מנהגי חג הפסח

רבני בית ההוראה
ה' ניסן ה'תשע"ג

גירסת PDF – להדפסה

לוח זמנים פסח תשע”ג – 2013

יום

תאריך עברי

תאריך לועזי

זמן*

ראשון

י”ג ניסן

25/03

מ  18.15  בערב

בדיקת חמץ

עד שני בבוקר

עד י”ד ניסן

26/03

עד 9.10 בבוקר

מכירת חמץ

שני

י”ד ניסן

26/03

עד 9.10 בבוקר

סיום אכילת החמץ

עד 10.30 בבוקר

שריפת החמץ

17.18-17.36**

הדלקת נרות

כניסת החג  – ליל הסדר

שלישי

ט”ו ניסן

27/03

18.31

צאת החג יו”ט ראשון של פסח

אחרי 18.31

התחלת ספירת העומר

משלישי בלילה עד ראשון בערב

ט”ז ניסן

כ”א ניסן

27/03-31/03

חול המועד

שישי לפנות בוקר

י”ח ניסן

29/03

02.00 נהיה 03.00

כניסת שעון קיץ.

שישי

י”ח ניסן

29/03

18.21-18.39**

הדלקת נרות וכניסת שבת

שבת

י”ט ניסן

30/03

19.34

הבדלה וצאת השבת

ראשון בערב

כ”א ניסן

31/03

18.22-18.40**

כניסת החג – שביעי של פסח

שני בלילה

כ”ב ניסן

1/04

19.35

צאת החג וסיום חג פסח

*כל הזמנים בטבלה זו ובהמשך החוברת מתאימים לשנת תשע”ג. הזמנים הם לפי שעון חורף, ומיום שישי והלאה לפי שעון קיץ.
**זמן הדלקת הנרות בערב החג ובערב השבת משתנה לפי המנהג במקומות שונים בארץ בין 20-40 דקות לפני השקיעה. בכל מקרה אין להדליק נרות לעשות מלאכה אחרי שקיעת החמה.
שקיעת החמה בערב פסח היא בשעה 17.55. בערב שבת חול המועד היא בשעה 19.00 ובערב שביעי של פסח היא בשעה 19.02.

הכנות לחג הפסח

לכל חג ומועד נלוות באופן שגרתי ההכנות האופייניות, העוסקות בדרך כלל בניקוי הבית הכנת שולחן החג, המאכלים וכו’. בחג הפסח קודמות לכך ההכנות המרובות של הוצאת החמץ, והכשרת המטבח לפסח, המצריכות היערכות מיוחדת.

איסור אכילה הנאה והחזקת חמץ: בכל שבעת ימי הפסח אסורה אכילת חמץ, והנאה מחמץ. כמו כן אסרה תורה גם החזקת החמץ, וכלשון הכתוב “לא יראה” ו”לא ימצא”. אין הכוונה לאיסור להסתכל על חמץ [כגון מי שהולך בשוק ורואה פיתות], אלא לאיסור החזקתו ברשותו של היהודי.

מהו חמץ: חמץ הוא כל דבר העשוי מחמשת מיני הדגן: חיטה שעורה כוסמת שיבולת שועל ושיפון, שבאו במגע עם מים. בכלל זה כל סוגי הלחמים והפיתות, כל סוגי העוגות והעוגיות, כל סוגי הביסקוויטים והוופלים, כל סוגי האטריות והפסטות, כל סוגי החטיפים העשויים מקמח [ביסלי וכדומה], בירה וקוניאק לסוגיהם. גם מוצרים שיש בהם מרכיבי חמץ אסורים.

היכן אסור להחזיק: האיסור להחזיק חמץ הוא בכל השטחים שבבעלותו של היהודי: בית, מחסן, חנות, משרד, מכונית, דירה שכורה, וכדומה, גם אם אינך שוהה שם בימי חג הפסח. האיסור מתחיל כבר בערב פסח בבוקר. השנה שנת תשע”ג ביום שני י”ד ניסן 26.03.2012 משעה10.30 ‏בבוקר לערך [לפי שעון חורף].

ניקוי הבית: בדורנו דור השפע כמות החמץ העוברת בבית נורמאלי משך השנה היא עצומה. החמץ מגיע לכל מקום, לא רק למטבח ולמקרר אלא גם לחדרים הפרטיים, למגרות, ולארונות [גם ארונות הבגדים]. לכן בימינו חשובה מאוד עבודה מוקדמת ושיטתית, של ניקוי כללי, בדיקת כל המקומות שיכול להיות בהם חמץ, איתור כל החמץ ואיסופו, לקראת ביעורו מן הבית לפני פסח. עבודת הניקוניון החיצונית באה גם להזכיר לנו ולעורר אותנו לכך שזמן זה יש להקדיש גם לעבודת ניקוי והיטהרות פנימית, איתור פגמים רעיוניים והתנהגותיים, התרעננות מחשבתית, והתחדשות של טוהר אביבי.

בדיקת חמץ: חכמים קבעו זמן מוגדר לערוך בו “בדיקת חמץ” בכל המקומות בהם הוא עלול להימצא. בדיקה זו נעשית לאור הנר בתחילת הלילה שבין י”ג לי”ד ניסן [השנה שנת תשע”ג בלילה שבין יום ראשון ליום שני 24-25 במרץ]. בדיקה זו נקראת “בדיקת חמץ”. בדיקה זו נעשית גם לאחר כל עבודת הניקוי והפינוי, שמא בכל זאת נשאר חמץ. בדרך כלל אבי המשפחה הוא הבודק, אבל כל איש או אישה גדולים יכולים לבדוק. מי שמתגורר לבדו מחויב לבדוק בדירת מגוריו.

לפני הבדיקה מברכים “ברוך אתה ה’…אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ” [נוסח הברכה מתייחס לאקט הסופי של שריפת החמץ].

הואיל ובהרבה מקרים לא מוצאים חמץ בזמן בדיקה זו [שהרי כבר ניקינו ופינינו את הכול מקודם], נהגו בהרבה קהילות שילדי המשפחה מחביאים מראש עשרה פתיתי חמץ קטנים [סגורים בתוך שקית ניילון או עטופים בעיתון וכדו’] בעשרה מקומות שונים בבית, כדי שהבודק  ימצא אותם במהלך הבדיקה.

במקומות שקשה לבדוק לאור הנר ניתן לבדוק באמצעות פנס. העיקר שהאור יגיע גם לכל המקומות הקטנים.

ביעור חמץ: את החמץ שהאדם מצא בבדיקה, וכן את מה שהוא משאיר לצורך אכילתו עד למחרת בבוקר, יש לרכז במקום מוגדר. ניתן לאכול חמץ עד ליום י”ד ניסן [השנה יום שני 25/03 בשעה 9.10‏ בבוקר ויש מקילים עד 9.40 [לפי שעון חורף]. מה שנותר יש לבער ע”י שריפה עד השעה 10.30‏ בבוקר [שעון חורף]. מצווה זו נקראת “ביעור חמץ”. כשאין אפשרות לשרוף את החמץ ניתץ לבערו ע”י שמפוררים אותו לפירורים קטנים, וזורקים לאשפה שברחוב.

מכירת חמץ: מי שמחזיק כמות גדולה של חמץ ואינו מעוניין לכלותו ע”י אכילה או שריפה [כגון מפעלים, בעלי חנויות, וכן אנשים פרטיים המעוניינים בכך], יכול להימנע מאיסור החזקת חמץ על ידי מכירתו לגוי. אין כאן ניצול של “פרצה בחוק”. זהו שימוש לגיטימי באחד מתנאי איסור חמץ שקבעה תורה, שחמץ של גוי מותר להחזיקו. [איסור אכילה והנאה מחמץ הוא גם על חמץ של גוי, רק ההחזקה מותרת]. המכירה היא גמורה בהחלט, ורק לאחר הפסח קונה הרב מהגוי בחזרה את מה שמכר לו לפני פסח. מקובל לבצע את המכירה על ידי הרב השכונתי המשמש כשליח שלנו למכור את החמץ לגוי. זאת משום שהמכירה צריכה להיעשות בדקדוק בצורה המועילה על פי ההלכה. המכירה צריכה להסתיים לפני זמן איסור חמץ, לפיכך יש להקדים לבוא לרב כדי שיוכל להספיק למכור לגוי בזמן. את השליחות של הרב ניתן לבצע גם כמה ימים לפני החג.

רצינות המכירה: מכירה זו צריכה להיות אמיתית ורצינית אחרת תיחשב “הערמה” שאינה מועילה. היא צריכה להיעשות באמצעי קניין התקפים על פי ההלכה. יש להתייחס למכירה זו כמכירה אמיתית ומוחלטת עד כדי כך שאם הגוי יבקר בבתינו משך הפסח ויבקש לקבל לידיו את החמץ שקנה, אנו נאפשר לו זאת, וכמובן לא ניגע ולא נשתמש במה שמכרנו לגוי.

