דברי תורה לחג הסוכות

רבני בית ההוראה
ט' תשרי ה'תשע"ה

 

לעילוי נשמת מחבר הספר הר”ר יחיאל ציק ב”ר אברהם אליעזר זצ”ל

וידבר ה’ אל-משה לאמר: דבר אל-בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה’: ביום הראשון מקרא-קדש כל-מלאכת עבדה לא תעשו: שבעת ימים תקריבו אשה לה’ ביום השמיני מקרא-קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה’ עצרת הוא כל-מלאכת עבדה לא תעשו: אלה מועדי ה’ אשר-תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה’ עלה ומנחה זבח ונסכים דבר-יום ביומו: מלבד שבתת ה’ ומלבד מתנותיכם ומלבד כל-נדריכם ומלבד כל-נדבתיכם אשר תתנו לה’: אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את-תבואת הארץ תחגו את-חג-ה’ שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים: וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו: בסכת תשבו שבעת ימים כל-האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם: וידבר משה את-מעדי ה’ אל-בני ישראל (כ”ג, ל”ג-מ”ד)

  והנה פרשת סוכות האמורה כאן מעוררת כמה וכמה תמיהות.

  א. מדוע מפסיקה התורה, באמצע ענין חג הסוכות, באלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש ואחריה חוזרת שוב לעניני סוכות, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, ומדוע, נחלקה הפרשה לשני חלקים, כאשר אלה מועדי ה’ הוי סיכום לכל פרשת המועדים שהתחיל לעיל (כ”ג, ב’), בדבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, דהוי פתיחה לעניני המועדים, מה גם, שבסוף הפרשה, התורה אומרת (כ”ג, מ”ד) וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל וא”כ יש להבין מדוע הכניסה התורה לאמצע עניני סוכה, אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש, דהוי לכאורה שלא במקומו וגם הוי קרא יתרא.

  ב. כן יש להבין, מדוע בתחילת הפרשה, כשמוזכר חג הסוכות, כתיב, בחמשה עשר יום לחודש השביעי “הזה” ואילו בחלק השני כתיב רק, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ ולא כתיב “הזה”.

  ג. בחלק הראשון, כתיב, חג סוכות שבעת ימים לה’ ולא כתיב, לדורותיכם ואילו בחלק השני, של הפרשה, כתיב, חוקת עולם לדורותיכם.

  ד. בסדר המוספין, שבפרשת פנחס, בכל המועדות מזכירה התורה גם את המצוה השייכת לאותו מועד, דהיינו מצה בפסח, שתי הלחם בשבועות, תקיעה בראש השנה ועינוי ביום הכיפורים, אעפ”י, שאין הם שייכים לפרשת המוספין. ואילו בסוכות אין התורה מזכירה שם את מצוות סוכה.

  וי”ל, דהנה יש להסתפק, אם אכן נצטוו ישראל, במדבר, בד’ מינים וסוכה, ובמשמר הלוי, סימן פ”ה, הביא בזה מדרשים חלוקים, האם בכלל צמחו הד’ מינים במדבר.

  ונראה, דמלשון הכתוב, באספכם את תבואת הארץ, שמע מינה דהכוונה לארץ ישראל, דאיזו אספת תבואה, שייכת במדבר.

  וכן יש לדון, האם בסוכה תחת ענני הכבוד, יצאו בה, ידי חובת מצוות ישיבה בסוכה ולא הוי, כסוכה שתחת הבית שפסולה, ומה עוד, שהרי כל מצוות ישיבה בסוכה הוי זכר, למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי, וא”כ משמע דהיושבים בעצמם, שישבו ממש, לא היו צריכים לזכר, ומכל זה נראה לומר, דישראל לא נצטוו, בציוו שנצטוו בשנה הראשונה, לעשות סוכות וד’ מינים ושמחה בהם לפני ה’, והציווי על כך, בא רק אח”כ, בחלק השני של הפרשה.

  וא”כ כשאמר משרע”ה את כל המועדות, כשירד ביוהכ”פ עם הלוחות השניות, עדיין לא נצטוו אז, אלא בחג ומקרא קודש, איסור מלאכה וקרבנות החג, וכל זה אמור אכן בחלק הראשון של הפרשה ובזה מסתיימת פרשת המועדות שהתחילה בה התורה ולכן כתיב, אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש.

  ולכן מובן מאד, אמאי כתיב בחלק הראשון של הפרשה, בחמשה עשר יום לחודש השביעי “הזה”, שהרי משרע”ה עמד בחודש השביעי שהרי ירד ביוהכ”פ, דהוי בחודש השביעי, ובא ללמדנו ולהורות נתן, דאע”ג שעדיין לא נצטוו בכל דיני חג הסוכות ופטורים הם עדיין מישיבה בסוכה כהלכתה ומנטילת ד’ מינים, הרי שמצווים הם בחג ובמקרא קודש והקרבת קרבנות החג. ואילו החלק השני של הפרשה, אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, נאמר לישראל, בזמן אחר ובה נתחדשה, מצוות ישיבה בסוכה, באספכם את תבואת הארץ, ונטילת ד’ מינים ולכן לא כתוב בה בחמשה עשר יום לחודש השביעי “הזה”, אלא בחמשה עשר יום לחודש השביעי, סתם, כיון שפרשה זו באמת, לא נאמרה בחודש השביעי.

  ומה שנשנה בה שוב מצוות חגיגה (תחוגו את חג ה’) ואיסור מלאכה (שבתון) י”ל, דהוי כשאר, פרשה, שנאמרה ונשנית, בשביל דבר שנתחדש בה. ולפי האמור צריכים לומר, שמה שנאמר בתחילת הפרשה, בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג “הסוכות”, אף שלא נצטוו עדיין במצוות ישיבה בסוכה, נאמר על שם העתיד, שיצטוו בו, על מצוות ישיבה בסוכה.

  ועפ”י האמור, מובן היטב, אמאי בחלק השני של הפרשה בה נצטוו על מצוות ישיבה בסוכה ונטילת ד’ מינים, כתיב, חוקת עולם “לדורותיכם”, וכן, למען ידעו “דורותיכם”, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, כיון שמצוות נטילת ד’ מינים וישיבה בסוכה, נאמרה רק לדורות ולא לשעה זו, כיון שכעת לא נצטוו בהן. ואתי שפיר גם, אמאי בסדר מוספין שבפרשת פנחס לא הזכירה התורה את מצוות חג הסוכות, שהן ישיבה בסוכה ונטילת ד’ מינים, כפי שהזכירה ביתר המועדים את מצוותיהם, כיון שבאותה שעה, לא היו עדיין ישראל מצווין במצוות אלה והם התחדשו רק לדורות, לאחר כניסתם לארץ.

מגילת ספר

 

  ויש להבין את סדר הפסוקים, דבתחלה התורה מזכירה רק את חג הסוכות, אך עדיין אינה מצוה על מצוות ישיבה בסוכה ואחרי הזכרת חג הסוכות התורה מצוה על נטילת הארבעה מינים ורק בסוף, לאחר נטילת הארבעת המינים, מצוה התורה על מצוות ישיבה בסוכה, בסוכות תשבו שבעת ימים, הרי לכאורה, נכון יותר היה, אם מיד לאחר הזכרת חג הסוכות היתה התורה מצווה, על מצוות ישיבה בסוכה ורק לאחר מכן היתה מצוה על נטילת הארבעת המינים.

  וי”ל, דהנה, כי בסוכות הושבתי, פירש”י, ענני כבוד והוא מסוכה י”א: כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, רבי אליעזר אומר, ענני כבוד היו.

  יוצא איפא, דבמדבר עצמו, שהיו שם ענני הכבוד לא היו צריכים לסוכות, דכיון שישבו בתוך ענני הכבוד לא היו צריכים לכל זכר, ומצוות סוכה התקימה רק בכניסה לארץ, נמצא, דהסוכה הראשונה שעשו בני ישראל היתה רק בימי יהושע בן נון בכניסתם לארץ, וזה מה שכתוב בנחמיה (ח’, ט”ז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוקים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד.

  דלכאורה, היה לכתוב, לומר, כי לא עשו מאז צאתם מארץ מצרים, אלא על כרחך, דגם בצאתם ממצרים לא עשו בני ישראל סוכות, שהרי היו מוקפים בענני הכבוד, ורק כשנכנסו לארץ ופסקו ענני הכבוד, רק אז עשו סוכות בפעם הראשונה ולפיכך כתיב בנחמיה, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא.

  וא”כ י”ל, דהמצוה הראשונה, שהתורה מצוה בחג הסוכות היא מצוות נטילת ד’ מינים שהיתה נהוגה גם במדבר, ולא מצוות ישיבת סוכה, כי בעת הציווי על המצוות הנהוגות בסוכות, לא היתה עדיין נוהגת מצוות ישיבה בסוכה בפועל ורק לאחר הציווי על נטילת ד’ מינים מצוה התורה על מצוות ישיבה בסוכה, בסוכות תשבו שבעת ימים… למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, דמצוות ישיבה בסוכה היא רק לדורות ולא היתה נוהגת במדבר, דכל הטעם למצוה, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, דהיינו לזכר מה שאתם כעת מוקפים בענני הכבוד.

כבודה של תורה

בשם ימין יוסף להגרי”ב שימעונוביץ

 

וידבר ה’ אל-משה לאמר: דבר אל-בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה’ (כ”ג, ל”ג-ל”ד)

  כתוב בנחמיה, שהשבים מן הגולה עם עזרא, אחרי שמצאו שבתורה כתוב, (ח’, י”ד) אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי (שם ט”ז-י”ז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוקים… ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות, וישבו בסוכות.

  ויש להבין, אמאי עשו סוכה גם בחצרות בית אלוקים, דהיינו בבית המקדש.

  וצריכים לומר, שעשו שמה סוכות, עבור הכהנים, ששימשו במקדש שיאכלו את חלקם בקדשים, בשירי המנחות ובלחם הפנים, שהיו נאכלים בעזרה והוצרכו לשם כך לסוכה בחג, שלא יאכלו חוץ לסוכה.

  ומקשה הרוקח, בהלכות סוכה, דמדכתיב, “וישבו” בסוכות, שמע מינה שישבו גם בסוכה שעשו בחצרות בית ה’, דהיינו בעזרה, והרי אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלבד, כדאיתא ביומא כ”ה. וא”כ, כיצד יכולים היו, לשבת בסוכה, בעזרה.

  וי”ל, עפ”י מה שכתב הט”ז באו”ח סימן תרמ”ג ס”ק ב’, דבסוכות תשבו, אין פירושו לשבת ממש, אלא בסוכות תשבו, פירושו, תתעכבו, כמו וישב העם בקדש וא”כ, עצם הכניסה לסוכה היא המצוה ולא הישיבה וגם האוכל מעומד, צריך לברך על הסוכה, אף שמברך, לישב בסוכה.

  וא”כ י”ל, דגם מה שנאמר בקרא, דנחמיה, וישבו בסוכות, יש לפרש, לא שישבו ממש, אלא רק שהתעכבו ושהו בה.

  אך לאמיתו של דבר, י”ל, דבשעת אכילת הקדשים היו הכהנים יושבים גם בעזרה וכפי שכתבו התוס’ שם, בד”ה אין ישיבה בעזרה, אור”י בר אברהם, דאף על גב, דאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד, הני מילי, לדברים, דלאו צורך עבודה, אבל אכילה, צורך עבודה היא, דכתיב, ואכלו אותם אשר כופר בהם, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אי נמי י”ל, היינו טעמא, דמותר לישב ולאכול קדשים, דבאכילת קדשים כתיב בהו, “למשחה”, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב, והנפק”מ בין ר”י בר אברהם לא”נ, דאליבא, דר”י בר אברהם, הישיבה בעזרה לצורך אכילה היא רק רשות ואילו לפי הא”נ הוי חובה ומחויבים לאכול בישיבה, דוקא, ואסורים לאכול מעומד, דמה שנאמר בקדשים, למשחה, לגדולה שיש לאכול, כדרך שהמלכים אוכלין הוה חיובא ולא רק רשות, כפי שמורה לשון הש”ס בחולין קל”ב: מתנות כהונה אין נאכלות, אלא צלי ובחרדל, משום דכתיב למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, ומשמע, שאין נאכלות רק בגדולה ולא באופן אחר וא”כ בודאי, שהיו הכהנים חייבין או עכ”פ רשאין לישב בסוכה לאכילת קודשים.

הדרש והעיון

 

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את-תבואת הארץ תחגו את-חג-ה’ שבעת ימים… וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו (כ”ג, ל”ט-מ”א)

  ויש להבין, הרי הפסוק האחרון, הוי כעין חזרה על הפסוק הראשון, שכבר נאמר בו, דבחודש השביעי יש לחוג לה’ שבעת ימים ומדוע א”כ, היתה התורה, צריכה לחזור שוב ולומר, וחוגתם אותו חג לה’ שבעת ימים.

  וי”ל, עפ”י מה דכתיב במלכים (א’, י”ב, ל”ה) ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בחמישה עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה… ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל, בחמישה עשר יום בחודש השמיני בחודש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל.

  הרי שירבעם בן נבט העביר את חג הסוכות לחודש השמיני ודרש, באספכם את תבואת הארץ, ובמלכות ישראל התבואה היתה נאספת בחודש השמיני (עיין באברבנאל).

  וא”כ י”ל, דבפסוק קמא תלה הכתוב את חג הסוכות, באספכם ושוב הזהיר הכתוב בפסוק בתרא, דאפילו במקום, שהבאספכם, הוי בחודש אחר, בכל זאת, בחודש השביעי תחוגו אותו לפי שהוא חוקת עולם לדורותיכם.

בינה במקרא

בסוף הספר אלף למטה

 

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל (כ”ג, מ‘)

  אם נגנבו ערבות או אחד משאר ארבעת המינים והם נמכרו, לפני שנודע לבעלים, על הגנבה והם טרם נתיאשו, אף דלכאורה לא יוצאים בהם ואין לברך עליהם, נראה דיש להקל, עפ”י מה דאיתא בשו”ת דובב מישרים ח”א סימן ק”כ, שם נשאל, הרב מטשעבין, בדבר ספר תורה, שנמכר ע”י אחד מהיורשים, שלא על דעתו של יורש אחר, ואותו יורש אסר על הקונים לקרות בס”ת, ונשאל, אי שרי לקרא בס”ת זה, שבחלקו הוי גזול ונאסר על ידי בעליו לקרוא בו. ופסק שם, דשרי לקרוא בו, שהרי תנן במתניתין ב”ק קי”ד: המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו’ ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול, דהיינו, שבעל החפץ, צריך לשלם לקונה, את דמי החפץ, שהקונה שילם לגנב ורק אז, רשאים הבעלים לקבל חזרה את החפץ וזוהי תקנת השוק וכן נפסק בשו”ע חו”מ סימן שנ”ו, דעשו תקנת השוק בלקח מגנב, שאינו מפורסם (דלקונה לא הוי ליה לדעת כי החפץ גנוב), ומחויבים להחזיר ללוקח את המעות שנתן.

  וא”כ, הכי נמי בנדון הנ”ל, שספר התורה נקנה מבלי שהקונים ידעו, שאחד מהיורשים אינו מסכים למכירה, א”כ, לפני שאותו יורש יחזיר ללוקח את המעות ששילם, אין לו לאותו יורש, חלק בספר התורה והיא בבעלות הקונה, דזוהי תקנת השוק, וממילא אינו יכול לאסור את חלקו על הקונה, שהרי הקונה אינו חייב להחזיר את החפץ כל זמן שהבעלים לא שילמו לו.

  והנה, עפ”י האמור, נראה, דה”ה לגבי ד’ מינים, כל מי שקנה אותם מהגנב לתומו, ושילם עבורם, א”כ, בינתיים הם שלו ורק אם הבעלים ישלמו לו את הכסף ששילם, רק אז הוא חייב להחזירם, אבל בינתיים הם שלו, והוי לכם ממש, לפי דברי רבינו הדובב מישרים.

  אך מרן הגר”ש אלישיב שליט”א, שדא ביה נרגא, וס”ל, דכוונת תקנת חז”ל היתה, שהשוק יתנהל כרגיל והאנשים לא יפחדו לקנות, שמא קנו, דבר גנוב וישימו את כספם על קרן הצבי, א”כ די אם הוי בידיו כמשכון ושרי להשתמש בו, אבל עד כדי כך, שזה יהיה ממש שלו, מדין “לכם”, לזה אין לנו ראייה. וביאר, דהפירוש בדובב מישרים, אינו, שהס”ת נהיה של הקונה, ויצא מבעלותם של הבעלים, אלא הכוונה, שאינה ברשותם ואינם יכולים לאסור את הס”ת על אחרים, וכיון שבס”ת לא בעינן, לכם, שפיר ניתן לקרוא בו, משא”כ בד’ מינין, דבעינן לכם.

  אך בשאלה שהיתה, שנגנבו מעץ הרבה ערבות, נראה להתיר, דגם אם הבעלים היו יודעים שנגנב לא היו רוצים להחזיר לכל הקונים את הכספים, שהקונים שילמו עבור הערבות, בהתאם לתקנת השוק, דמה יש לו לבעלים לעשות בערבות.

  וא”כ הכלל הוא, דאם לאדם יש רכוש או ממון, שאין לו כל ענין בו, הבעלות שלו פוקעת, כדאיתא בנתיבות סימן קמ”ח וכן יש להביא ראיה מחולין קל”ט. בענין תרנגולת של הקדש שמרדה, דפקעה קדושתה, כיון שלהקדש אין מזה דבר, לכן הבעלות פוקעת והתוס’ שם, בד”ה כיון שמרדו, כתבו, דלאו דוקא תרנגולת של הקדש, אלא גם תרנגולת של חולין, אם מרדה וברחה פוקעת בעלותם של הבעלים, וכן איתא בגיטין מ”ג. בעבד מוכה שחין, ואומרים שם התוס’, בד”ה מי איכא, דדבר שאינו שוה כלום, אי אפשר למוכרו, דאינו ממון.

  וכן מקשה, החזון איש, בב”ק י”ז: בזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו, למה שיהיה חייב, הרי אחרי שהכלי נזרק, אין לו כל שווי וחזרה להיות כתרנגולת שמרדה ומדוע שיתחייב השובר. וא”כ הכי נמי בערבות, אם הבעלים יצטרכו לשלם, לכל קונה, את מה שהוציא, אין לו כל חפץ בהם יותר וא”כ בעלותו פוקעת.

  ועוד יש להוסיף לזה, דכיון שלבעל הערבות אין שוב ענין בהם ובין כך אינו יכול לקבלם חזרה א”כ ניחא ליה שלפחות יעבדו מצוה בממוניה וכפי שנפסק במחזה אברהם (שטיינבערג) או”ח סימן קמ”ב בסוף התשובה.

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א

 

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים (כ”ג, מ‘)

  נשאלתי, ע”י הרבנית מרת הינדה ע”ה אשת חבר, של הגאון רבי יהושע מנחם ארנברג זצ”ל (בעמח”ס שו”ת דבר יהושע), למה, מבין כל תרי”ג המצוות, הקפידה התורה, דוקא על האתרוג שיהיה הדר ולא מצינו זאת בתורה, במצוות אחרות. (ואף שגם ביתר המצוות יש, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וציצית נאה, ספר תורה נאה, כדאיתא בשבת קל”ג: אבל רוב הראשונים ס”ל, דאינו אלא מדרבנן, וקרא דזה אלי ואנוהו, הוי רק אסמכתא בעלמא וכך ס”ל התוס’ במנחות מ”א: ד”ה אין, הריטב”א בסוכה י”א: וכן ס”ל הים של שלמה בב”ק פ”א סימן כ”ד – המלקט).

  וי”ל, דאיתא בבראשית רבה (ט”ו, ז’) מה היה אותו האילן שאכלו ממנו אדם וחוה, רבי אבא מן עכו אמר, אתרוג היה. והנה באכילת פרי עץ הדעת כתיב (בראשית ג’, ו’) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל.

  וא”כ י”ל, כיון דסיבת החטא היה היופי של הפרי, כי תאוה הוא לעניים ונחמד העץ להשכיל, אם כן נתן לנו הקב”ה, את מצוות האתרוג, לתיקון חטא אדם וחוה, כפי שכתב, הרמב”ן, כאן, ועל דרך האמת, פרי עץ הדר, הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון.

  וכיון שסיבת החטא היתה, וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד להשכיל, כך גם התיקון, צריך להיות, ע”י פרי עץ “הדר”, דוקא.

אבני זכרון

 

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים: וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו: בסכת תשבו שבעת ימים כל-האזרח בישראל ישבו בסכת

(כ”ג, מ’-י”ב)

  ויש להבין, מדוע הקדימה התורה, מצוות נטילת לולב למצות ישיבה בסוכה, הרי סוכה הוי תדיר יותר, דנוהגת בימים ובלילות, ואילו נטילת ד’ מינים, רק ביום.

  וי”ל, דהתורה קאי תחילה בקרבנות שמקריבים בחג בביהמ”ק, כדכתיב (כ”ג, ל”ו) שבעת ימים תקריבו אשה לה’, וגם לולב שייך לביהמ”ק, דמצוותו במקדש כל שבעה, כדכתיב (כ”ג, מ”א) ושמחתם “לפני ה'” אלוקיכם שבעת ימים, אבל לסוכה אין כל קשר לביהמ”ק, לכן הקדימה התורה לולב לסוכה, אף דסוכה תדיר טפי, כדי להסמיך את הלולב לקרבנות החג שבהם דנו הפסוקים הקודמים.

טעמא דקרא

  ויש ליתן טעם, דלהכי הסמיכה התורה לולב לקרבנות, כיון דלולב דומיא לקרבנות, דשניהם, מצוותם רק ביום, מה שאין כן סוכה, דמצוותה גם בלילה.

  ועוד נראה, דלולב הוי תדיר טפי מסוכה, דחיוב ישיבת סוכה, הוא רק בלילה הראשון, באכילת כזית פת, ותו, אי אכיל אכילת קבע, חייב בסוכה, אך אי לא אכיל אכילת קבע, לא רמי עליה חיובא כלל ועוד דמצטער פטור ממנה, אבל מצוות לולב בביהמ”ק (או בירושלים אליבא דהרמב”ם) הוי מצוותו כל שבעה, ואין בה פטור דמצטער.

חילך לאורייתא

 

וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו (כ”ג, מ”א)

  ויש להבין, מדוע היתה צריכה התורה, לציין כאן שוב את החודש השביעי, הרי בתחילת הפרשה, כבר נאמר, (כ”ג, ל”ג) בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה’. וכן קשה, מדוע ציינה התורה שוב בפסוקנו וחגותם אותו חג “לה'” דבר, שנאמר כבר, בתחילת הפרשה, כאמור.

  וי”ל, עפ”י מה שכתב הטור, באו”ח סימן תרכ”ה, דאע”ג דסוכה, היא זכר ליציאת מצרים, בכל זאת לא נצטווינו לצאת לסוכה בניסן, שהוא זמן יציאת מצרים, כיון דאז, לא יהיה ניכר, שיוצא לסוכה משום מצוה, כי בניסן שהוא ימות הקיץ, דרך כל אדם, לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו, שהיא למצוות הבורא יתב”ש, לכן נצטווינו על הסוכה בתשרי, שאז הכניסה מסוכה לבית וכשיוצא לעת כזאת מהבית לסוכה, נראה לכל, שכוונתו לשם מצוות המלך יתב”ש.

  וא”כ י”ל, דזוהי א”כ כוונת התורה, וחוגתם אותו חג לה’, לשם שמים בגלל מצוות הבורא ומה הראיה לכך, כי אכן כוונתכם היא, לשם שמים, הראייה לכך היא, בחודש השביעי תחוגו אותו שאז אין דרך לצאת מהבית לסוכה.

להורות נתן

 

למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם (כ”ג, מ”ג)

  והנה אונקלוס תירגם, בדיל דידעון דריכון, ארי במטליות ענני, אותבית ית בני ישראל, באפקותי יתהון מארעא דמצרים, אני ה’ אלהכון, דהיינו, בסוכות הושבתי, תירגם, בצל ענני.

  והנה בסוכה י”א: איפלגו רבי אליעזר ורבי עקיבא, תניא, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם.

  ויש להבין, מאי טעמא שביק אונקלוס את דברי רבי עקיבא ומפרש כרבי אליעזר, (אף שהלכה כרבי עקיבא מחבירו – המלקט).

  וי”ל, עפ”י מה דאיתא במגילה ג’. אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, תרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו, מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. ומפרש שם רבינו חננאל, כאשר לימדו אותו, כך לימדוהו לאחרים, וא”כ י”ל, כיון דאונקלוס, אינו בא לקבוע הלכה או להכריע כאחד התנאים, כאשר יש מחלוקת בדבר, אלא העתיק את הדברים ששמע מרבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע, לכן פירש כאן, “ארי במטליות ענני” אותיבת ית בני ישראל, כדברי רבי אליעזר רבו.

אבני זכרון

 

למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם (כ”ג, מ”ג)

  כי בסכות הושבתי, איתא במסורה.

  א. כי בסוכות הושבתי.

  ב. כי ברחוב נלין.

  ג. כי נר מצוה ותורה אור.

  ואף שהמסורה, היא השוואת פסוקים בתנ”ך, שהוראתם שוה, כמו בפסוקים הנ”ל, אך יש למצא, דבר משותף, בין ג’ המקראות הנ”ל.

  ויש לבאר, דפסוק דידן איירי, במצוות סוכה, כי ברחוב נלין, רומז, על שיתופי מבואות ואילו הפסוק השלישי, כי נר מצוה, רומז, על נר חנוכה. וא”כ י”ל, דהמשותף בשלושת המצוות הללו הוא “כי”, דבשלושתן הדין הוא שמצוותן בי’ טפחים ואם הניחם למעלה מכ’ פסולין.

  סוכה – איתא בריש סוכה ה’. סוכה, שהיא גבוהה, למעלה מעשרים אמה, פסולה ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. נפסק בשו”ע או”ח סימן תרל”ג ס”א, סוכה, שהיא גבוהה למעלה מכ’ אמה, פסולה ושם בס”ח, סוכה, שאינה גבוהה י’ טפחים, פסולה.

  שיתופי מבואות – איתא בריש עירובין ב’. מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, ימעט, ושם ג’: קורה שגובה פחותה מעשרה טפחים פסולה, דבעינן שיהיה החלל עד הקורה, עשרה טפחים לפחות, נפסק בשו”ע או”ח סימן שס”ג סכ”ו, הא דמבוי ניתר, בלחי או קורה, דוקא כשאינו נמוך פחות מי’ טפחים מרווחים ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה.

  נר חנוכה – איתא בשבת כ”א: אמר רבינא משמיה דרבא נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי, משמיה דרבי תנחום, נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי.

  נפסק בשו”ע או”ח סימן תרע”א ס”ו, מצוה להניחו למטה מי’ טפחים ואם הניחו למעלה מכ’ אמה לא יצא. (ובזה שונה לכאורה, נר חנוכה מסוכה ומקורה, דנר חנוכה מצוה להניחה בתוך י’ טפחים דוקא, אך לא למטה מג’ בעוד שסוכה וקורה למטה מי’ פסולים – המלקט)

פני דוד להחיד”א

 

וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו: בסכת תשבו שבעת ימים כל-האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם (כ”ג, מ”א-מ”ד)

  בסוכה ו’: דרשינן, מהא דבפסוק מ”ב, כתיב, “בסכת” חסר ובפסוק מ”ג, כתיב, “בסוכות” מלא, לגבי דפנות הסוכה.

  ועפ”י פשוטו אפשר לבאר, דהנה בסוכה י”א: פליגי תנאי, אי מצוות ישיבה בסוכה, היא זכר לסוכות ממש, שישבו בהן בצאתם ממצרים או דסוכה היא, זכר לענני הכבוד, תניא, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם, ואפשר דתרוייהו אמת, אמנם אין באפשרותנו לחקות את ענני הכבוד ואנו עושים סוכה מפסולת גורן ויקב, אבל הסוכה באה לרמז גם על ענני הכבוד.

  וא”כ י”ל, דכוונת הפסוק כך, בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת, דהיינו בסוכת עץ גשמית ופשוטה, אבל הטעם לזה הוא, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, היינו, דאף שיושבים אנו ב”סכת” לשון יחיד, ובכתיב חסר, והיינו סוכת עץ פשוטה וגשמית מ”מ ענינה הוא, למען ידעו דורותיכם כי “בסוכות” לשון רבים והיינו שענינה מתרי טעמי, חדא משום סוכות ממש וחדא משום ענני הכבוד.

למסבר קראי

וידבר ה’ אל-משה לאמר: דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה’ אשר-תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי (כ”ג א’-ב‘)

  והתורה מונה כאן את כל המועדים, כולל סוכות, עד פסוק ל”ז, אשר שם מסיימת את כולן ואומרת (כ”ג, ל”ז) אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה’ וגו’ דבר יום ביומו ואח”כ ממשיכה התורה בפסוק ל”ט, אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה’ שבעת ימים וגו’ ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וגו’.

  וקשה, שהרי כבר פורטו כל המועדות ומדוע א”כ חוזרת עתה התורה לומר, אך בחמשה עשר יום, להשמיענו מצוות נטילת ד’ מינים וישיבה בסוכה, ומדוע לא כתבה התורה מצוות אלה, מעיקרא, אצל חג הסוכות בפסוק ל”ד.

  ונראה לבאר, עפ”י מה דאיתא במתניתין, ריש פרק ד’, דראש השנה כ”ט: יום טוב של ר”ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה וקאמר שם בגמרא, מנה”מ, אמר רבי לוי בר לחמא, אמר רבי חמא בר חנינא, כתוב אחד אומר, שבתון זכרון תרועה (ופירש”י, ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו) וכתוב אחד אומר, יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא, כאן ביו”ט שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול, אמר רבא אי מדאורייתא היא (איסור תקיעה ביו”ט), במקדש היכי תקעינן, ועוד, הא לאו מלאכה היא, דאצטריך קרא למעוטי (ולאסור תקיעות בר”ה שחל בשבת), דתנא דבי שמואל, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא, מדאורייתא מישרא שרי (דאין תקיעת שופר, בכלל מלאכה), ורבנן הוא דגזור בה, כדרבה, דאמר רבה, הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד’ אמות ברה”ר (ופירש”י ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש) והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. וקשה לפי מסקנת רבא, דטעמא הוא, שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, א”כ מאי נעביד, בהנך רומיא דקראי, דקא פריך רבי חמא בר חנינא, דכתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה. וצ”ל, דבאמת הגמרא סוברת את הדרשה דרבי חמא בר חנינא גם לפי המסקנא, אחרי דלא מוקים להו לפי המסקנא לדרשה אחריתא, רק דבמסקנא סוברת הגמרא, דאין זו דרשה גמורה, אלא רק אסמכתא בעלמא (ועיין ב”ב קמ”ז. תוס’ ד”ה מנין) אך לפי זה קשה, מפני מה לא נכתבה אסמכתא בתורה, גם על לולב, אחרי דחד טעמא אית להו לרבא.

  אך באמת חדא קושיא מתורצת בירך חברתה, דמשום הכי כתוב דין אתרוג ולולב, בפני עצמו ולא כללינהו למעלה, בדיני סוכות, בבת אחת, כדי שיהיה אסמכתא ללולב כפי שיבואר, דהנה יש לדקדק עוד, הרי עיקר המועדים, נכתבו כאן, בפרשת אמור ומפני מה כתוב כאן, אצל ר”ה, רק “זכרון תרועה” בפסוק כ”ד ואילו בפרשת פנחס אשר שם לא נאמרו המועדות, אלא רק, מפני, קרבנות המוספין, כתיב (במדבר כ”ט א’) “יום תרועה” יהיה לכם.

  עוד צריכין להבין, מפני מה למעלה, בפסוק ל”ד כשמזכירה התורה את חג הסוכות, קאמר, בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, ואילו כאן לא אמר אלא, אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי ולא קאמר “הזה”. ועוד קשה, דמעיקרא בפסוק ל”ה, כתיב, ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו, ואילו בפתיחה לציווי על לקיחת ד’ מינים כתיב רק, (כ”ג, ל”ט) אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה’ שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר… ולא כתיב, כל מלאכת עבודה לא תעשו וכתיב רק שבתון, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון.

  ויש לבאר, עפ”י מה דאיתא בשבת פ”ז: ניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, בי”ד שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו וכו’ ואותו היום, חמישי בשבת היה, ע”ש, נמצא דפסח של אותו שנה שבו יצאו ישראל ממצרים היה בחמישי בשבת וא”כ ראש השנה דאותו שנה, היה בשבת, דכן הוא הסימן א”ת ב”ש ג”ר והסימן של ג”ר מורה, כי ג’ דפסח הוא לעולם ר”ה וג’ דפסח של אותו שנה היה בשבת אחרי דיום ה’ היה היום הראשון של הפסח ולכן כתיב כאן אצל ר”ה, רק, “זכרון תרועה”, כיון שר”ה באותה שנה היה בשבת ובשנה הראשונה נצטוו על המעודות, דבסיני נאמרו, כדפירש רש”י בפרשת בהעלותך על הפסוק וידבר משה וגו’ לעשות הפסח (במדבר ט’, ד’) והוא מספרי, ואילו בפרשת פנחס קאי על יתר השנים אשר ר”ה חל בהם גם ביתר ימי השבוע ולכן כתיב שם “יום תרועה”.

  ולפי האמור יתורצו כל הדקדוקים בחדא מחתא, דכיון דר”ה דשנה הנ”ל, היה בשבת, א”כ סוכות, דאותה שנה, היה ג”כ בשבת, שהרי סוכות הוא בט”ו לחדש השביעי ולכן כתוב בפסוק ל”ד, בחמשה עשר יום לחודש השביעי “הזה”, ר”ל, דשנה הזאת, דבשנה הראשונה נצטוו על המועדות כנ”ל, חג הסוכות שבעת ימים וגו’ כל מלאכת עבודה לא תעשו ר”ל אפילו מלאכה דצורכי אוכל נפש, לא תעשו, שהרי זה היה בשבת ודין אתרוג ולולב לא הזכיר כלל, שהרי אין ניטלין בשבת ואחר כך אמר, בפסוק ל”ט, אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, ר”ל, בשאר השנים דחל סוכות גם בימות החול, ולהכי לא אמר “הזה”, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וכו’ ולא נאמר נמי, כל מלאכת עבודה לא תעשו משום דמלאכות לצורך אוכל נפש מותר, נמצא דיש באמת אסכמתא גם על לולב דאין ניטל בשבת, שהרי התורה לא כללה מצוות נטילת לולב יחד עם חג הסוכות, כיון שחג הסוכות של השנה הראשונה ליציאת מצרים חל בשבת ובשבת לא נטלו לולב.

קהלת יצחק

 

וכל-מעשר בקר וצאן כל אשר-יעבר תחת השבט העשירי יהיה-קדש לה’ (כ”ז, ל”ב)

  איתא בעירובין נ’. אמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי, עשירי ואחד עשר, מעורבין זה בזה.

  ורש”י, שם, בד”ה והרי מעשר בהמה, כתב, וכי קרא לשנים, עשירי, בבת אחת, אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור ואידך הוי אחד עשר שקראו עשירי ואילו הוה ידע ביה, כגון שטעה וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, קיימא לן דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, ומה בין שלמים למעשר, שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונפדין במומן ותמורתן קריבה, מה שאין כן במעשר, והשתא דקראן בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר, שנקרא עשירי, בעו תרוייה תנופה חזה ושוק וסמיכה, וליבי אומר דאינו מברך על התנופה ועל הסמיכה דלא ליהוי ברכה לבטלה.

  ובמטעמי יעקב (פיש) תמה, מדוע אינו יכול לברך ואח”כ לעשות את הסמיכה או את התנופה על שניהם זה אחר זה, דלא מסתבר לומר, שיהיה הפסק, מכיון שזה לצורך המצוה.

  ובמקראי קודש (מהגרצ”פ פראנק), סוכות, סימן ט’ הביא את חידושו של רבינו הגר”ח מבריסק, דאם היו לפניו שני אתרוגים אחד ודאי כשר והשני מהודר, אבל ספק מורכב ופסול, דיברך מקודם על האתרוג המהודר שהוא ספק פסול ורק אח”כ יטול את זה שהוא ודאי כשר, דאם יטול קודם את הודאי כשר, הרי שיצא כבר ידי המצוה ושוב לא יוכל לקיים את ההידור, והקשו למרן הגרי”ז, על דברי הגר”ח, מדברי רש”י הנ”ל דס”ל, דכשיש ספק באיזה מקיים את המצוה, דאינו מברך, ותירץ, דעיקר הקפידא בהפסק, שלא יהיה הפסק, בין הברכה לתחילת המצוה וא”כ תחילה יברך על נטילת לולב ויטול רק את הלולב, שהרי לפי הדין מותר ליטול את הד’ מינין, אף בזה אחר זה, ואח”כ יצרף לו את האתרוג המהודר ואח”כ יטול אם הכשר ודאי, עם הלולב, דכיון דבתחילת קיום המצוה, לא היה הפסק, אין זה הפסק בברכה, אף שיתכן דיש הפסק, באמצע קיום המצוה.

  ועיין שם, דהגרצ”פ הקשה, מדברי הרמ”א בסימן תרנ”א סעיף י”ב, דאם נטלן אחד אחד וסח בינתיים, מחויב לברך על המין שנוטל אח”כ וא”כ ראייה, דגם לאחר תחילת עשיית המצוה יש הפסק וצריך לברך מחדש.

  ובהררי קודש, שם, הקשה אליבא דרש”י, על ברכת תקיעת שופר, לפי שיטת הראשונים דהא דרבי אבהו דאתקין בקסרי, דתחילה תוקעין תשר”ת, דמספקא ליה, אי תרועה גנוחי גנח או ילולי יליל והרי אם לא יצא ידי חובתו בתקיעות דתשר”ת ועיקר התקיעות הם תר”ת או תש”ת א”כ תקיעות תשר”ת הם הפסק בין הברכה לתחילת המצוה (ויתרה מזו כיון דצריכה להיות תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה א”כ אם השברים לבד הם התרועה האמיתית, א”כ התרועה שלאחריה (בתשר”ת), הוי הפסק בין השברים לתקיעה האחרונה, ואם התרועה היא התרועה האמיתית א”כ השברים שלפניה מפסיקים בין התקיעה הראשונה לבין התרועה), וכתב לישב, דיתכן והני ראשונים סוברים, דבתקיעות תשר”ת, כיון דיש בו גם שברים וגם תרועה יוצא עכ”פ מדאורייתא, שפסול ההפסקה של השברים בין התקיעה לתרועה או ההפסק של התרועה בין השברים לתקיעה האחרונה, אינה אלא מדרבנן וכיון שמדאורייתא הוא יוצא, לכן אפשר לברך משום הדאורייתא.

  ולפי האמור, יש לדון גם בדברי הבית יוסף באו”ח סימן ל”ד, דכתב בשם הסמ”ג וספר התרומה, שאם אינו יכול להניח את התפילין דרש”י ור”ת יחד יניח תחילה אחד מהם ויסלקם מיד ואח”כ יניחו את הזוג השני על סמך הברכה הראשונה ומשמע, דיכול אפילו להקדים את ר”ת.

  וכתב שם לחלק, בין אתרוג לבין תפילין דבאתרוג אינו מוכרח ליטול את המהודר דמצד הדין יוצא בכשר ולכן נטילת המהודר הוי הפסק, אבל בתפילין דהוי ספק על שניהם, וכיון דלקיום המצוה בודאות, חייב להניח את שניהם, לכן בכהאי גוונא, לא הוי הפסק, דגם הנחת התפילין, שאינם עפ”י הדין, הוי לצורך קיום המצוה.

המלקט

 

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה’: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל (כ”ח, ט”ז-י”ז)

  והנה, בפרשת המועדים, שבפרשתנו, פרשת פנחס, לעומת פרשת המועדים שבפרשת אמור, התורה באה ללמד, על קרבנות המוספים, של כל מועד ומועד ולכן לקמן, (כ”ט, י”ב), בסוכות, אין התורה מזכירה את מצוות הישיבה בסוכה ואת מצוות נטילת ארבעת המינים והיא מפרטת, רק, את קרבנות המוסף שבכל יום ויום וא”כ קשה, אמאי כאן, בפסח, מזכירה התורה את מצוות אכילת מצה, כדכתיב, שבעת ימים מצות יאכל.

  וי”ל, משום דכתיב, לקמן, (כ”ט, ל”ט), אלה תעשו לה’ במועדיכם, לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם.

  ואיתא בתמורה י”ד: דנדרים ונדבות, קרבים תוך החג והרי התודה, בכלל שלמים והיא, באה, עם לחמי חמץ וא”כ סלקא דעתך אמינא, דקרבן תודה, נמי מביא תוך הפסח, דמשעה שהקדיש את לחמי התודה, שוב אינו עובר עליהם משום לא יראה “לך”, כדאיתא בפסחים ה’: ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה, של אחרים ושל גבוה, ולאחר זריקת הדם יותרו גם לחמי החמץ באכילה בפסח, כיון, שבאכילת הקרבן ולחמי התודה, יש, מצוות עשה וגם לא תעשה, דלא תותירו ויבואו, העשה והלא תעשה וידחו, את האיסור, לא תעשה, של אכילת חמץ, אף שיש בה כרת, קמ”ל, קרא, שבעת ימים “מצות יאכל” ואין מביאין תודה, שיש בה לחמי חמץ.

  והנה לקמן, (כ”ט, א’), בר”ה, התורה מציינת, את מצוות היום, של ראש השנה, כדכתיב, ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, “יום תרועה יהיה לכם” וגם בפסח פירשה התורה, את מצוות אכילת מצה, מן הטעם המבואר לעיל, אך א”כ יש להבין, אמאי, אין התורה מזכירה, בפרשתנו, את מצוות הישיבה בסוכה.

  וי”ל, דלהכי, לא פירשה, התורה, בסוכות את מצוות ישיבת הסוכה ולא כתבה “בסוכות תשבו”, כפי שכתבה, בפסח, “מצות יאכל” וכן בראש השנה, “יום תרועה יהיה לכם”, משום, שבחג, היו צריכים כולם להיראות לפני ה’ בעליה לרגל והולכי דרכים, פטורים מן הסוכה, משום, מצטער, שפטור מן הסוכה ובסוכה כ”ו. ילפי לה מ”תשבו”, כעין תדורו.

  והנה, מדלא הזכירה, כאן, התורה בחג הסוכות, את מצוות ישיבה בסוכה, יש רמז ללימוד הנ”ל, שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה, משום “תשבו”, כעין תדורו.

משך חכמה

  ויש להבין, את דברי רבינו, עפ”י מה דאיתא בערכין ג’: אמר מר, הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה ומכאן דגם בהולכי דרכים משכחת לה מצוות סוכה.

הגאון רבי יהודה ליס שליט”א

  וי”ל, דכיון שבהולכי דרכים אין את מצוות הסוכה בשלמותה, שהרי ביום פטורין א”כ, י”ל, דלהכי לא הזכירה התורה את מצוות סוכה במוספי החג של סוכות, כדי לרמוז דבשעת העליה לרגל, לא ניתן לקיים את המצוה בשלמותה. ועוד י”ל, דמשתכחת לה, שעולי רגלים ילכו בין ביום ובין בלילה ואז תמיד יהיו פטורים, לכן לא הזכירה התורה כאן, את מצוות הישיבה בסוכה, דיתכן ולא יקיימוה כלל בשעת העליה לרגל.

המלקט

 

 

בחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא-קדש יהיה לכם כל-מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג לה’ שבעת ימים (כ”ט, י”ב)

  ויש להבין, מדוע לא מזכירה התורה, כאן, בסוכות, את מצוות היום והוי ליה למכתב, וחגותם חג לה’ שבעת ימים בסוכות תשבו, כפי שכתוב לגבי פסח, (כ”ח, י”ז), ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל, וכן לגבי ראש השנה, כתיב, (כ”ט, א’), כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם.

  וי”ל, דבחג הסוכות, יש מצוות, עליה לרגל והעולה לרגל, פטור, מן הסוכה, כדין הולכי דרכים, וכן משום מצטער הפטור מן הסוכה, ולכן, לא הוזכרה כאן, מצוות סוכה.

  ומכאן מקור לדברי חכמים, שהולכי דרכים ומצטער, פטורים מן הסוכה. (ואף דבסוכה למדו, דמצטער פטור מן הסוכה, מ”תשבו”, כעין תדורו, אך מהפסוק, ראייה נוספת לכך), והרמב”ן, הביא, מקור נוסף, לדין זה, מהכתוב, (ויקרא כ”ז, מ”ב), כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, דהיינו כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך.

משך חכמה

  וראה עוד, מה שכתב בזה, רבינו, לעיל, (כ”ח, ט”ז-י”ז).

 

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא-קדש יהיה לכם כל-מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג לה’ שבעת ימים: והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה’ פרים בני-בקר שלשה עשר אילם שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר תמימם יהיו: ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרנים לפר האחד לשלשה עשר פרים שני עשרנים לאיל האחד לשני האילם: ועשרון עשרון לכבש האחד לארבעה עשר כבשים: ושעיר-עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכה (כ”ט, י”ב-ט”ז)

  ויש להבין, מדוע, לא מזכירה, התורה, בקרבנות, של יום א’, של סוכות, את חובת הנסכים, דמיום שני ואילך, כתיב, (כ”ט, י”ח), ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט, ואילו, כאן, ביום הראשון, הוזכרו רק המנחות, ומנחתם סולת בלולה בשמן שלושה עשרונים לפר… אך לא נזכרו הנסכים, אף, דבפסוק, ט”ז, כתוב, ושעיר עיזים אחד חטאת מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכה, אך, נסך זה, קאי, על קרבן התמיד ולא על מוספי החג. וא”כ, יש להבין, מדוע, בהם, לא נזכרו, הנסכים.

  וי”ל, דמכאן רמז, דנסכים אינם מעכבים את הקרבן, כדאיתא במנחות ט”ו: אדם מביא זבחו היום ונסכו עד י’ ימים, וכן נפסק, ברמב”ם, בפ”ב ממעשה הקרבנות הי”ב, ולא הנסכים מעכבין הזבח, אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים.

  והתורה, רמזה זאת, ודוקא כאן, בקרבנות יום הראשון, של סוכות, דביום זה, מביאים, את המספר, המירבי, של הקרבנות וא”כ יתכן ויחסרו נסכים, עבור, כל הקרבנות, לכן לא הזכירה התורה נסכים, ללמדנו, דאינם מעכבים את הקרבן ואפשר להביא את הקרבנות גם ללא הנסכים.

משך חכמה

 

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא-קדש יהיה לכם כל-מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג לה’ שבעת ימים: והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה’ פרים בני-בקר שלשה עשר אילם שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר תמימם יהיו: ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרנים לפר האחד לשלשה עשר פרים שני עשרנים לאיל האחד לשני האילם: ועשרון עשרון לכבש האחד לארבעה עשר כבשים: ושעיר-עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכה: וביום השני פרים בני-בקר שנים עשר אילם שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר תמימם (כ”ט, י”ב-י”ז)

  והנה, בתפלת מוסף, של שבת, וכן ביתר המועדים, אנו אומרים, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

  ויש להבין מה היא הכוונה “בתמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”.

  ובהגהות חשק שלמה, בסוף ר”ה, הביא, בשם, אחיו, הגאון רבי בצלאל הכהן זצ”ל, לבאר, דבתמידים, העשייה היתה, לפי הסדר הכתוב בתורה, וזהו א”כ, “תמידים כסדרם”, אבל את המוספים, לא הקריבו לפי הסדר הכתוב בתורה, שהרי בתורה, כתובים, עולות החג, מקודם ורק אח”כ, כתוב, השעיר עזים, שהיא, חטאת, כדכתיב, ושעיר עזים אחד חטאת, אלא, שאת המוספים, הקריבו, “כהלכתם”, עפ”י מה שנמסר למשרע”ה בתושבע”פ, שהרי, כל החטאות, שבתורה, קודמות לעולות, כדאיתא בזבחים צ’. ת”ר, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, מה ת”ל, שאין ת”ל, ללמד שתקרב ראשונה, הרי כבר נאמר, ואת השני יעשה עולה, (דהיינו, שהתורה לא היתה צריכה, להשמיענו, ולומר, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, שהרי, נאמר ואת השני יעשה עולה, ומזה כבר מבינים דאם השני עולה, אז הראשון, חטאת ולמה נאמר, א”כ, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, אלא, שיתור זה, בא לחדש, בנין אב, בכל התורה כולה, שחטאת קודמת לעולה), אלא זה בנה אב, לכל חטאות, שיקדמו, לעולה, הבאות עמהן.

  ועוד י”ל, עפ”י מה שכתוב, בנבואת יחזקאל, שניבא על הבית השלישי שיבב”א, (יחזקאל, פרקים מ”ה-מ”ו), ובנבואתו, שינויים שונים, בין סדר הקרבת התמידין והמוספין, כפי שהיו בזמן שביהמ”ק היה קיים וכפורטים בפרשתינו, לבין אלו שיהיו נוהגים לעתיד לבוא, כשיבנה המקדש, כי בזמן הזה, הקריבו, שני תמידין, בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים ואילו, עפ”י, נבואת יחזקאל, לא יקריבו בעתיד, אלא, רק תמיד של שחר ולא של בין הערביים, כדכתיב, (שם מ”ו, י”ג), וכבש בן שנתו, תמים, תעשה, עולה, ליום, לה’, בבוקר בבוקר תעשה אותו.

  וכן יש שוני, בין המנחה שהקריבו עם התמיד, כי בתורה כתוב כי יש להקריב עשירית האיפה סולת בלולה בשמן כתית רביעית ההין ואילו לעתיד, יקריבו, שישית האיפה ושמן שלישית ההין, כמבואר שם, (מ”ו, י”ד), ומנחה תעשה עליו בבקר בבקר שישית האיפה ושמן שלישית ההין. וגם בקרבנות המוספים יש שוני, כי בזמן הזה עפ”י הכתוב בתורה, מוסף של שבת, הוא, שני כבשים ואילו, לפי נבואת יחזקאל, (מ”ו, ד’), והעולה אשר יקריב הנשיא לה’ ביום השבת, ששה כבשים תמימים ואיל תמים.

  בזה”ז, היה, מוסף של ראש חודש, פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים ואילו, עפ”י נבואת יחזקאל, (שם ו’), וביום החודש, פר בן בקר תמימים וששת כבשים ואיל תמימים יהיו, דהיינו, פר אחד איל אחד וששה כבשים.

  בזה”ז, הקריבו בפסח, שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים ואילו, עפ”י נבואת יחזקאל, יקריבו, לעתיד לבוא, בפסח, שבעה פרים ושבעה אילים, (מ”ה, כ”ג), ושבעת ימי החג יעשה עולה לה’ שבעת פרים ושבעת אילים תמימים ליום שבעת הימים.

  וכן, לענין, מוספי חג הסוכות, יש שינוי, כי בזה”ז, היו קרבנות חג הסוכות כך, שהפרים מתמעטים בכל יום ואילו עפ”י נבואת יחזקאל, יהיו שוים בכל הימים ומספרם יהיה כמו בפסח, כדכתיב שם, (מ”ה, כ”ה), בשביעי בחמשה עשר יום לחודש בחג יעשה כאלה שבעת הימים כחטאת כעולה וכמנחה וכשמן.

  ואיתא במנחות מ”ה. דרצו לגנוז את ספר יחזקאל, שהיו דבריו, סותרין, דברי תורה וא”ר יוחנן, פרשה זו, אליהו, עתיד לדורשה, דהיינו שנבואה זו, של יחזקאל הנביא, היא סתומה וחתומה ולא תתברר, עד אחרית הימים, כשיבוא אליהו ויאיר עינינו כיצד לעשות.

  וא”כ י”ל, דלכך אנו מתפללים, להשי”ת, שיעלנו בשמחה לארצנו ויטענו בגבולנו ויביאנו לציון ברינה ולירושלים בית מקדשו בשמחת עולם ושם נעשה לפניו את קורבנות חובותנו, דהיינו את התמידין כסדרן, כלומר את התמידין שמקריבין כסדרן, כל יום וגם המוספים יהיו כהלכתם, דהיינו לפי ההלכה שתתברר לנו ע”י אליהו, כי כעת, אין אתנו, יודע, מה ההלכה שתתברר ע”י אליהו הנביא וא”כ י”ל, דכהלכתם, קאי, לא רק, על המוספים, אלא, גם, על התמידין כסדרן, דגם את התמידין, הנקרבין כסדרן בכל יום ויום וגם את המוספין, את שניהם, נקריב, כהלכתם, דהיינו עפ”י הדין שיהיה נוהג לעתיד לבוא וכפי ההלכה שתתברר ע”י המורה לצדקה בב”א.

הדרש והעיון

 

  ונראה, דלפי פירוש זה, יש להפסיק קצת, בין מוספים לבין כהלכתם דע”י ההפסק מוכח דהכהלכתם קאי גם על התמידים, כמו שהתורה מפסיקה בין פירוט מנין הקרבנות לבין הסיום, תמימים, בטעם של, טפחא, כדי להורות שהתמימים קאי על כל הקרבנות שהוזכרו ולא רק על הקרבן האחרון כמו למשל במוסף דראש חודש, פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה, (וכאן בא טפחא), תמימים.

המלקט

 

וביום השני פרים בני-בקר שנים עשר אילם שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר תמימם: ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילם ולכבשים במספרם כמשפט: ושעיר-עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד ומנחתה ונסכיהם (כ”ט, י”ז-י”ט)

  ולכבשים, פירש”י, והוא מתענית ב’: ומשבת ק”ג: תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר, נאמר, בשני, ונסכיהם ונאמר, בששי, ונסכיה, ונאמר, בשביעי, כמשפטם, הרי מ”ם יו”ד מ”ם, הרי כאן מים, מכאן רמז, לניסוך המים מן התורה.

  והפירוש, דביום הראשון כתיב, מלבד עולת התמיד מנחתה “ונסכה” וכן, בשאר הימים, פרט ליום שני, שבו נאמר, מלבד עולת התמיד ומנחתה “ונסכיהם” והוי מ’ יתירה, וביום השישי כתיב, מלבד עולת התמיד מנחתה “ונסכיה” ולא ונסכה כבשאר ימים וא”כ הוי י’ יתירה וביום השביעי, יש שינוי, לעומת יתר הימים דכתיב, (כ”ט, ל”ג), ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם “כמשפטם” ואילו ביתר הימים כתיב רק “כמשפט” וא”כ הוי מ’ יתירה, ור”ת, של כל היתורים, הוי מים. (ויש להבין, מדוע לא ילפינן, גם את הי’, מונסכיהם, של יום ב’, שהרי, לא רק המ’ הוי יתיר אלא גם הי’ – המלקט).

  והנה איתא ביומא כ”ו: א”ר אבא ואיתימא רמי בר חמא ואיתימא רבי יוחנן, אין מנסכין מים בחג, אלא בתמיד של שחר, אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא, (סוכה מ”ח:), ולמנסך אומר לו הגבה ידיך, (שיראו כולם, ששופך את היין, לתוך הספל, של כסף, שעל המזבח, שהיה נקוב, כמין חוטם, דק, שהיין מקלח ויוצא בו והוא הניסוך), שפעם אחת ניסך על גבי רגליו, (פירש”י, לא עירה הצלוחית לתוך הספל ושפך המים, על רגליו, לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים), ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, (פירש”י, למה לי למיתני, באתרוגיהם, אם לא בא ללמדנו, שניסוך המים, אינו אלא, בשעת נטילת לולב), שמע מינה.

  ולכאורה קשה, על ראייה זו, ממה דאיתא, בקידושין ע”ג. דרש רבי זירא, במחוזא, גר, מותר בממזרת רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו, (פירש”י, שהיו שם גרים הרבה והוקשה להם שאמר, קהל גרים לא איקרי קהל).

  וא”כ רואים, דדרך הגמרא, לומר, כמעשה שהיה, דאי לאו הכי, מאי קאתי, הכא, לאשמועינן, דרגמוהו באתרוגיהם וא”כ קשה, דמה הראייה דנסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב, דהיינו, בתמיד של שחרית, דילמא ניסוך המים במוספים או בתמיד של בין הערביים ולאו דוקא בתמיד של שחר ומאי דנקט, באתרוגיהם, בגלל, מעשה שהיה, כך היה, דאותו צדוקי ניסך בתמיד של שחר, אבל אין הכי נמי, מנסכין, גם במוסף, או בתמיד של בין הערביים.

  וי”ל, דגם בקידושין, מאי דנקיט הש”ס, באתרוגייהו, אינו מיותר, דבא לאשמועינן, דבשעה, שדרש להם, היה במועד, ולכאורה קשה, שהרי הדין, ששואלין ודורשין בענינו של חג, דהיינו בענינים השייכים לחג, וא”כ קשה, דהא קיי”ל במתניתין במועד קטן ח’: דאין נושאין נשים במועד וא”כ, למאי נפק”מ, דריש להו. אך י”ל, דקיי”ל כשמואל, דאמר שמואל, מותר לארס אשה בחולו של מועד (שם י”ח:), דהיינו, שרק, לשאת, אסור, דהיינו נישואין, אבל אירוסין, דהיינו, קידושין, מותר, אף במועד, וא”כ יפה דרש להם במועד, דהוי מענינא דמועד, אם ירצו לקדש, הגרים, שבמחוזא, ממזרת, מותר להם, ולכן סיפרה הגמ’, דרגמוהו באתרוגייהו, לאשמועינן, דהמעשה שהיה, במועד היה, ועי”ז לאשמועינן, דזה שפיר מקרי מענינו של יום, כיון, דמותר לקדש בחולו של מועד, אבל כאן, גבי נסוך המים למה נקיט באתרוגיהן, וכי צריכים לאשמועינן, דניסוך המים היה בסוכות, הרי זה דבר פשוט, אלא, על כרחך, שהמשנה באה, לאשמוענין, דניסוך המים בשחרית בשעת נטילת לולב ואתרוג, ושפיר, הוכיח מזה, רב אשי, דנסוך המים, בתמיד של שחר.

מהרי”ל דיסקין

 

 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *