בפרשת השבוע, פרשת בשלח, אנו מוצאים לראשונה את העיקרון של "לחם משנה". ביום ששי, ירד המן במנה כפולה: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (שמות טז, כה).
מכאן למדו חז"ל, כפי שיבואר בהמשך הדברים, את העיקרון ההלכתי של "לחם משנה", כמבואר במסכת ברכות (לט, ב): "אמר ר' אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא? 'לחם משנה' כתיב".
במאמר זה נעסוק בעניין חובת לחם משנה של סעודות שבת, והמנהגים הנלווים. כפי שנראה, מצווה 'פשוטה' זו טומנת כמה חקרי הלכה שאינם כה פשוטים.
חיוב לחם משנה: מהתורה או מדרבנן
כאמור לעיל, הגמרא קובעת ש"חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", והלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן רעד, א). האם חובה זו היא חובה מן התורה, או חובה מדרבנן?
בערוך השולחן (שם, סעיף א) כתב כי חיוב לחם משנה הוא "דין תורה ולא אסמכתא בעלמא, דבאמת הך 'לחם משנה' מיותר לגמרי". כך היא אף שיטת הט"ז (או"ח תרעח, ב), שביאר שפת קודמת ליין של קידוש, כי "דהא לחם משנה לכולי עלמא דאורייתא".
אולם, בכמה פוסקים מבואר שעיקר חובת סעודת שבת אינה אלא מדרבנן, כמו שהביאו הפוסקים (ראה אליהו רבה, סימן רצא, ס"ק א) בשם מהרי"ל, וכתב בזה ב'פרי מגדים' (משבצות זהב, סימן רצא): "שלוש סעודות הם מדרבנן, דאסמכתא הוא ג' היום, עיין אליה רבה. ולבוש כתב דהם דאורייתא, וצ"ע".
לכאורה נראה שאם כל חיוב סעודת שבת היא דרבנן, הרי שאף חובת לחם משנה, שמהווה חלק מצורת הסעודה, אינה אלא דרבנן.
חיוב נשים בלחם משנה
ב'משנה ברורה' ביאר שאף נשים חייבות בלחם משנה (סימן רעד ס"ק א): "וגם הנשים מחויבות בלחם משנה, שהיו גם כן בנס המן". נראה מתוך דבריו שעיקר חובת לחם משנה אינה אלא דרבנן, שכן הסברא של "אף הן היו באותו הנס" נאמר, לפי כמה דעות ראשונים, רק בנוגע לדינים דרבנן (עי' בתוספות, פסחים קח, ב) – אם כי יש שחלקו בזה.
מקור הטעם שהביא ה'משנה ברורה' הוא מדברי רבינו תם (הובאו דבריו בראשונים לשבת קיז, ב). הר"ן (שם) העיר אל דבריו: "ואין צורך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור, את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי שבת".
טעם זה הובא ב'ערוך השולחן' (סעיף ד): "גם נשים חייבות לבצוע על שתי ככרות, דכל מילי דשבת נשים שוות לאנשים".
בניגוד לדעות אלו, בשו"ת 'האלף לך שלמה' כותב שאין נשים חייבות לחם משנה, ובזה מצדיק את המנהג הרווח שאין נשים מקפידות על כך. בתוך דבריו מבאר ששני הטעמים שהוזכרו לעיל אינם מספיקים בשביל לחייב נשים.
הטעם של "אף הן היו באותו הנס" נאמר רק בנוגע למצוות שבאות כזכר למאורע הנס, וכמתן הודאה על הנס. בניגוד לכך, מצוות לחם משנה אינה באה כזכר לנס המן, אלא רק כזכר לכך שירדה מנה כפולה של מן ביום ששי. בנוגע לטעם שיש להשוות נשים לאנשים לכל מצוות שבת, מבאר שם שכלל זה נאמר רק בנוגע למצוות עשה על קידוש היום. בשאר מצוות השבת של 'קום ועשה', אין למדים חובת נשים ממצוות אנשים.
קיום מצוות לחם משנה על-ידי המסובים
ברוב המקומות, אין לכל המסובים סביב השולחן שתי כיכרות, ורק בפני בעל הבית מונחות שתי הכיכרות של לחם משנה.
בהתייחסו למציאות כזו, ביאר ב'ערוך השולחן' שיש לבעל הבית להמתין עד שכל המסובים ייטלו את ידיהם, כדי שכולם ייצאו ידי חובת לחם משנה (סעיף ד): "המדקדקים נוהגים שהבעל הבית כשנטל אינו בוצע עד שיטלו כל המסובין את ידיהם ויושבים על השולחן, ואז בוצע על הלחם משנה, וכולם יוצאין ידי חובתן בזה. ואף במקומות שיש לפני כל אחד מהמסובין לחם משנה, מכל מקום הא לפני הנשים אין דרך ליתן לפניהם לחם משנה, ולכן צריך הבעל הבית להמתין עליהם".
כך נפסק גם ב'משנה ברורה' (ס"ק ג): "ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין, וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו, כדי שכולם יצאו בלחם משנה". בשו"ת 'באר משה' (ח"ה, סימן עה) כתב שכך היה נוהג ה'חתם סופר' להוציא את בני ביתו בלחם משנה.
קיום המצווה על-ידי בעל הבית
מעיין לדקדק בדברי הפוסקים הנ"ל שכתבו שכך הוא "נכון לנהוג", וכך נוהגים "המדקדקים", שמתוך דבריהם משמע שאין חיוב גמור שימתין בעל הבית עד שיהיו כל המסובים מוכנים לצאת ידי חובתם.
ייתכן שיש בכך רמז לדברים המחודשים שכתב בשו"ת 'דברי יציב' (או"ח סימן קכו) שכתב לתמוה על מה "שלא ראינו מרבנן קשישאי צדיקים וגדולי הדור, שהנשים ישמעו ברכת המוציא כדי לצאת ידי חובת לחם משנה בשב"ק". מתחילה ביאר שם שיוצאים המסובים חובת לחם משנה באכילה, ולא בברכה, וכן כתב בשו"ת 'קנין תורה' (ח"א, סימן פה).
בהמשך דבריו כתב לבאר דרך חדשה, שעיקר החיוב הוא לקבוע לחם משנה בסעודה, ואינו תלוי בברכה ואכילה פרטית: "אין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפל, אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל, ואם כן כשבעל הבית הכין וקבע על שתי הככרות, אפשר דסגי להמסובים, וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה גופא נתקיים המצוה דלחם משנה".
כפי שמבאר והולך, כל מי שמשתתף בסעודה שבוצעים בה לחם משנה, הרי שמקיים את המצווה, ומיושב מנהג 'רבנן קשישאי' שלא הקפידו שתהיינה הנשים נוכחות בשעת הברכה.
עם זאת, העיקר להלכה הוא כדברי גדולי הפוסקים הנ"ל שיש לבעל הבית להמתין עד שיצטרפו כל המסובין לסעודה, ובכך יוציא את כולם ידי חובתם.
דיני לחם משנה
בשו"ת משיב דבר (סימן כא) נשאר הנצי"ב על ידי בנו אודות מנהגו של זקנו, רבי איצ'לה מוולוז'ין, "בהתאחר אחד מהמסובין בשבת קודש או ביום טוב, נותנים לו שתי חתיכות ללחם משנה והקשו החברים, דזה לא חשיב לחם משנה?"
ליישב את המנהג, מבאר הנצי"ב שאין צורך שתהיינה הכיכרות של לחם משנה שלמות, והעיקר שתהיינה 'שלמות לפניו': "אם בא לחם לפנינו שלם או אפילו פרוס, אם נפרס ונקטן מכמותו מקרי חסר, אף על גב דאם מתחילה היה בא לפנינו לחם קטן כזה היה קרוי לחם, שפיר. אבל כיון שנפרס לא מקרי לחם. אבל אם בא פרוס לפנינו ולא נשתנה מכמות שהיה, מקרי לחם שפיר". רבי איצ'לה, כפי שמבאר, לא היה פורס את הפרוסה בפני המסובין, וכיון שקיבלו את החתיכה כשהיא כבר פרוסה, הרי היא נחשבת לשלמה כלפיהם.
חידוש זה, לפיו גם פרוסה נחשבת כ'שלם' לעניין דין לחם משנה, ובתנאי שלא התקטנה בפניו, נדחה בשו"ת 'הררי קדם' (ח"ב, סימן פט), שביאר שדין לחם משנה חל על מעשה בציעת הפת. לדבריו, כיון שקיום מצוות לחם משנה הוא דווקא בבציעה, "ויתכן שמתקנת חכמים שקיום בציעת הפת בלחם משנה הוא דווקא בפת שלימה", הרי שאי אפשר לקיים את המצווה בפרוסות.
דרך נוספת לפרש את מנהגו של רבי איצ'לה מוולוזין הוא לאור היסוד הנ"ל על-פי דברי שו"ת 'דברי יציב', שלחם משנה אינו דין פרטי אצל הסועדים, אלא דין כללי שתהיה הסעודה סעודה שבה בירכו על וביצעו לחם משנה.
סדר בציעת לחם משנה
נחלקו הפוסקים בעניין סדר בציעת לחם משנה – האם צריך לבצוע על שתתי הכיכרות, או שמא די בבציעת אחת מהן.
דין זה תלוי בפירוש המשך דברי הגמרא במסכת ברכות: "אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא [ראיתי את רב כהנא שנטל שתיים ובצע אחת]". במסכת שבת (קיז, ב) מבואר המקור להנהגה זו, משום שלשון "לחם משנה" נאמר על לקיטה (פירש רש"י: בשעת הברכה), ולא על בציעה. לדעת רב אשי, החובה אפוא היא לברך על שתי כיכרות, אך רשאי לבצוע אחת בלבד.
דעת רב זירא (שם), לפי פירוש הרשב"א, הוא שיש לבצוע על שתי הכיכרות (רש"י ביאר באופן אחר).
ב'שולחן ערוך' נפסק: "יבצע על שתי ככרות (שלמות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה". והוסיף הרמ"א: "ודווקא בליל שבת. אבל ביום השבת או בליל יום טוב, בוצע על העליונה, והטעם הוא על דרך הקבלה".
ב'משנה ברורה' (ס"ק ד) הביא שהמהרש"ל והשל"ה נהגו לחתוך את שתי הכיכרות (כפירוש הרשב"א), וכפי שהסכים הגר"א. אולם, הוסיף שם שהמנהג הרווח הוא כדעת ה'שולחן ערוך'.
ב'ערוך השולחן' כתב לתמוה על המדקדקים על-פי הגר"א לבצוע את שתי הלחמים, שכן גם אם נניח שגם הוא פירוש דברי ר' זירא, הרי שאין הלכה כמותו (כמחלוקת מול רב אשי ורב כהנא), ולכן העיקר לדינא שדי בבציעת כיכר אחד.
בשאלה: איזו חלה יש לבצוע, כתב הרמ"א שבליל שבת יש לפרוס את החלה התחתונה (מטעמים על-פי קבלה). בט"ז כתב שבכדי שלא להעביר על המצוות, יש לקרב את החלה התחתונה לקראת המברך, כך שהוא 'יפגוש' אותה תחילה, לפני החלה העליונה (דבריו הובאו ב'משנה ברורה').
אולם, בערוך השולחן כתב שאין בכך צורך, מפני שעניין העברה על המצוות מתקיים רק במקום שצריך לקיים את המצווה בשני הדברים. במקום שאינו מקיים את המצווה אלא באחד מהם (כגון כאן, שאינו בוצע אלא חלה אחת), בעיית 'מעבירין על המצוות' אינה מתעוררת כלל.
לחם משנה בפת הבא בכיסנין
מחלוקת נוספת שנחלקו בה הפוסקים היא דין לחם משנה בעוגה ופת הבא בכיסנין.
לדעת ה'קיצור שולחן ערוך' (סימן עז, סעיף יז), גם מי שמקדש על פת הבא בכיסנין, ואינו נוטל ידיו ומברך 'המוציא', עליו להקפיד לברך על שתי עוגות (או קרקרים) שלמות.
אולם, אין המנהג כן, כמבואר בכמה פוסקים (ראה אורחות חיים רפט, ה; דעת תורה רעד, א), וכתב בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג, סימן יג) שאין לנהוג כן בפרהסיה (כי יש בכך משום יוהרה). בשו"ת 'מנחת יצחק' שם הוסיף שלעניין פת הבא בכיסנין, יש לסמוך על מה שהבאנו לעיל מדברי שו"ת 'משיב דבר', שגם פרוסה ראויה ללחם משנה, בתנאי שלא נפרסה לפני הבוצע.
ייתכן שלפי מה שנתבאר, שהלכת לחם משנה היא הלכה בדיני הסעודה, יש להבין שבמקום שאינו סועד סעודה גמורה, אלא מקדש על פת הבא בכיסנין, שוב אין חובה ועניין בלחם משנה.
סיכום
- מצווה לבצוע על שתי כיכרות שלמות בסעודות השבת, זכר למנה כפולה של המן שירדה בערב שבת.
- גם נשים חייבות בלחם משנה, ולכן הורו הפוסקים שיש להמתין עד שיבואו כל המסובין לשולחן, ורק אז יברך ויבצע בעל הבית, להוציא את כולם ידי חובתם. אולם יש שהצדיקו את המנהג (אצל אדמו"רים מסוימים) שאין ממתינים לנשים לברך על הפת.
- צריך ליטול שתי כיכרות שלמות לקיים חובת לחם משנה. ויש שכתבו שאם לא נפרסה הפרוסה בפני המברך, נחשבת הפרוסה כשלמה לעניין לחם משנה. בשו"ת מנחת יצחק פסק שיש לסמוך על שיטה זו לעניין המקדש ואוכל פת הבא בכיסנין (ראה בסמוך).
- מעיקר הדין אין חובה לבצוע את שתי הכיכרות בסעודה, ודי לברך עליהן, ולבצוע אחת מן השתיים (כתב הרמ"א שבליל שבת יש לצבוע את התחתונה). ויש שנהגו לבצוע את שני הלחמים, על-פי הגר"א ועוד פוסקים.
- המקדש ואינו סועד, אלא אוכל פת הבא בכיסנין, אינו חייב ליטול "לחם משנה" של עוגות שלמות וכדו', ויש שכתבו שאין לעשות כן משום יוהרה. אולם, ביחידות יכול לנהוג כן, ויש שכתבו שכך ראוי לעשות.