אכסון החמץ הנמכר: את החמץ הנמכר יש להחזיק במקום מוגדר שיהיה סגור כל ימי הפסח [בארון מסוים וכדומה]. רצוי לסמן אותו בצורה ברורה ש”החמץ כאן מכור לגוי”. כל זאת כדי שבטעות לא יבוא האדם להשתמש או לאכול מהחמץ שהשאיר.

ביטול חמץ: מלבד בדיקת החמץ וביעורו חייבו חז”ל גם ל”בטל את החמץ”. זאת מחשש שמא בכל זאת נשאר חמץ מוסתר באיזה מקום. ה”ביטול” הוא למעשה הפקרת החמץ, וקביעת ההתייחסות איליו מבחינתנו כאל עפר האדמה. באופן זה גם אם נשאר חמץ אין עוברים עליו באיסור “בל ימצא”. נוסח הביטול הוא “כל חמץ וחמץ הנמצא ברשותי שראיתיו ושלא ראיתיו הידוע לי ושאינו ידוע לי, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ”. את הנוסח אומרים פעמיים: פעם אחת בערב לאחר סיום בדיקת החמץ, ופעם נוספת בבוקר לאחר ביעור החמץ [יש הבדל קטן בנוסח בין שתי הפעמים. יש להסתכל בסידור לצורך הנוסח המדויק. גם בהרבה מההגדות של פסח מופיע נוסח הביטול]. את הביטול שעורכים בבוקר יש לומר לאחר שריפת החמץ לפני השעה 10.30 בבוקר [לפי שעון חורף].

חמץ שעבר עליו הפסח: חמץ שהיה בבעלות יהודית [לא נמכר לגוי, לא בוער, ולא בוטל], ועבר עליו חג הפסח, אסור לכולם לאכול וליהנות ממנו גם לאחר הפסח [זהו קנס מדרבנן, הואיל והאדם לא עשה כדין ועבר על איסור בל יראה ובל ימצא].

ליל הסדר

ליל הסדר הוא החג המשפחתי ביותר. נהוג לערוך שולחן חגיגי וגדול, בו מתכנסת המשפחה המורחבת בהרכב מלא.

מציאות זו מבטאת לנכון גם את מהותו הרוחנית. מטרתו המרכזית של ליל הסדר היא העברת סיפור יציאת מצריים מאבות המשפחה אל כל בני המשפחה, ובעיקר לדור הבא – הילדים, שהם למעשה המטרה המרכזית של כל החג הגדול…

סיפור יציאת מצריים הוא ברובד הפשוט תיאור היסטורי של התהוות העם היהודי, אך שזורים ומוטמעים בו מסרים רוחניים של עיקרי האמונה היהודית: האמונה בבורא עולם, בייחודו, בכוחו, בהשגחתו, במציאות הניסים, בבחירת עם ישראל כעם סגולה, ועוד. דרך הסיפור ההיסטורי אנו מנחילים את עיקרי האמונה היהודית לדור הבא. לעובדה שהנחלת מורשת זו נעשית בתוך התא המשפחתי, מהאבא לילדיו, יש משמעות עצומה, המקנה לאמונה אמינות עמידות ונצחיות שאין להם תחליף.

הילדים הם העומדים במרכזו של ליל הסדר, הם קהל היעד של ההתכנסות הגדולה. העברת המסרים של האמונה היהודית מדור ההווה לדור העתיד, היא היעד האמיתי של כל החגיגה. חשוב לזכור זאת למרות ריבוי האורחים, והחגיגה הגסטרונמית.

הגדה של פסח

פרטי המצוות ההלכות והמנהגים השייכים ללילה זה מרובים. חכמינו ז”ל ראו צורך  להקל על העמידה בכל המצוות ופרטיהם וערכו את “ההגדה של פסח” המכילה באופן מסודר את כל המצוות והמנהגים של הלילה. היא נקראת “הגדה” על שם המצוות לספר, להגיד, את סיפור יציאת מצריים הנזכרת בפסוק במילים “והגדת לבנך”.

קטעים מרכזיים מ”ההגדה של פסח” מוזכרים כבר במשנה ובתלמוד. עיצובה הסופי של ההגדה המוכרת לנו נעשה בתקופת הגאונים. משך הדורות נאספו אל ההגדה גם פיוטים מתקופת ימי הביניים, המושרים בעיקר בסיום הערב, כל קהילה לפי מנהגיה.

סימני ה”סדר”

בתקופת הראשונים חוברו סימנים מקוצרים שמטרתם להקל על ה”סדר” באמצעות פזמון חרוזי קצר המלווה את ההתנהלות של ההגדה. הנוסח המקובל מיוחס לרש”י או לאחד מבעלי התוספות: קַדֵּשׁ וּרְחַץ, כַּרְפַּס יַחַץ, מגִּיד רַחַצה, מוֹצִיא מַצָּה, מָרוֹר כּוֹרֵךְ שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ, צָפוּן בָּרֵךְ, הַלֵּל נִרְצָה”.

מכאן גם הגיע שמו של הלילה “ליל הסדר”. שם זה  אינו מהתנ”ך או מהתלמוד, אלא מתקופת הראשונים, על שם ה”סדר” בו אנו מנהלים אותו שלב אחרי שלב.

אלה הם סימני הסדר:

  • קדש – עריכת קידוש על היין ושתיית כוס ראשונה;
  • ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה לפני אכילת כרפס;
  • כרפס – ברכת בורא פרי האדמה ואכילת הכרפס;
  • יחץ – חציית המצה האמצעית והטמנת החלק הגדול לאפיקומן;
  • מגיד – קריאת ההגדה;
  • רחצה – נטילת ידיים בברכה לפני אכילת מצה;
  • מוציא – ברכת המוציא לחם מן הארץ;
  • מצה – ברכת ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה’ ואכילת מצת מצווה;
  • מרור – ברכת ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור’ ואכילת כזית מרור;
  • כורך – אכילת כריך של מצה, מרור וחרוסת;
  • שולחן עורך – סעודת החג;
  • צפון – אכילת האפיקומן;
  • ברך – ברכת המזון;
  • הלל – קריאת ההלל;
  • נרצה – סיום הסדר בתפילה לגאולה השלמה.

מצוות ומנהגי ליל הסדר

מצוות אכילת מצה:

מצוה מן התורה לאכול כזית מצה בלילה הראשון של החג. שיעור כזית הוא בערך 3/4 מצה מכונה [מרובעת] בגודל הסטנדרטי, או עד 1/2 מצת יד עגולה. את המצה יש לאכול בהסבה על צד ימין [ראה הסבר בהמשך]. יש המקפידים לאכול את השיעור הנ”ל כשהוא מורכב משתי המצות [העליונה והאמצעית] ביחד.

את ‘כזית’ המצה יש לאכול בתוך פרק זמן המכונה “אכילת פרס”. בתרגום לשעון שלנו: יש המקפידים לאוכלה תוך 2 דקות, לרוב הדעות הכוונה ל 4 דקות. בסימני הסדר “מוציא מצה”. את המצות יש לאכול עד חצות הלילה [11.45 לפי שעון חורף].

מצת מצווה – מצה שמורה – מצת מכונה – מצת יד:

כזית המצה הנאכלת בליל הסדר לחובת המצווה של אכילת מצה מכונה “מצת מצווה”. מצה זו צריכה להיעשות לשמה – כלומר לשם קיום המצווה. יש המקפידים להשתמש דווקא ב”מצה שמורה” כלומר שבתהליך ייצורה נעשתה שמירה מיוחדת שלא תחמיץ ושימור זה נעשה לצורך מצוות אכילת מצה. [להבדיל משאר המצות הנאכלות משך כל שבעת ימי החג, שאין באכילתם חובה הלכתית ולכן לא צריכות כוונה לשמה]. יש המקפידים לאכול בליל הסדר מצה שנעשתה דווקא בעבודת יד, מלישת הבצק עד האפייה. מצה זו היא בצורה עגולה. יש שאין מקפידים על כך ומשתמשים גם בליל הסדר ב”מצות מכונה” –  הם המצות המרובעות המוכרות.

מצוות סיפור יציאת מצריים – ארבעה בנים – מה נשתנה

לספר בלילה שבין י”ד לט”ו בניסן [הוא הלילה בו יצאו ממצרים] את סיפור יציאת מצריים. לשון התורה הוא “והגדת לבנך” ומכאן אנו למדים שעיקר המצווה היא לספר את הסיפור לדור הצעיר של המשפחה “דור ההמשך”. התורה מתארת ב 3 מקומות כיצד הבן שואל את אביו [כל פעם בנוסח אחר] אודות מצוות ליל הסדר, והאב משיב לו. במקום נוסף התורה מתארת שהאב מספר על כך לבנו ללא שאלה מקדימה. התבוננות מעמיקה יותר מגלה, שההבדל בנוסח השאלות במקומות השונים בתורה, נובע מרמת ההבנה ומהאופי של הבן השואל.

על פי זה נקבע נוסח ההגדה “כנגד 4 בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול. בהתאם לכך קבעו חז”ל כי “לפי דעתו של בן אביו מלמדו” [משנה מסכת פסחים]. ולכן יש מקום להוסיף על הנוסח הקבוע לפי הרמה המתאימה להבנתו של הבן. מכאן הקביעה כי “כל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח”.

כהמשך למתואר בתורה מצאו חז”ל לנכון כי יש תועלת מיוחדת כאשר הסיפור נעשה בדרך של “שאלה ותשובה”. לפיכך קבעו לעשות במהלך ההתכנסות והסעודה כל מיני שינויים מהנהוג והרגיל, כדי לעורר את הילדים לשאול “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. בשלב מאוחר יותר נקבע גם נוסח קבוע ומקום קבוע לשאלות הילדים “מה נשתנה וכו'”. באופן זה מתקבל כי כל סיפור ההגדה [חלק ה”מגיד”] הוא למעשה תשובה לשאלותיו של הבן.

אכילת מרור

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים את המרור יחד עם המצה וקרבן הפסח, כלשון התורה “על מצות ומרורים יאכלוהו”. היום המרור נאכל בפני עצמו [בסימני הסדר – מרור] וגם ביחד עם המצה [בסימני הסדר – כורך].

יש לאכול כזית מרור [30 גרם, עלה חסה גדול] תוך כדי אכילת פרס [2-4 דקות. ראה הסבר לעיל באכילת מצה],  אך ללא הסבה.

המרור הוא ירק מר, ובמשנה יש רשימה של ירקות המתאימים לכך. היום מקובל להשתמש בחסה ירוקה, שהקלח שלה אכן מריר במידה מסוימת. יש המשתמשים בחזרת [מגורדת] שהיא מרה ביותר. חשוב מאוד לקנות חסה מגידול חממה מיוחד, בהשגחה מתאימה, המונעת הימצאות תולעים על עלי החסה. ללא זאת כמעט בלתי נמנע מלהיכשל באיסור חמור של אכילת תולעים.

טעם המצווה הוא להזכיר לנו את קושי ומרירות השעבוד שהיה לנו במצריים, כדי שההודאה לה’ על הצלתנו משם תהיה מרובה יותר.

המנהג הוא לטבול את המרור ב”חרוסת” כדי למתק מעט את המרירות ולסמל את הגאולה המתוקה שסיימה את הגלות

אכילת “כורך”

לאחר אכילת המצה והמרור אוכלים את הכורך – “כזית” מרור העטוף משתי צידיו ב”כזית” מצה. זהו מנהג שנקבע בעקבות מנהגו של התנא הלל הזקן לקיים את הנאמר בתורה “על מצות ומרורים יאכלוהו”. גם הכורך נאכל בהסבה על צד שמאל. המנהג הוא להוסיף למרור הכרוך במצה גם מעט חרוסת.

הסבה

חכמים תיקנו לאכול בצורה של “הסבה”. מצוות ההסבה היא בשעת אכילת כזית המצה הראשונה “מצת המצווה”, בשעת אכילת ה”כורך”, בשעת אכילת ה”אפיקומן”, ובשעת שתיית ארבע הכוסות. יש המסבים גם במשך כל הסעודה.

מהי הסבה? מנהג האנשים החשובים והעשירים בימי קדם היה לאכול בצורה של “הסבה”. כרים וכסתות היו נפרשים על הרצפה, האדם היה שוכב מוטה על צידו שרוע עליהם, והאוכל היה מוגש על גבי שולחן קטן ונמוך שהיה לצידו. צורת אכילה זו הייתה מראה על החשיבות והמעמד הנכבד של האדם. כדי לסמל את העובדה שאנו מרגישים בליל הסדר “בני חורין” [כדברי ההגדה “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים], תיקנו חכמים שהאדם יאכל וישתה בליל הסדר במצב של “הסבה”. גם היום שאנו נוהגים לאכול על כסא גבוה סביב השולחן, ניתן לקיים את ההסבה. צורת ההסבה היא ע”י שימוש בכרית המונחת בצידי הכסא, והאדם נשען עליה כשהוא מוטה קמעא הצידה. ההסבה היא על צד שמאל.

ארבע כוסות

חכמים תיקנו שבמהלך ליל הסדר ישתה כל אחד ארבעה כוסות של יין. ניתן לשתות גם מיץ ענבים [הכוונה לזה האמיתי העשוי מענבים, ולא מיץ כימיקלי ממותק וכדומה בטעם ענבים].

הסיבה למצווה זו היא זכר לארבעה לשונות הגאולה המוזכרים בפסוקי התורה בהם הבטיח ה’ לגאול את בני ישראל ממצריים. שמות פרק ו: “לָכֵן אֱמר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם…”. סיבה נוספת היא ששתיית היין מסמלת שאנו בני חורין, ולא עבדים.

שתיית ארבע הכוסות מלווה את כל ליל הסדר. הראשונה היא כוס הקידוש. השנייה לאחר סיום אמירת ההגדה, שלישית לאחר ברכת המזון, הרביעית לאחר אמירת ההלל.

כל כוס צריכה להכיל שיעור הנקרא “רביעית”. במונחים שלנו הכוונה ל 86 סמ”ק ולדעה מחמירה יותר 150 סמ”ק. יש המהדרים לשתות את כל הכוס, ולמעשה מספיקה שתיית רובו של הכוס. שתיית ארבע הכוסות נעשית ב”הסבה”.

אכילת אפיקומן

בזמן שבית המקדש היה קיים היה מוקרב קרבן הפסח, שהיה נאכל בסיום הסעודה של ליל הסדר. זכר לאכילת בשר קרבן הפסח, תיקנו חכמים שנאכל עוד כזית מצה בסיום הסעודה. על פי ההלכה אין לאכול דברים אחרים אחרי אכילת האפיקומן כדי שיישאר טעם המצה בפינו.

אכילת האפיקומן היא בהסבה, ואוכלים כזית מצה תוך כדי אכילת פרס [ראה לעיל במצת המצווה]. את האפיקומן יש לאכול עד חצות הלילה [11.45 לפי שעון חורף].

אמירת הלל

אמירת ההלל כוללת אמירת פרקי תהילים מזמורים קי”ג עד קי”ח. לפני ואחרי המזמורים נאמרת ברכה “לקרוא את ההלל” “מלך מהולל בתשבחות”.

תוכנם של מזמורים אלו הוא שבח והודאה להקב”ה. ההלל נאמר בכל חג ומועד בבתי הכנסת לאחר תפילת שחרית. מצווה זו היא תקנת הנביאים הראשונים.

יוצאת מהכלל היא אמירת ההלל בליל הסדר, הנאמרת בלילה, ובבית הפרטי שבו נערך הסדר. הסיבה לכך שאמירת הלל נקבעה באופן מיוחד כחלק מליל הסדר היא הואיל וליל הסדר מטרתו להודות לה’ על ניסי הגאולה, והוא נערך בדיוק בשעות בהם אירעה היציאה ממצריים.

חלקו הראשון של ההלל נאמר לאחר סיום סיפור ההגדה [סוף “מגיד”] וחלקו השני לאחר ברכת המזון [הלל]. בליל הסדר מוסיפים לאחר ההלל הרגיל גם פרק נוסף [מזמור קלו] המתייחס ישירות לנסי יציאת מצריים. הוא מתחיל במילים “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”, ואחריו 26 שורות המסיימות כל אחת במילים “כי לעולם חסדו”. הלל כזה נקרא הלל הגדול. לאחריו אומרים את הפיוט “נשמת כל חי” ומסיימים בברכת ישתבח.

אכילת כרפס

חכמים תיקנו שעוד קודם אמירת ההגדה וקודם הסעודה נאכל מעט ירק הנקרא כרפס. הסיבה לכך היא כדי לעורר את הילדים לשאול מדוע אוכלים ירק לפני הסעודה. נהוג  ברוב המקומות להשתמש לכרפס בתפוח אדמה, אך יש גם מנהגים שונים המשתמשים בירקות אחרים. המילה כרפס היא למעשה שמו הארמי הקדום של ה”סלרי”. רמז נוסף יש בשם זה שהוא “ס’ פרך”, כלומר ס’ [שישים] ריבוא [כל ריבוא הוא 10,000] בני ישראל ששועבדו בעבודת פרך. את הכרפס טובלים במי מלח ולפני אכילתו נוטלים את הידיים ללא ברכה.

חרוסת

החרוסת היא עיסה מתוקה המורכבת מתפוחים אגוזים יין ותמרים. היא מוזכרת כבר במשנה כמנהג קדום שהוא חלק ממערכת ליל הסדר. גם השאלה שב”מה נשתנה” שהלילה הזה מטבילים שתי פעמים, מתייחסת לטיבול בחרוסת.

בחרוסת משתמשים פעמיים בליל הסדר. את המרור טובלים בחרוסת, ולתוך הכורך מכניסים מעט חרוסת. למי שאוהב ניתן כמובן לאוכלה גם במהלך כל הסעודה. יש הסברים שונים ל”הרכב” של חומרי הגלם מהם עשויה החרוסת.

מנהגים שונים

חטיפת אפיקומן

לפני תחילת סיפור ההגדה לוקח בעל הסדר את המצה האמצעית, חוצה אותה לשני חלקים, ואת החלק הגדול מצניע לצורך ה”אפיקומן”, שיאכל בסוף הסדר. מנהג נפוץ הוא שילדי המשפחה מנסים לאתר את מקום המחבוא, “לגנוב” את האפיקומן, ולהשיבו רק בסוף הסדר, תמורת הבטחה למתנות כלשהן. אין למנהג זה מקור ברור [יש המסמיכים זאת לדברי המשנה “חוטפים מצה מלפני התינוקות” אך הפירוש הפשוט והמקובל של המשנה הוא אחר לחלוטין]. מטרתו של המנהג היא כנראה להחזיק את הילדים ערניים עד סוף הסדר.

כוס של אליהו

נוהגים למזוג כוס חמישית של יין לכבוד אליהו הנביא. כוס זה אינה נשתית על ידי המסובים אלא מוצגת על השולחן לכבודו של אליהו הנביא – מבשר הגאולה העתידה. יש המסבירים כי כוס זו מסמלת את הלשון החמשית של הגאולה “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.. וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה..”, והואיל ואנו עדיין לפני הגאולה הסופית וקיבוץ הגלויות המלא, אנו רק מוזגים אותה ולא שותים אותה.

פתיחת הדלת

בזמן אמירת “שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך” – כשאנו קוראים לקב”ה להיפרע מן הגויים הנלחמים בנו משך כל הדורות – נוהגים לפתוח את הדלת כדי לסמל שלילה זה הוא “ליל שימורים”, בו אנו איננו מפחדים ואיננו חוששים מכל מי שרוצה לפגוע בנו.

הצגה של יציאת מצריים

יש קהילות בהם היה מקובל שהילדים, או אבי המשפחה עורך הסדר, מדגימים בהצגה את בני ישראל היוצאים ממצריים, כשצרורות המטלטלים שלהם על כתפיהם, כמתואר בתורה.

פיוטים שונים

בסוף ההגדה מופעים פיוטים שונים לפי מנהגי הקהילות. פיוטים אלו אינם חלק מההגדה אלא נוספו במשך השנים. המפורסמים שבהם הם “אחד מי יודע”, ו”חד גדיא”. הסיפור על הגדי שנקנה בשני זוזים, שנטרף ע”י החתול, שננשך ע”י הכלב, שהוכה במקל וכו’ מעורר שאלות רבות אודות המשמעות של “שיר הרועים הילדותי”, לכאורה, וההקשר שלו לליל הסדר. פירושים רבים עד למאוד נכתבו על כך, והם מבארים בדרכים שונות [על פי הדרש הרמז והסוד] את המסר הרוחני העמוק והקדוש שיש בו.

שיר השירים

בקהילות רבות נהוג לסיים את הערב בקריאה משותפת, בניגון ובנעימה, של  “שיר השירים”. שיר השירים אין תוכו כברו, וכבר אמר התנא רבי עקיבא כי “כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים”. שיר השירים מסמל ומבטא את האהבה המיוחדת הנפלאה והקדושה בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הלילה הנשגב של ליל הסדר.

לא לחינם יש המכנים את ליל הסדר כ”ליל האהבה היהודי”. זהו הלילה בו אנו חווים וחוגגים בתחושה של הודאה ורוממות, את הברית שנכרתה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בהוציאו אותם ממצריים – ברית שיסודה באהבה  –  כדברי ה’ לעמו [דברים פרק ז] :

“לא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבותֵיכֶם הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה, וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרָיִם”.

יום שלישי ט”ו ניסן [26/03]

הוא יום טוב הראשון של פסח. בכל החגים אסורה מלאכה [כמו בשבת], ומותרת בו מלאכה לצורך “אוכל נפש” – דהיינו פעולות הנצרכות לסעודת היום. החג נכנס ביום שני בערב בזמן הדלקת הנרות ולא יאוחר משקיעת החמה.

בבית הכנסת מתפללים שחרית, הלל, קוראים בתורה, ומתפללים תפילת מוסף של חג. לאחר מכן נערכת סעודת החג בבית הפותחת בקידוש, אלא שבמקום לבצוע על הלחם בוצעים על המצה.  החג הראשון מסתיים לאחר צאת הכוכבים.

שלישי בלילה עד ראשון לפנות ערב  – ימי חול המועד.

ימי חול המועד כשמם כן  – ימים שחול ומועד משמשים בהם ביחד. אלו ימים המיועדים לשמחה ולהתעלות רוחנית [זה תמיד הולך ביחד]. אין הולכים לעבודה הרגילה [אלא במקרים מיוחדים] והזמן הפנוי מנוצל לשמחה בהווי המשפחתי, לימוד תורה, ועיסוק במהותו הרעיונית של החג. בכל יום נערכת סעודה חגיגית.

מאידך גיסא, אין בימים אלו איסור מלאכה כמו בשבת ויום טוב, התפילות בו הם תפילות של יום חול, עם הוספות של הלל, מוסף, וקריאה בתורה בבית הכנסת.

 

כך מתאר הרמב”ם את ימי חול המועד [רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו]

“שבעת ימי הפסח…חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו שנאמר “ושמחת בחגך”…לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו”.

כיצד: הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו.. ושמחה כזו קלון היא להם.

אע”פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבוקר משכימים כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללים וקורים בתורה…וחוזרים לבתיהם ואוכלים, והולכים לבתי מדרשות קורים ושונים עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללים תפלת המנחה וחוזרים לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול שנאמר [דברים כ”ח] “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל”, הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות”.

ספירת העומר

מצאת החג הראשון עד ליל חג השבועות [ולא עד בכלל] סופרים את “ספירת העומר”. בכל לילה מברכים “ברוך אתה ה’…אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”, ומיד אח”כ סופרים “היום יום אחד לעומר”, “היום שני ימים לעומר”, וכן הלאה.

הספירה מתייחסת גם לימים וגם לשבועות, ולכן בלילה השביעי סופרים “היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר” ובלילה השמיני “היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר. הספירה מסתיימת בלילה שלפני חג השבועות [ו’ ניסן] “היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעומר”.

אודות משמעות ה”עומר”, ומשמעות “ספירת העומר”, וההקשר שלהם לחג הפסח וחג השבועות, ראה במדור מולד ירח בעיתון “פרהסיא” גיליון מספר 4.

כ”א ניסן “שביעי של פסח”

ביום כ’ ניסן לפנות ערב בזמן הדלקת הנרות ולא יאוחר מזמן שקיעת החמה [השנה שנת תשע”ג יום ראשון בערב 31/03] מתחיל החג השני של פסח הנקרא ‘שביעי של פסח’. זהו גם יום טוב, ודינו כמו בחג הראשון. הוא מסתיים למחרת היום [השנה שנת תשע”ג יום שני כ”א ניסן 1/04] לאחר צאת הכוכבים.

לפי המסופר בתורה [ספר שמות פרשת בשלח] הרי שלאחר שיצאו בני ישראל ממצריים התחרט פרעה על ששחרר אותם, ורדף אחריהם בראש צבא גדול, כדי להחזירם למצריים. הוא הגיע אליהם בעמדם לפני ים סוף, נבוכים ואובדי עצות, כיצד להמשיך. הסוף היה שים סוף נבקע לשניים, ועם ישראל חצה אותו “ביבשה בתוך הים”, עד שהגיע לצד השני. המצרים גם הם נכנסו לים סוף אחרי בני ישראל, אך אז נסגר הים עליהם, וכולם טבעו. כל התהליך היה נס אחד גדול, שלווה במראות רוחניים נשגבים. בני ישראל שרו שירת הודיה לה’ על הנסים הגדולים, וסיום הגאולה ממצריים. כל זה התרחש בכ”א ניסן – שביעי של פסח –  בחצות הלילה.

מנהג נפוץ הוא  שהציבור מתכנס בלילה של שביעי של פסח, ובשעת חצות משחזר בשירה ובריקודים את אותה שירה שאמרו בני ישראל בעמדם על ים סוף – השירה הכתובה בתורה בפרשת בשלח “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'” וכו’. במקומות הסמוכים לחוף הים אף נהגו לשיר את השירה ברוב עם במעמד כל הקהילה על חוף הים

לאחר סיום החג חוזרים לשגרה. החמץ שנוצר אחרי הפסח או זה שנמכר כדין לגוי, מותר באכילה ובהנאה ובהחזקה עד לפסח הבא.

צוות ‘נפש יהודי’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים