ר”ה, וביאר דאף לפי המבואר במפרשי השו”ע (ביו”ד סי’ רצ”ג) היה ראוי לחוש ולהצריך גם בזרעים שיעור קליטה של שתי שבתות, אך מכיון שכל עיקר דין זה להחמיר בזרעים שלא יקלטו בשביעית לא נזכר בגמ’ לכן יש לסמוך שפיר בזה”ז על דעת הסוברין דשיעור קליטת הזרעים הוא ג’ ימים.

עוד כתב שמותר לזרוע אף בכ”ז אלול כיון דלגבי שיעור קליטה של ג’ ימים אמרי’ להדיא בגמ’ (פסחים נ”ה ע”א) דחד מקצת היום ככולו אמרינן, ומיהו הגידולין יאסרו עכ”פ משום ספיחין.

סימן ח

תוספת אחר שביעית

תוס’ ר”ה (דף ט’ ע”א ד”ה ורבי ישמעאל) הקשו על המבואר בגמ’ שר’ ישמעאל למד דין תוספת מחול על הקודש מהפסוק האמור לגבי תוספת יוה”כ, ובכלל זה למד גם דין תוספת שביעית, והא במסכת מו”ק (ד’ ע”א) מבואר דדין תוספת שביעית נלמד מהלכה למשה מסיני, “ותירץ ר”ת דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית”, ומבואר שרק תוספת לפני שביעית נלמדה מהלכה, ואילו תוספת שאחר שביעית נלמדה מפסוק, ועיי”ש שתוס’ תירצו תירוץ אחר.

עכ”פ מדברי התוס’ עולה שבזמן הזה, אף שלא נוהגת תוספת לפני שביעית משום שההלל”מ נאמרה רק בזמן שהמקדש קיים, אבל תוספת אחר שביעית שנלמדה מפסוק צריכה לחול גם בזמן הזה, וכן דייק ה”תורת זרעים” (פ”א מ”א עמוד ס”א) .

אולם לעניין הלכה למעשה, לדעת רוב הראשונים גם דין זה של תוספת שביעית לאחריה אין נוהג בזמן הזה, שהרי לדעת תוס’ עצמם שתירצו תירוץ אחר, ולשיטתם הסוגיה בר”ה חולקת על הסוגיה במו”ק, הרי שלהלכה נפסקה הסוגיה במו”ק שכל דיני תוספת שביעית אינם נוהגים אלא בזמן שהמקדש קיים, ולא בזמה”ז.

גם לפי דברי הרשב”א והריטב”א (המובאים לעיל) שהסוגיה במו”ק היא הסוגיה העיקרית, וכל דין תוספת שביעית (בין לפניה ובין לאחריה) נלמד מהלכה למשה מסיני, א”כ בזמה”ז שאין בית המקדש קיים לא שייכת כלל תוספת שביעית בין לפניה ובין לאחריה.

גם הרמב”ם בהלכותיו השמיט דין זה של תוספת שביעית לאחריה. נמצא שלדעת רוב הראשונים גם דין תוספת שביעית לאחריה, לא נוהג בזמן הזה.

 

גדר תוספת אחר שביעית

בגדר דין זה של תוספת אחר שביעית נחלקו הראשונים:

[א] שיטת רש”י בראש השנה (דף ט’ ע”א ד”ה וקציר של שביעית) שתוספת במוצאי שביעית היינו  “כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית”. ודבריו צריכים ביאור, הרי פירות אלו שגדלו בשביעית קדושים בקדושת שביעית, וגם לולי דין תוספת שביעית יש חיוב לנהוג בהם קדושת שביעית. ועוד, שבר”ה דף י”ב למדו דין זה מפסוק, וקשה למה לן תרי קראי גם הפסוק של תוספת שביעית וגם הפסוק המבואר בדף י”ב. עיין בתוס’ ובריטב”א (ר”ה דף י”ב ע”ב) שבאמת תמהו על דברי רש”י.

[ב] תוס’ (שם) ביארו דבדין תוספת שאחר שביעית התחדש שאסור לחרוש ולקצור ולעדור אפילו בשמינית, את אותה תבואה שגדלה בשביעית, וכ”כ הריטב”א והרשב”א (בר”ה דף ט ע”א) דמדין תוספת נאסרה “כל עבודה בשדה שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלם אותה תבואה”.

[ג] הרמב”ם בפהמ”ש (פ”א מ”א) ביאר שכשם שאסור לחרוש בשנה השישית אם תהיה תועלת מכך בשביעית, כך אסור לקצור בשנה השביעית כשתהיה תועלתו בשנה השמינית.

בביאור דבריו מצאנו שני ביאורים:

א) בפירוש ‘שערי אמונה’ (להגר”ח קנייבסקי שליט”א, פ”א מ”א) כתב שכוונתו לאסור לקצור בשביעית אפילו אם אין ראוי ליהנות ממנה אלא בשמינית, כיון שקוצר בסוף השנה ממש. כלומר, אותה קצירה שאסורה בשביעית, אסורה אפילו אם אינו יכול ליהנות מהפירות אלא רק בשמינית, כיון שפעולת הקצירה היתה בשביעית.

ב) במנחת שלמה (שביעית, פ”א מ”א עמ’ י”ג , וכן בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ נ”א אות ט) כתב שכוונת הרמב”ם לקצירה המותרת בשביעית, דהיינו שקוצר שלא כדרך הקוצרים לצורך אכילתו, דאף שקצירה זו מותרת בשביעית, אולם אם עושה כן לצורך אכילתו בשמינית, הרי זה אסור, כעין איסור הכנה מיו”ט לחול, והרי זה כעין חול המועד שמותר לקצור בו רק לצורך המועד. וציין שלפ”ז יצא חידוש גדול שאסור לאכול בראש השנה של שמינית, אלא רק משאריות התבואה  שנקצרה לצורך אכילת שביעית, אבל לא לקצור במיוחד לצורך אכילת ראש השנה של שמינית. אולם למעשה כתב המנחת שלמה שהרמב”ם לא הביא חידוש זה בהלכותיו, ואינו להלכה.

ג) ברמב”ם מהדורת קאפח, הנוסחא היא שונה, וז”ל: “אסור לחרוש בשנה ששית אם תהיה התועלת בכך בשנה השביעית, ואסור גם כן לקצור בשנה השביעית מה שתהיה התועלת מזה בשנה השמינית”, לפי גירסה זו, שיטת הרמב”ם היא שהאיסור מתייחס לעבודת הקרקע בשביעית כשתועלתו לצורך השנה השמינית.


עבודת האילן בשמינית לצורך פירות שגדלו בשביעית

בעיקר דין זה של עבודת הקרקע בשמינית לצורך פירות שגדלו בשביעית, מצאנו בזה משנה  מפורשת. בשביעית (פ”ב מ”ה) תנן, “סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ראש השנה, פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית[24] ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין אותן, ר’ יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אינן סכין מפני שהיא עבודה מקום שלא נהגו לסוך סכין, רבי שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן”.

שיטת הר”ש בביאור המשנה

הר”ש התקשה בדעת ר’ שמעון (וכפי שביאר בקצרה בתוס’ רעק”א על המשנה), שאם מדובר על סיכת האילן בשמן, הרי  בזה גם רבנן מודים להתיר כמבואר במסכת ע”ז (דף נ’ ע”ב) דפעולה זו נחשבת אוקומי אילנא ומותרת אף בשביעית עצמה, ומה שאסרו רבנן היינו סיכת הפירות דהוי פיטומא פירא. ואם מדובר על שאר עבודות האילן ובשביעית עצמה, הרי בזה ברור שגם ר’ שמעון אוסר כמבואר בדבריו בפ”ב מ”ג שפיסול אילן אסור בשביעית. אלא בהכרח כוונת רבי שמעון להתיר שאר עבודות האילן במוצאי שביעית, ולמד דין זה מדרשה המבוארת בתורת כהנים (פרשת בהר, פ”א ה”ד): שנת שבתון יהיה לארץ – כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה, מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן.

אולם מסיים הר”ש שת”ק ור’ יהודה במשנה חולקים על רבי שמעון. נמצא שלדעתם מלאכות האילן בשמינית לצורך הפירות שגדלו בשביעית אסורות.

אך הגר”א ב’שנות אליהו’ כתב שרבי שמעון לא פליג על ת”ק ור’ יהודה, וכוונתו שהם לא אסרו אלא עבודה בפירות שביעית, אבל גם הם מודים שעבודת האילן בשמינית מותרת[25].

נמצא עכ”פ שלדעת הר”ש המשנה עוסקת בדיני תוספת שביעית, ובזה לשיטתו מתורצת גם הרישא של המשנה שפתחה בדין שסכין את הפגים ומנקבים אותם בערב שביעית, וממשיכה שפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית אסור לסוך, ולכאורה אם מדובר בשביעית דין זה כבר למדנו ברישא שרק בערב שביעית מותר ולא בשביעית עצמה, לכן ביאר הר”ש שבהכרח מדובר בפגים שאין דרכם להתבשל עד תשרי והדין הוא שאפילו בשישית אסור לסוך אותם מאחר שלא נגמר בישולם אלא בשביעית. טעם האיסור י”ל שכיון שמתבשלים רק בתשרי דהיינו בשביעית, כשסך אותם בשישית ניכר שעושה כן לצורך שביעית ואסור. [עיין ב’משנה ראשונה’ שהקשה דהא פירות אלו חנטו בשישית ורק מתבשלים בשביעית, וא”כ מאי שנא הכא דאין סכין בשישית מהא דתנן במשנה ב’ שכל צרכי פירות שישית מותר לעשות בשישית עד ראש השנה, ותירץ שחומרת חכמים היא מפני מראית עין כיון שאין מתבשלים אלא בשביעית נראה שעושה לצורך שביעית].

לפ”ז כתב המשנה ראשונה, דכיון שכל דין זה המבואר במשנה הוא מדין תוספת שביעית, א”כ בזמן הזה דליכא דין תוספת שביעית, גם לת”ק מותר לעשות כל מלאכת האילן בשישית, או בשמינית.

גם החזו”א (סי’ י”ז סק”ב ד”ה במש”כ) כתב שי”ל דת”ק סבר כר”ע לגבי דין תוספת שביעית, ואנן קי”ל כר’ ישמעאל ובזמה”ז לא קיים דין תוספת שביעית ולא שייכים דינים אלו כלל, ולכן כל עבודת האילן בשמינית מותרת.

שיטת הרמב”ם בביאור המשנה

הרמב”ם (בפ”ג משמיטה ויובל ה”י) כתב: “פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין, ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו’…”, נראה לכאורה מסתימת לשונו שהאיסור לסוך את הפגים נוהג גם בזמה”ז שכן רק לגבי איסור בניית מדרגות כתב שנוהג רק בזמן המקדש, וא”כ יש לעיין הלא פסק הרמב”ם (שם בהלכה ט) שבזמן הזה לא נאמר איסור תוספת שביעית, א”כ מה טעם האיסור בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית?

מצאנו כמה שיטות באחרונים בביאור שיטתו:

[א] ה’משנה ראשונה’ ביאר לשיטתו שהרמב”ם אסר לסוך את הפגין בשביעית מחומרת חכמים משום מראית עין, דכיון שהפירות מתבשלים בשביעית ניכר שעושה לצורך שביעית, ודומה הדבר למה שפסק הרמב”ם (שם בהלכה  י”א) שגם נטיעה בזמה”ז אסורה. (עיי”ש במשנה ראשונה שהרמב”ם לא הביא כלל את הדין שאסור לעבוד בשמינית לצורך האילן שגדל בשביעית, ויתכן שפסק כרבי שמעון במשנה, אולם בפירושו למשנה כתב שאין הלכה כר”ש).

[ב] המקדש דוד (סי’ נ”ט) ביאר יותר, דכיון שאין מתבשלים אלא בשביעית נמצא דעי”ז שמנקבן וסך בשישית ממהרים בישולם בשביעית, וחשיב כזורע ואסור וכמו שאין נוטעים אילן בשישית כדי שיקלוט בשביעית, ואע”ג שאם נקלט בשישית ורק ממשיך לגדול בשביעית אין איסור כלל, אבל כאן שתחילת מהירות הבישול היא המלאכה ומדובר שפעולה זו מתחילה רק בשביעית, נמצא שהמלאכה נעשית דוקא בשביעית, ואסור[26].

[ג] בפאת השלחן (סי’ ב’ ס”ט) הביא את ההלכות הנוהגות בזמה”ז המובאות ברמב”ם פ”ג, והתחיל מדברי הרמב”ם בהלכה י”א שאין נוטעים וכו’, והשמיט את שאר הדינים כולל הדין של סיכת פגי שביעית, דייק מכך המשנת יוסף (אות ט”ו עמ’ קלג) דנראה שהפאת השלחן הבין ברמב”ם שדין זה של סיכת הפגים הוא בכלל דין תוספת שביעית ואינו נוהג בזמה”ז. ומה שכתב לגבי בניית מדרגות שנוהג בזמן המקדש ולא כתב כן לגבי סיכת הפגין היינו משום שנמשך אחר ההלכה הקודמת שם ביאר זאת להדיא, ולגבי מדרגות שוב הזכיר דדין זה הוא רק בזמן המקדש  משום שבהלכה  הבאה כבר עוסק בדיני נטיעה האסורים גם בזמה”ז.

[ד] החזו”א (סי’ י”ז ס”ק ב’, כ”ז) ביאר שהרמב”ם לא איירי כלל בסיכה בזמן תוספת שביעית, אלא רק בשביעית עצמה[27], ופסק כר’ יוחנן בירושלמי שבפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית אסור לסוך היינו רק בשביעית, אבל מותר בערב שביעית, ומה שכתב הרמב”ם ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, יש לקרוא כך: “שיֵצאו למוצאי שביעית” (בניקוד צירה) דהיינו שמדובר בסיכתם בשביעית באופן שעתידים לגדול בשמינית.

אלא שלפ”ז קשה אם המשנה מדברת בשביעית עצמה, מדוע רבי שמעון במשנה מתיר עבודת האילן, לכאורה זה סותר לדעת רבי שמעון עצמו בפ”ב משנה ג’ שאסר פיסול האילן ובמפורש כתבה התורה “וכרמך לא תזמור”.

תירץ החזו”א דפיסול מביא תועלת בקרקע שמיטיב את הצמיחה, משום שמתחילה הזמורות היתרות מקפחות את יניקת האילן, לעומת זאת הסיכה אינה מיטיבה את הצמיחה אלא את הפירות וממזגן במזג טוב , וסבר ר”ש שמותר בעבודת האילן כל שאינו מוסיף צמיחה בהם.

לפי ביאור של החזו”א נמצא שלדעת הרמב”ם, משנה זו אינה עניין כלל לדין תוספת שביעית.

להלכה, פסק החזו”א (סי’ י”ז סק”ב) שכל עבודת האילן מותרת בשמינית, ואין בזה איסור תורה וכפי שמבואר בדרשה בתורת כהנים (המובאת בר”ש), ולא שמענו שחידשו בזה איסור דרבנן וא”כ הוי היתר גמור.

עבודה בשמינית לצורך פירות שביעית

מדברי הקהלות יעקב (שביעית סימן ט’) י”ל ביאור אחר בדעת הרמב”ם, דהביא שם הקה”י את קושיית החזו”א דלפי הרמב”ם שדין זה של איסור סיכת הפגים נוהג בזמה”ז וא”כ אינו מדין תוספת שביעית אלא בשביעית עצמה, א”כ ר’ יהודה במשנה שחולק על דין זה ומתיר סיכת הפגין במקום שלא נהגו לסוך, יוצא שהוא מתיר לסוך בשביעית, ואילו במוצאי שביעית מבואר בתוספתא להדיא שמסכים שאסור, ואיך יתכן שבשביעית מותר ואילו בשמינית אסור.

לתרץ זאת חידש הקה”י שמלבד איסור עבודת הקרקע והאילן בשביעית, ישנו איסור נוסף שהוא בכלל דיני קדושת פירות שביעית והוא איסור עבודה בפירות שביעית, דהיינו חלק מדיני קדושת שביעית בפירות הוא שאסור לעבוד עבודה המתייחסת להשבחת הפירות הקדושים. מקור איסור זה כתב הקה”י כנראה נלמד מאיזה קרא או סברא או מדרבנן (עיי”ש שהביא שלתוס’ מו”ק דף י”ב: דין זה נלמד לדעת רבי עקיבא מבחריש ובקציר תשבות וזו תוספת במוצאי שביעית, אך הרמב”ם שפסק כר’ ישמעאל דאין תוספת שביעית בזמה”ז, בהכרח היה לו מקור אחר לדין זה).

עפ”ז ביאר שלדעת ר’ יהודה פירות שישית שנכנסו לשביעית אין בהם קדושת שביעית וגם איסור מלאכה אין בהן משום שמדובר במקום שלא נהגו לסוך, ואילו פירות שביעית שיצאו לשמינית אמנם אין איסור ממלאכת הקרקע באותו זמן, מ”מ הפירות קדושים בקדושת שביעית ומדין זה אסור לעבוד עבודה המתייחסת אליהם.

על פי דברי הקה”י, י”ל פשט נוסף ברמב”ם, שמה שאסר הרמב”ם לסוך פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית באמת מדובר בשביעית עצמה, וכדעת תנא קמא שאין חילוק בין מקום שרגילים לסוך למקום שאין רגילים ואסור לסוך את הפירות ככל איסור עבודת האילן בשביעית, אבל מה שכתב פגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית, כוונתו לפירות שגדלו בשביעית והם קדושים בקדושת שביעית, ואיסור העבודה הוא אפילו בשמינית, דמחמת שקדושים בקדושת שביעית אסור לעבוד עבודה המתייחסת ישירות אליהם כגון לסוך אותם ובזה להשביחם, דבשמינית הותרה רק עבודת קרקע או עבודת אילן, אבל בפירות שקדושים בקדושת שביעית נשאר האיסור לעבוד עבודה המתייחסת אליהם.

גם בחוט שני (שביעית פ”ג ה”י וכן שם בעמוד רכ”א) הזכיר דרך זו, ולפ”ז כתב שריסוס פירות הקדושים בקדושת שביעית יהא אסור גם בשמינית משום שזו פעולה לצורך הפרי עצמו. אולם השקאה וזיבול יהיו מותרות בשמינית משום שאלו פעולות שלא מתייחסות לפרי עצמו אלא לאילן ואגב כך משתבח הפרי.

אולם כאמור, החזו”א ביאר אחרת ברמב”ם ולשיטתו אין לאסור שום פעולה בשמינית, וגם הקהלות יעקב לא כתב דרך זו אלא בדרך אפשר, וכן בחוט שני (עמ’ רכ”ד) הדגיש שלדעת החזו”א פעולות אלו מותרות בשמינית.

  
תמצית דיני ערב שביעית ומוצאי שביעית למעשה בימינו

א.    בזמן הזה, אין דין תוספת שביעית אבל יש לחשוש לדעת הרמב”ם ואסור לנטוע אילני מאכל מ”ד יום קודם ראש השנה, מחמת החשש שמא ימנו לשנות עורלה ויחשבו שניטע האילן בשביעית ויבואו לנטוע בשביעית, לכן יש להמתין ל’ יום שנחשבים שנה לגבי מניין שנות עורלה ועוד י”ד יום שייקלט האילן לפני הל’ יום[28].

ב.     אם נטע בתוך מ”ד יום שלפני ראש השנה של שביעית, עליו לעקור את הנטיעה.

ג.      כמו כן, לגבי נטיעת עצים השתולים בעציצים הדבר תלוי במניין שנות עורלה, שאם יש למנות שנות עורלה מהנטיעה החדשה יש לנוטעם רק מ”ד יום לפני ראש השנה, אבל אם אין צריך למנות מחדש שנות עורלה כגון שהעץ מועבר ממקומו הראשון ביחד עם קרקע שיכול לחיות בה לבדה[29], אינו צריך למנות שנות עורלה מחדש ויכול לנטוע עד ראש השנה[30].

ד.     אילנות סרק, תבואה, ירקות, קטניות או עשבי בושם (שאין בהם איסור עורלה) מותר לנטוע עד ראש השנה.

ה.    דעת התוס’ (מו”ק דף ד’ ע”א ד”ה מה) דאף שאין דין תוספת שביעית בזמן הזה מהלכה למשה מסיני, אולם יש להוסיף כלשהו, ובר”ש סירילאו (דף ה’, לפי אחת הגירסאות) יש להוסיף יום אחד, שלא לעבוד בקרקע לצורך שביעית.

ו.       זריעת גידולים בערב שביעית באופן שהקליטה תהא בשביעית, לדעת החזו”א מותר לזורעם עד ראש השנה של שביעית, ואין איסור על הקליטה בשביעית, ואילו לדעת המנחת חינוך וסייעתו וכן חשש הגרש”ז אויערבך זצ”ל[31] יש לזורעם ג’ ימים לפני ראש השנה של שביעית, כך שהקליטה תהיה עוד בשישית, אמנם הוסיף הגרש”ז זצ”ל שבזה ניתן לומר שמקצת היום ככולו ומותר לזרוע אפילו בכ”ז אלול, והאיסור יחל מסוף יום כ”ז אלול.

ז.       אמנם, יש לשים לב שאם זורע מיני צמחים בערב שביעית וגדלו בשביעית עצמה יש לאוסרם מדין איסור ספיחין (ובזה יש לחלק בכל סוג גידול לפי הגדרתו מתי חל עליו איסור ספיחין).

ח.    בשנה השמינית, מותר לעבוד כל עבודות הקרקע, האילן והפירות, (אלא שיש לנהוג קדושה בפירות הקדושים בקדושת שביעית).

ט.    בערב שביעית, יש להקדים ולעשות את כל המלאכות הנצרכות לאילן ולפירות שאם לא יעשה אותן ימות האילן, כדי לחסוך במלאכות בשביעית עצמה. כמו כן, מלאכות שניתן לדחותן למוצאי שביעית, חייב לאחר אותן ולא לעשותן בשביעית עצמה[32].




[1] הריטב”א בראש השנה (שם) תמה על תירוצו של ר”ת שאם למדנו מהלכה דין תוספת שביעית לפני שביעית, מדוע לא למדנו משם גם דין תוספת שביעית לאחר שביעית?

[2] לפי הבנה זו, הסוגיה בראש השנה חולקת על הסוגיה במועד קטן שביארה שמקורו של ר’ ישמעאל הוא מהלכה ולא מפסוקים, ובאמת תוס’ שם לא התקשו בעצם הסתירה בין הסוגיות אלא בשאלה מדוע צריך גם את הדרשה מפסוקים וגם את ההלכה, ועל כך ענו תוס’ כנ”ל, אבל אין תשובה לסתירה בין הסוגיות. לפ”ז יש ליישב מה שכתבו שם התוס’ על ביאורו של ר”ת: “בחינם דחק לפרש כן” והביאו את פירושם, אולם י”ל בדעת ר”ת שתירוצו בא ליישב שלא תהא סתירה בין הסוגיות כלל לכן לא פירש כדברי התוס’.

[3] עיי”ש בחזו”א שכתב שאף ששיעור ל’ יום שנאמר לגבי תוספת שביעית הוא מדאורייתא, נראה שלגבי שיעורי הזמן של פסח ועצרת הוא מדרבנן דאין לעשות פלוגתא על מה שאמרו בגמ’ של’ יום מדאורייתא.

[4] ה”תורת זרעים” הוכיח שדין העינוי ביום הכיפורים הוא חלק ממצוות השביתה ביוה”כ ולפיכך גם כשמרחיבים את יוה”כ לזמן התוספת גם העינוי בכלל זה, מלשון הרמב”ם (פ”א משביתת עשור ה”ד): “מצוה אחרת יש ביוה”כ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם”.

[5] בלשון תוס’ היה מקום להבין שזמן השמיטה הורחב לשישית, וכל דיני שמיטה חלים כבר מזמן התוספת, אולם לא חייבים לבאר עד כדי כך, אלא רק לומר שמה שהורחב לזמן התוספת הוא רק גדרי איסורי המלאכה שנאמרו בזמן הקודש, דהיינו שאותן מלאכות שנאסרו בשביעית אסורות גם בזמן התוספת בערב שביעית, והמלאכות שנאסרו בשבת אסורות גם בערב שבת בזמן התוספת, אבל לא נאמר שזמן השמיטה הורחב ומתחיל מזמן התוספת שהרי אין לומר שיש קדושת שביעית בפירות הגדלים בזמן התוספת, וכפי שיתבאר להלן הדברים מוכרחים בלשון הר”ש.

[6] לכאורה יש לתמוה דלהלכה אנו פוסקים כר’ ישמעאל שלמד דין תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני ולא מפסוק, וכבר העיר בזה המהר”י קורקוס (פ”ג משמיטה ויובל הי”א) אולם יתכן שר”ת למד שגם ההלכה שנאמרה לגבי י’ נטיעות נאמרה דוקא לגבי חרישת בית סאה שיש בו י’ נטיעות, וממילא גם האיסור אמור רק לגבי חרישה (שו”ר שכך הבין התורת זרעים בר”ת שאם לומדים מההלכה למשה מסיני לא נאסרה אלא חרישה כפי שמבואר בהלכה).

[7] עיין בספר שערי אמונה (לגר”ח קנייבסקי שליט”א) שתמה על תמיהת הר”ש דיתכן שזמירה אסורה כיון שכתובה במפורש בתורה, ואילו נטיעה דלא כתובה במפורש מותרת. וביאר שכנראה דעת הרב דלא מסתבר כלל שהתורה תאסור זמירה שהיא רק פעולה שיוכל לצמוח ולא תאסור נטיעה עצמה.

ועיין עוד בפירוש יד דוד שתמה דהפסוק “וכרמך לא תזמור” נאמר על השביעית עצמה ולא על ערב שביעית, (דדין תוספת שביעית נלמד לר”ע מהפסוק “בחריש ובקציר תשבות”) וביאר דאף שהר”ש הביא מר”ת דלא נאסרה נטיעה בערב שביעית, בתוס’ בר”ה הביא צד שדעת ר”ת שגם בשביעית עצמה אינו חייב על נטיעה, ונראה שגם הר”ש עצמו הסתפק בדבר ולצד שר”ת התיר נטיעה בשביעית עצמה הקשה כנ”ל.

[8] עיין בדרך אמונה (פ”ג ה”א בבה”ל ד”ה עבודת) שכתב בתוך דבריו סברה זו דכיון דדרך לעבוד בנטיעה, נראה בזה כרוצה לעבוד בשביעית.

[9] ולכאורה יש לשאול, דדוקא לשיטת רבא בגמ’ מו”ק (דף ג ע”א) שתולדות אסורות רק מדרבנן מובן שהתירו אותן בתוספת שביעית, אבל לאביי שם הסובר שאין חילוק בין התולדות וכולן אסורות מדאורייתא, ורק בזמה”ז הוי דרבנן, מדוע התירו את כל הפעולות המוזכרות במשניות (פ”ב מ”ב והלאה). עיין בחזו”א (סי’ י”ז, י”ח) שהקשה כן וביאר דלשיטת אביי בהכרח כל המלאכות האמורות במשנה מדברות בפירות שהבשילו בשישית וממילא הן פעולות לצורך פירות שישית ולכן מותרות. עוד הביא שם החזו”א מתוס’ ע”ז (דף נ’ ע”ב ד”ה ומשקין) שביאר הטעם שמשקין בית השלחין עד ראש השנה, וביאר בדבריהם דגם לאביי שתולדות אסורת מהתורה היינו דוקא בשביעית עצמה ולא בתוספת שביעית.

[10] עיין בתוס’ יו”ט (פ”ב מ”ב) שביאר דשאני עידור שהיא עבודה בגוף הקרקע, לכן החמירו בה יותר.

[11] ר”ח בע”ז (דף נ’ ע”ב), ועיי”ש בראב”ד שהביא ב’ תירוצים אם הקילו דווקא בנטיעות או לא, וכ”כ תוס’ אנשי שם.

[12] כ”כ במשנה ראשונה (פ”א מ”ד) והמאירי בע”ז (דף נ’ ע”ב) וכך הכריע החזו”א (שביעית סי’ י”ז סק”כ).

[13] ועיין במלוא הרועים (פ”ב מ”ד) שהקשה על הר”ש דאם איכא פסידא הלא מותר לעשות מלאכות דרבנן אף בשביעית עצמה, וכן הקשה המהרש”א בע”ז דף נ”ב. ועוד הקשה, דהר”ש בעצמו בתחילת דבריו כתב שפעולה זו של זיהומי (לתת זבל ולהדביק על מכה שבאילן) אינה פעולת אוקמי אלא פעולת השבחה (איברויי) דאם לא כן היה מותר לעשותה בשביעית עצמה, ואילו במשנה מבואר שרק בערב שביעית פעולה זו מותרת, ונמצא שדבריו עצמם סותרים זא”ז. וי”ל על פי דברי המהר”ם (ע”ז דף ע”ב על דברי רש”י) שכתב שבאמת פעולה זו של זיהומי משביחה את האילן ולא רק מעמדת אותו כמות שהוא, אלא שאם לא יעשה פעולת השבחה זו, ימות האילן. נמצא שאותה פעולה היא אברויי אך יש במניעתה פסידא, פעולה זו אסורה להיעשות בשביעית כיון שהיא משביחה את האילן, אבל בתוספת שביעית הקילו מחמת הפסידא.

[14] יש מקום לבאר בדברי הגמ’ “והני הלכתא נינהו קראי נינהו” שאין זו רק שאלה סתמית שהמקור לדין תוספת שביעית הוא מפסוק ולא מהלכה, אלא שהבינה הגמ’ דאם דין תוספת נלמד מהלכה י”ל שבהלכה נאמר איסור ל’ יום, אבל אם נלמד מפסוק, הרי שם לא נאמר שום מקור לאיסור ל’ יום וא”כ יש מקום להבין שדין תוספת מפסח ועצרת כולו מדאורייתא והדרא קושיא לדוכתא איך ר”ג ובית דינו בטלו דין זה, ועל כך השיבה הגמ’  אמר ר”נ בר יצחק דקראי למיסר זקינה והלכתא למישרי ילדה, וביארו התוס’ (ד”ה אלא) דבאמת נלמד מפסוק דין תוספת שביעית אלא ששיעור זמן האיסור נמסר לחכמים והם ביארו שהוא בשיעור של ל’ יום והם הרחיבו את האיסור לפסח ועצרת.

אלא שלפי הסבר זה בלשון הגמ’ חסר העיקר מן הספר דהיה לר”נ בר יצחק לבאר עניין זה ששיעור ל’ יום נמסר לחכמים.

[15] עיין להלן בגדר תוספת שביעית, ומתירוצו של הגר”ח קנייבסקי שליט”א נראה שהבין שאותה תוספת כלשהו, הוי ודאי הרחבה של זמן השביעית, ולכן יש חובה על הארץ לשבות.

[16] וכבר הובא לעיל שבירושלמי הובאה דרשה גמורה להתיר עבודה בתוספת שביעית ולפ”ז גם כשיבנה המקדש ההיתר ישאר על כנו, עוד נאמר בירושלמי תירוץ נוסף איך ביטלו ר”ג ובית דינו את תקנת ב”ש וב”ה ותירץ ר’ יוחנן “שאם בקשו לחזור יחזורו” וביאר הפני משה דר”ג ובי”ד לא ביטלו לגמרי אלא מה שהתירו, לצורך שעה התירו ולא עקרו זאת לגמרי, ובעצמם התנו שאם יבוא בי”ד אחר ויבקש להחזיר את התקנה למקומה כמו שנשנה בפרקים אלו יחזורו. לפי תירוץ זה הדבר תלוי בראות בי”ד, שאם יראו לנכון יחזירו את התקנה לקדמותה אבל כל זמן שלא יתקנו לא תנהג תוספת שביעית אלא ל’ יום. ובשיטה לתלמיד הר”י מפאריס (מו”ק דף ג ע”ב) ביאר, שאם בקשו לחזור יחזרו, הכוונה שאם הקרקעות ייתקנו (ולא יהיה כבר חשש הפסד) הרי שממילא יחזרו לאיסורן הראשון לשני פרקים הללו. וכתב הגר”ח קנייבסקי שליט”א בדרך אמונה  (פ”ג ה”א אות י”ג) דכ”ש לעת”ל כשיבנה בהמ”ק שיחזור האיסור למקומו.

[17] כך הבין בדרך אמונה (פ”ג ה”א, ציון ההלכה ס”ק ט”ו) בדברי התוס’.

[18] יש מקום לדון בראיה זו מדברי התוס’, שכן תוס’ לא כתבו במפורש שנדחתה ההבנה שעיקר תוספת שביעית היה  ל’ יום וחז”ל הוסיפו לאסור מפסח ועצרת, אלא רק כתבו שלא צריך להגיע לתירוצים הקודמים ויתכן, שכוונתם רק שלא צריך להגיע למה שאמר ר’ יוחנן לפני כן בגמ’ שיש דרשה מהתורה להתיר תוספת שביעית, אלא כדאמר רב אשי שדין תוספת הוא מהלל”מ, ולא נאמר אלא בזמן הבית.

[19] עיין בדרך אמונה פ”ג ה”א (בה”ל ד”ה עבודת) שהוכיח כן מלשון הר”ש והרא”ש (פ”א מ”ד) שכתבו “תנהו ענין לחרישה לפני שביעית דהיינו ל’ יום”, וכ”כ רש”י בתענית (ג’ ע”א) ובעוד מקומות, וכן מבואר ברשב”א (סוכה  ל”ג ע”ב), במאירי (מו”ק ג’ ע”ב ובר”ה ט’ ע”ב), וכן מבואר להדיא בלשון תוס’ הרא”ש (מו”ק דף ד ע”א) שביאר את מסקנת הגמ’ ברב אשי כך שלמסקנה נשאר שההלל”מ היתה ל’ יום וחז”ל הוסיפו בגזירתם מפסח ועצרת, עיי”ש בדרך אמונה שהביא עוד ראשונים רבים שמבואר בדבריהם כך.

[20] אמנם יש לציין לדברי החזו”א במכתבים (מכתב י’, ד”ה שם אלא אמר רב אשי) מודפס בסוף ה”דרך אמונה” שכתב שגם רב אשי בתירוצו מסכים לתירוצים הקודמים בגמ’ שר”ג ביטל את תקנת ב”ש וב”ה (לאסור חרישה מפסח ועצרת), שכן גם אחר חורבן בית המקדש, עדיין נשארו לנהוג כב”ש וב”ה לאסור חרישה מפסח ועצרת, ובא ר”ג וביטל תקנה זו והתיר לחרוש עד ר”ה. נמצא שגם כשלא היתה תוספת מדאורייתא עדיין נהגו איסור מפסח ועצרת, ור”ג ביטל זאת, א”כ כשיחזור הדין דאורייתא של הל’ יום יתכן שלא תחזור התקנה של פסח ועצרת עד שיתקנו כן מחדש.

וע”ע בתפארת ישראל (שביעית פ”ב מ”ב, בועז אות ב’) שלדעתו אחר שחרב הבית בי”ד הראשונים תיקנו שתי תקנות, האחת היא תוספת שביעית של ל’ יום והשניה תוספת שני פרקים (פסח ועצרת), ואח”כ בא ר”ג וביטל תקנתם. לפי דבריו נשמע שאלו היו שתי תקנות נפרדות וא”כ יש מקום לדון שכשיבנה המקדש ותחזור ההלכה של ל’ יום, עדיין לא תחזור התקנה של שני פרקים עד שיתקנו זאת באופן מיוחד (אך יש לדחות דיתכן שכיון שתחזור תוספת ל’ יום מדאורייתא, א”כ ממילא גם תחזור הגזרה דרבנן של עד פסח ועצרת). ברם, הרעק”א (מובא שתוך דברי התפא”י) חלק עליו וסבר שלא היתה שום תקנה אחר חורבן הבית, אלא שר”ג ובית דינו הורו לציבור שהלכה כר’ ישמעאל ודין תוספת שביעית נלמד מהלל”מ ונוהג רק בזמן שבמ”ק קיים, ולכן בזמה”ז אחר שחרב המקדש אינו נוהג, ונמצא שלשיטתו לא היתה שום תקנה מיוחדת, וא”כ יש מקום לומר בפשטות שדין ב’ פרקים בטל כיון שגם דין ל’ יום בטל, אבל כשיבנה המקדש במהרה בימינו כשתחזוא ההלכה של ל’ יום, תחזור ממילא גם התוספת של ב’ פרקים.

עוד עיין בשערי צדק (לבעל החכמת אדם שלא הזכיר בדין תוספת שביעית אלא ל’ יום ולא פסח ועצרת ואולי למד שכשיבנה המקדש תחזור התוספת רק ל’ יום, אך אין זה מוכרח וצ”ע.

[21] כך ביאר הרמב”ן בר”ה (דף ט’ ע”ב ד”ה ויש לפרש) בדעת הרמב”ם, וכך נקט החזו”א (שביעית סי’ י”ז אות כה) שטעמו של הרמב”ם הוא משום דמונין לשנות ערלה ויחשבו למפרע שנטע בשביעית. אולם ע”ע בהגהות הרא”ז מלצר זצ”ל לחידושי הרמב”ן (שם) שנקט ברמב”ם שהאיסור הוא לא מחמת ‘מונין’, שהרי הרמב”ם פסק בפ”א כטעם של חשד והוא הטעם העיקרי בגמ’, אלא טעמו של הרמב”ם שנטיעה רכה נראית כאילו נטעה בשביעית וכן מבואר במהר”י קורקוס (פ”ג הי”א ד”ה ודבר זה) שהרמב”ם נקט כטעם שנחשדו על השביעית ומה שנוהג תוספת גם בזמה”ז . אולם בדרך אמונה (פ”ג הי”א אות פד) ביאר שהרמב”ם פסק כשני הטעמים לחומרא.

[22] עיי”ש ברש”י (ר”ה דף י’ ע”ב ד”ה לעולם) שביאר שלדברי האומר יום אחד בשנה חשיב שנה צריך ל’ יום לקליטה ועוד יום אחד לתוספת, ואילו לאומר ל’ יום בשנה חשיב שנה תוספת שביעית היא ל’ יום. והקשה הרמב”ן דבין לר”ע שתוספת שביעית נלמדת מפסוק ובין לר’ ישמעאל שנלמדת מהלל”מ אין זה שייך כלל לדין ל’ יום בשנה חשיב שנה, ומדוע רש”י תלה דין תוספת שביעית בדין זה. וראיתי בקובץ “מראה  מקומות” (שכ’ הרה”ג יואל רובינשטיין שליט”א לכולל “שערי אמונה” בראשות הגרא”ד אפשטיין שליט”א) שהביא מהתורת כהנים (בהר) שדרש: “ומנין לל’ יום לפני ר”ה הרי הן כל השנה, ת”ל ובשנה השביעית”, והגר”א פירש דקאי על דין תוספת שביעית ל’ יום, ויליף לה מדכתיב “ובשנה השביעית” דבעינן להוסיף עוד שנה על השביעית ול’ יום בשנה חשיבי שנה. לפ”ז א”ש דברי רש”י דלר”מ דיום א’ בשנה חשוב שנה א”כ תוספת הוי רק יום אחד.

[23] ברמב”ן ובריטב”א בר”ה (שם) מבואר שדעת ר”ת שבזמן התוספת נאסרה כל מלאכה המועילה לצמיחה בשביעית, מה שאין כן נטיעת אילן מתקיימת לעולם, ואינו עובד לצורך השביעית אלא לצורך האילן שיתקיים שנים רבות ולכן מותרת מדאורייתא בזמן התוספת.

[24] בירושלמי נחלקו בביאור המשנה, לדעת ר’ אלעזר מדובר בפגי ערב שביעית שיתבשלו בשביעית ולכן אסור לסוך אותם בשישית לצורך השביעית, וכדעה זו ביאר הר”ש את המשנה, ואילו לדעת ר’ יוחנן כדתני דבי רבי בירושלמי יש לקרוא את המשנה כך: סכין את הפגים והכוונה לפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ולשיטתו אפילו שיגמרו בשביעית מותר לסוכן בשישית, אבל פגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסור לסוך.

[25] בחידושי הגר”א ישנן כמה גירסאות, אך נראה שזו הגירסה העיקרית.

[26] אולם עיין במשנת יוסף שתמה על תירץ זה שהרי הטעם שאסורה נטיעה בערב שביעית לרמב”ם משום “מונים” לשנות עורלה, וא”כ זה שייך דווקא לגבי נטיעה עצמה ולא לגבי סיכת הפגים.

[27] עיין גם בפירוש הרא”ש למשנה, שביאר שהמשנה עוסקת בשביעית עצמה.

[28] עיין בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ נ”א אות ה’) שדן לאסור רק מי”ז אב, דלגבי ט”ז אב אמרינן מקצת היום ככולו, ועיי”ש שהביא כן מדברי החזו”א (סי’ י”ז אות כ”ט) ועיי”ש מה שהסביר בדברי הרמב”ם והשו”ע (סי’ רצ”א) בעניין זה, ולפי דבריו מותר לנטוע עד סמוך לסוף יום ט”ז אב, כדי שייחשב מקצת היום ככולו, אבל אסור לנטוע ממש סמוך לשקיעת החמה ביום ט”ז באב. אמנם בשו”ת נודע ביהודה (תנינא או”ח סי’ פ”ד) כתב שלא אומרים בכה”ג מקצת היום ככולו ואסור לנטוע כבר מתחילת יום ט”ז באב וכסתימת הרמב”ם והפוסקים.       .

[29] בשו”ע יו”ד סי’ רצ”ד סי”ט כתב שאומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עימו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה כנטוע במקומו ופטור מעורלה, ואם לאו חייב. והפתחי תשובה שם (ס”ק י”ג) דן אם בעינן כמות עפר שיכול לחיות ממנו במשך ג’ שנים כשנות עורלה או סגי אף בפחות מזה, והחזו”א הסיק דסגי בעפר שיכול לחיות אף בפחות מג’ שנים. לכן עץ שנשתל בעציץ נקוב עד ט”ז אב, מותר להעבירו עם כל גוש העפר שבעציץ ולשותלו בקרקע עד ראש השנה, כיון שיכול להתקיים באותה קרקע. אבל אם נשתל בעציץ שאינו נקוב לפני ט”ז באב ורוצה להעבירו לקרקע, עיין בחזו”א (ערלה סי’ ב’ ס”ק י”ג ודיני עורלה אות ל”ב) שהסתפק אם הגדל בעציץ שאינו נקוב נחשב כגדל בקרקע, ולמעשה יש להחמיר בזה מספק, ולפיכך יש למנות מספק ועפ”ז הובא ב’משפטי ארץ’ (פ”א סעיף ח’) ששייכת גם גזירת מונים מספק, אך כיון שכבר נקלט העץ בקרקע העציץ, ואח”כ כשמעבירו לקרקע מיד הוא נקלט בה כיון שהצמח וגושו מתבטלים לקרקע מיד, אין צורך בי”ד ימי קליטה, ומותר לנוטעו עד כ”ט באב, וכעין סברה זו כתב בישועות מלכו (הלכ’ כלאים פ”ה הי”ד אות ג’) לעניין זריעת כלאים.

[30] אמנם עיין חוט שני (שביעית פ”ג הי”א) שלמעשה נוהגים להחמיר בהעברת שתילים למנות ג’ שנים משעה שנטעם משום שאין בירור גמור אם יכול לחיות בגוש המועבר בפני עצמו וגם פעמים שהגוש עפר מתפרק או מתמעט, אבל לעניין דיעבד אין להחמיר ולעקור. ונראה שאם אגרונום מומחה בדק ומצא שאכן יכול האילן לחיות באותו גוש עפר יש מקום להקל וכפי שכתבנו בפנים וכ”כ במשפטי ארץ (שביעית פרק א’).

[31] שו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ נ”א אות ו’)

[32] חזו”א (סי’ כ”א ס”ק י”ז).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים