אמצעי תשלום לד' מינים

ממכרים וקניינים

בדרך כלל כשאנו שעוסקים במקח וממכר בחיי היום יום, איננו משקיעים את תשומת הלב לשאלת "מעשה הקניין" הנעשית בין הצדדים.

הסיבה לכך פשוטה: "מעשה קניין" עניינו העברת הבעלות בממכר מהמוכר אל הקונה, וברוב המכריע של המקרים לשאלת הבעלות אין השלכה משמעותית.

בין אם נעשה מעשה הקניין בשעת כריתת החוזה, ובין אם נעשה קניין במועד מאוחר יותר, ואף אם לא נעשה קניין כלל – הרי שעצם החוזה (ההסכם למכר) בין הצדדים אינו מוטל בספק. לילדים בבית לא איכפת אם הגלידה שייכת לאבא שלהם, או למוכר, וגם לאבא אין צורך לייחס לשאלה חשיבות מיוחדת, היות והמוכר מסכים לשחרר את הגלידה כתמורה על התשלום.

אולם, לפעמים שאלת הקניין הינה כן משמעותית. דוגמה אחת לכך היא כשמתעוררות ספקות שונות בקניינים, שאולי אינם שכיחים כל כך בנוגע למכר של גלידה בחנות, אך מצויים יותר במכירת דירות, ובמכירות מסובכות יותר כגון מכירת חברות בע"מ. במקרי ספק, יש חשיבות בשאלת הקניין בשביל לדעת מי "בעל" הנכס.

קניין ד' מינים

דוגמא שכיחה של 'מקח' בהם חשובה משמעות הקניין, היא אותם שצריכים אנו לצורך קיום מצוות.

חתן הקונה טבעת בשביל לקדש בה את אשתו, חייב לוודא שהטבעת אכן עברה לרשותו – שהרי אם לאו, הטבעת אינה כשירה לקדש בה את האשה. כך אדם שקונה ציצית בשביל לתלותם על בגדו, חייב לעשות מעשה קניין ראוי, בכדי לוודאות שהציציות "שייכות" לו במלוא המובן.

כמובן, הדבר שמעניין אותנו כעת הוא שאלת ארבעת המינים, בהם אמרה התורה "ולקחתם לכם", והדבר מחייב בעלות גמורה ביום הראשון של סוכות.

עקב הצורך של קבלת הבעלות בארבעת המינים קודם החג, כותב המשנה ברורה (סימן תרנח, ס"ק י) שיש להשגיח לשלם על האתרוג (ושאר ארבעת המינים) קודם החג, ולא לקנותו בהקפה: "יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה, ופרעי לאחר החג, לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן, ואנן בעינן לכם דאורייתא, אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחילה נכון ליזהר בזה, ולפרוע קודם החג". כלומר יש להימנע מלשלם בהקפה על ארבעת המינים, כיון שבאופן שלא העביר כסף למוכר, אין הקניין מועיל מן התורה אלא מתקנת חכמים.

קניין משיכה, שהוא הקניין הנעשה בדרך כלל במכר של טובין מיטלטלין, אינו אלא קניין דרבנן, ולמרות שדעת רבים מן הפוסקים ש"קניין דרבנן מהני לדאורייתא" – קניין דרבנן תקף גם בנוגע לדיני תורה – הרי שהמשנה ברורה ממליץ שלא לסמוך על כך, אלא לעשות "קניין דאורייתא" על המינים.

המשנה ברורה אמנם מזכיר שאפשר לעשות קניין דאורייתא על-ידי הכנסת המינים לתוך חצרו [או ביתו] של הקונה, אבל גם בזה לא נחה דעתו לגמרי – אולי משום שלא כל אדם מכניס את הלולב לתוך חצרו [למשל שמתארח אצל אחרים, וכדו'], ואולי משום שבאופן כזה יש חיסרון ב'דעת המקנה', שכן המוכר אינו מתכוון להקנות לקונה על-ידי חצרו.

כך או כך, המלצת המשנה ברורה לקנות את הד' מינים ב"קניין כסף", שהוא קניין דאורייתא שנעשה על-ידי מסירת התשלום מהקונה למוכר. גם בסימן יא, כתב המשנ"ב שיש לשלם על ציצית קודם תלייתן בבגד, בשביל להבטיח קניין דאורייתא על חוטי הציצית. ואם כי חז"ל ביטלו קניין כסף, והצריכו קניין משיכה ((ראה מסכת בבא מציעא (מז:) שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדבר זה.)), הרי שלעולם קונה קניין כסף בקניין דאורייתא, ולעניין מצוות של תורה יש להקפיד עליו.

כיום, התרבו אמצעי התשלום. חוץ ממטבעות ושטרות כסף, ניתן לשלם בהמחאה בנקאית (צ'ק), או בכרטיס אשראי, ונשאלת השאלה: האם כוחם של אמצעי תשלום אלו יפה ככוחה של מסירת כסף מזומן, או שמא אין בכוחם לפעול "קניין כסף" של תורה? בשאלה זו נעסוק בקצרה בפרקים הבאים.