איסור חבלה בעצמו לצורך – ניתוח קוסמטי – פרשת לך לך

רבני בית ההוראה
ל' תשרי ה'תשע"ד

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר

(בראשית יז, י)

בגמרא (יומא כח ע”ב) מבואר שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה. ולפי יסוד זה הקשו מפרשי התורה במילת אברהם אבינו, שכיון שקיים מעצמו את כל התורה, למה המתין לציווי ה’ יתברך לקיים מצוות מילה, והרי היה לו למול את עצמו קודם הציווי.

לשאלה זו מצאנו בזה כמה תירוצים וביאורים ((ראה בפי’ של בעל הטורים (פי’ הארוך, בראשית יז, כו) כתב שמה שקיים את כל התורה היינו רק לאחר שמל, שאז קיבל דעת לקיים את כל התורה, ובשפתי חכמים, (בראשית יז, כה) ביאר שאברהם היה יודע שעתיד להצטוות על המילה, ולכן המתין לקיים את המצווה כ”מצווה ועושה”, שמעלתו גדולה ממי ש”אינו מצווה ועושה”. וראה עוד בכתב סופר (בראשית כא, ד), ובמשאת מלך (בראשית יז, כו), ועוד מפרשים.)).

בספר “פנים יפות” יישב שאלה זו בדרך המציגה שאלה הלכתית מעניינת. לדבריו, מה שלא קיים אברהם אבינו מצוות מילה קודם שנצטווה עליה, הוא משום איסור חבלה, שאסור לאדם לחבול בעצמו, וכיון שקיום המצווה כרוכה באיסור חבלה, לא היה אברהם יכול לקיים את המצווה עד שיצווה עליה מאת הקב”ה ((וראה עוד בחת”ס, חידושים למס’ שבת, דף קג ע”ב, שביאר את דעת הרמב”ם שאין חוזרים על ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו בימות החול, שהוא משום איסור חבלה. וכן עי’ בדברי חיים (ח”ב, יו”ד, סימן קיד) שאף הוא כתב שיש איסור חבלה במקום שאינו אלא הידור מצווה. ויש לבחון את דבריהם לאור מה שיבואר להלן ביסוד וגדרי האיסור לחבול בעצמו, ובגדרי איסור חבלה בכלל.)).

למדנו מדבריו שגם במקום שיש לאדם רצון וצורך לחבול בעצמו, כגון באברהם אבינו שחשק לקיים את כל התורה גם טרם צֻוָה עליה, שייך איסור חבלה בעצמו. ומכאן שיש לחקור בעוד מקרים של חבלה בעצמו לצורך מסוים – כגון מי שרצונו לעבור ניתוח קוסמטי, שגם הוא כרוך בחבלה בעצמו – אם יש היתר בדבר, אם לאו.

מהות איסור חובל בעצמו

האם מותר לאדם לחבול בעצמו, או לחבול באחר לפי בקשתו?

נלמד מדברי המשנה (ב”ק צ ע”ב): “החובל בעצמו, אע”פ שאינו רשאי, פטור“. ובגמרא הובא שם שם שדין זה אם אינו רשאי או שרשאי לעשות זאת במחלוקת התנאים נשנה, ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שיש איסור בחבלה בעצמו, כפי שעולה מסתימת דברי הרי”ף והרא”ש שסתמו והביאו את לשון המשנה. וכן הורו להלכה הרמב”ם (הל’ חובל ומזיק פ”ה ה”א), והטור ושולחן ערוך (חו”מ, סימן תכ, סעיף לא) ((ראה בטור, חו”מ סימן תכ, שהביא מדברי היד רמ”ה שאין איסור בדבר, וראה גם בפלפולא חריפתא, שבועות פרק ג, סימן טו, אות ב (בביאור דעת הרא”ש), הסוברים שאין איסור כלל בחובל בעצמו.)).

לדעת כמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא איסור תורה – כך סבורים הרשב”א (ח”א, סי’ תרמז) והר”ן (חי’, שבועות כג ע”ב, ד”ה מוקים; חי’ על הרי”ף, שבועות כז ע”א), ועוד ראשונים. כפי המבואר בדברי הגמרא (ב”ק צא ע”ב), המקור לאיסור הוא מדין נזיר, שנחשב חוטא במה שציער עצמו מן היין, כדברי הכתוב “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”. הגמרא מבארת שהחובל בעצמו אף הוא נקרא חוטא.

לדעת התומים (סי’ כז, סק”א) בפירוש שיטת הרמב”ם, החובל בעצמו עובר על איסור תורה של “רק השמר לך ושמור נפשך מאוד” (דברים ד, ט). מאידך גיסא, יש שכתבו שאין האיסור אלא איסור דרבנן (לחם משנה, הלכות דעות, פרק ג, ה”א), וכך משמע לכאורה מדברי המאירי (ב”ק צא ע”ב) ((המאירי כתב שהאיסור הוא “מדברי סופרים”, אך יש מקום לבאר את כוונתו לאיסור דאורייתא, על דרך דברי הרמב”ם הידועים בדין קידושי כסף, שכתב שהם “מדברי סופרים” אע”פ שבודאי דין תורה הם.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים