שאלה:
מעשה בא לידינו, אדם חייב כסף רב ואין לו לפרוע ובית המשפט מינה כונס נכסים למכור את דירתו כדי לפרוע לנושה. הדירה נמצאת בשכונה חילונית. אדם שומר תורה שביקש להציע הצעה כדי לזכות במכרז, הלך לשאול לבעל הדירה אם יש לו התנגדות שהוא יקנה את הדירה, בעל הדירה לא הביע התנגדות אבל גם סירב להסכים עם המהלך, על אף שהודה שחייב כסף לנושה, לדבריו כל הנושא כואב לו מאוד ואינו רוצה לדבר עליו. על סמך זה שבעל הדירה לא התנגד ואף הודה בחוב הציע הצעה מסוימת והפקיד 10% מסך הצעתו ואכן ההצעה זכתה. הקונה התעורר שמא נהג שלא כשורה לקנות דירה שנמכרת למורת רוחם של בעליה, ובא לשאול אם עליו לחזור מהצעתו ולהפסיד את סכום הפיקדון, או אולי יש מקום להתיר.
תשובה:
אם החוב נובע מהלוואה או עסקה שהיתה בין החייב לנושה, הנושה הוא גוי (ויש מקום לומר שאף יהודי שאינו שומר תורה ומצוות דינו לענין זה כגוי) והחייב מודה בקיומו של החוב, מותר לכתחילה להציע הצעה ואף לקנות את הדירה. גם במקרה שהחוב נובע מנזק וכדו', או שהנושה שומר תורה ומצוות, יש מקום להקל בדיעבד להמשיך בקניית הדירה, אם ישנם הוכחות שהחייב – בעל הדירה – התייאש.
יאוש בקרקע – סתירה ברמב"ם
איתא בגיטין דף נח ע"ב: "תנו רבנן הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון" ונחלקו הראשונים בביאור הגמ'. הרמב"ם בהלכות גזילה פ"י ה"א מפרש "גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראלי או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף על השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח". וכן נפסק בשו"ע סימן רלו סעיף ז. אמנם, הסמ"ע שם ס"ק טו והש"ך שם סק"ג מביאים דעת הרא"ש בב"ק פ"ו סי' ז שחולק על הרמב"ם וסובר שאם גוי לקח קרקע מחמת חוב ומכר ליהודי, יכול הנגזל להוציא את הקרקע מהקונה לעולם, ונראה שדעתם נוטה לפסוק כהרא"ש.
הש"ך שם סק"ז ובספר כפות תמרים סוכה דף ל ע"ב הבינו שטעם הרמב"ם הוא מדין שהחייב מתייאש תמהו עליו שלכאורה הוא סותר את עצמו ממה שפסק בפ"ח הלכה יד שאין יאוש בקרקע וז"ל: "הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם אלא ברשות בעליה קיימת, ואפילו נמכרה לאלף זה אחר זה ונתיאשו הבעלים הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים".
סברת המהרי"ט והרדב"ז – הקונה מקבל את זכות הגוי
הנתיבות המשפט בסי' רלו סק"ו מביא מהמשנה למלך בשם המהרי"ט והרדב"ז שטעם הרמב"ם שהקונה מהגוי אינו חייב להחזיר לנגזל הוא משום שקנה את זכותו של הגוי, וכמו שיש לגוי זכות לפי דיניהם נגד החייב, יש גם זכות זו לקונה. ובערוך השולחן שם סעיף ז כתב יותר מכך שאף הרא"ש מודה במקרה שהגוי גבה את הקרקע בחובו לפי דיניהם שאין החייב יכול להוציא את הקרקע מידי הקונה.
סברא זו שייך רק אם הנושה גוי, שהדין החל עליו הוא הדין של אותה מדינה ((מושג זה שהקונה מגוי קנה את זכותו נמצא גם בשו"ע סי' קנד סעיפים יח-יט. ניתן להסביר דין זה על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י הלכה יב וז"ל: "שני עכו"ם שבאו לפניך לדון בדיני ישראל ורצו שניהן לדון דין תורה דנין האחד רוצה והאחד אינו רוצה אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן. היה ישראל ועכו"ם אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם ואומרים לו כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו. ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם". מדברי הרמב"ם נראה שלא רק בריב בין שני גויים חל הדין של המדינה, אלא אף בריב שבין יהודי וגוי חל הדין של המדינה, וכל מה שמחייבים את הגוי לפי דיננו אינו רק על שאינו שומר שבע מצוות בני נח ולא מעיקר הדין. וכן מפרש בחזון איש ב"ק ריש סי' י, ומסתפק שם במקרה שגוי חייב לפי דינינו ולפי דיניהם אינו חייב, אם חז"ל הטילו עליו את החיוב שיש בדינינו ואם הגוי לא ישלם יהיה גזל בידו, או שחז"ל הורו לבית דין לחייב את הגוי שבא לדון בפניהם, אבל אם לא הגיע לבית דין לדון אין גזל בידו, כיון שעיקר דינו הוא דיניהם. אם נאמר שכל עוד שלא הגיע הגוי לבית דין יש לו את הזכות שיש לו בדיניהם, אף אם בדינינו אין לו זכות זו, ניתן לפרש כוונת הפוסקים שהביא הנתיבות היא שבאמת יש לגוי זכות שיש לו בדיניהם, והיהודי שקנה ממנו זכה זכות זו. אמנם, בשו"ת הרמ"א סי' י סובר שמעיקר הדין יש לדון לגוי לפי דינינו, ואם כן צריך עיון בכוונת הפוסקים.)). אבל אם הנושה הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שחל עליו דין תורה, אלא שהוא אלם שאינו שומע לדין תורה, אין מקום לומר שאם שומר תו"מ קנה ממנו זכה בזכותו להיות אלם.
סברת התומים – המלווה כסף לגוי משתעבד לפי דיניהם
עוד מביא הנתיבות שם בשם התומים בסי' קד ס"ק ב-ג שכתב "שכל שנתחייב לגוי הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם". ומשמע בדבריו שאף אם נמכר הקרקע בפחות משוויה הדין כן. לפי סברא זו אף במקרה שלווה כסף מיהודי שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מציית לדין תורה, יש לומר שהשתעבד לפי חוקי המדינה. כיון שידע שהמלווה יגבה ממנו בלשכת ההוצאה לפועל. ואם לפי חוקי המדינה מוכרים את הדירה במכרז לכל המרבה במחיר ולא מחייבים את הנושה לקבל את הדירה לפי שוויה, ודאי שהלווה השתעבד שהמלווה יוציא ממכירת נכסיו את כל כספו ובמזומן, ולא יצטרך לקבל דירה במקום כסף.
סברא זו ניתן לומר רק אם החוב נובע מהלוואה או מעסק, אבל בחוב הנובע מנזק לא ניתן לומר שהחייב השתעבד לפי חוקי המדינה, שהרי החוב לא נוצר על פי הסכמתו.
סברת הנתיבות – יש יאוש בקרקע אם הנגזל אינו יכול להוציא מהגוי בדיניהם
אמנם, בספר אולם המשפט שם דוחה את דברי הנתיבות שטעם הרמב"ם והשו"ע הוא משום שיש זכות לגוי לפי דיניהם, אלא הטעם הוא שהקונה זוכה מדין יאוש, שהחייב מתייאש. ובאמת שהנתיבות עצמו בסי' שעא סק"א מסביר את הדין המבואר בשו"ע סי' רלו מדין יאוש. ומבאר שהטעם שאין מועיל יאוש בקרקע הוא שאין יאוש מועיל אם הדבר נמצא ברשות הבעלים, וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות ב"מ דף יד ע"ב שאין מועיל יאוש באבדה לאחר שהגביה המוצא, שכיון שהמוצא מחויב להשיב הרי הוא שומר את האבדה לבעליה והרי זה כאילו האבדה נמצאת ברשות בעליה ואין יאוש מועיל על דבר שנמצא ברשותו, ולכן אף קרקע לעולם נמצא ברשות בעליו ויכול להוציא את הקרקע בבית דין ואין יאוש מועיל. וכל זה במקום שיכול להוציא מהגזלן בבית דין, או אפילו בגזלן גוי ויכול להוציא ממנו בדיניהם, אבל אם אינו יכול להוציא ממנו בדיניהם מועיל יאוש אף בקרקע ((הנתיבות מביא בקושייתו את הדין שבסי' רלו, אבל לאחר שמיישב שיש ייאוש בקרקע במקום שאינו שאינו יכול להוציאו בדיינים, אינו מסביר כיצד מתיישב הדין בסי' רלו על פי זה. לכאורה נראה כוונתו שכיון שאינו יכול להוציא מהגוי בדיניהם מתייאש. אבל קשה שבסי' רלו סעיף ט נפסק "במה דברים אמורים בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא שדהו מיד העובד כוכבים אבל אם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאו מיד עובד כוכבים בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש". משמע שרק אם יכול להוציא בדיניהם ואינו עושה זאת הרי זה כהוכחה שמתייאש, אבל אם אינו יכול להוציא בדיניהם אין הוכחה שהתייאש. ואולי יש לחלק בין אם לפי דיניהם יש זכות לגוי שאז מתייאש, לבין אם אין זכות לגוי בדיניהם, אלא שאין ליהודי זכות הגנה מבית המשפט כשהגוי גוזל אותו שאז אינו מתייאש, בסוברו שמצב זה ישתנה.)), משום שהקונה מהגוי יכול לטעון לנגזל שהוא בא בכוח הגוי שיש לו זכות נגדו לפי דיניהם. ולכן גם בדין המבואר בשו"ע סי' קמח סעיף ב במי שהשדה שלו מוקפת בארבע שדות של אנשים שונים, ויש לו דרך באחת מן השדות ושכח באיזו מהן, וממילא אינו יכול לתבוע בבית דין אף אחד מהם, אם לאחר מכן קנה אדם אחד את ארבעת השדות, נמצא שיש לו דרך בוודאות אצל הקונה הזה, מכל מקום איבד זכותו מדין יאוש, כיון שלא היתה לו את היכולת לתבוע את בעלי השדות בבית דין מועיל יאוש אף בקרקע.
ולפי זה בנידון דידן שזכותו של הכונס למכור את הדירה היא על פי חוקי המדינה, ואין לבעל הדירה שום דרך לפעול שהדירה תישאר בבעלותו, והקונה מעיד שניכר על החייב שהוא מתייאש יש לצדד שמועיל יאוש בקרקע. אמנם, לא ניתן לקבוע בכך כללים ויש לדון בכל מקרה לגופו, שיש מקרים שאם יחזור הקונה מהצעתו לא יהיו מציעים אחרים עם הצעות גבוהות שבית משפט יאשר אותן וייתן למכור להם וממילא באמצעות הצעתו הגבוהה הוא מסייע להוציא את הדירה מהבעלים, או שהנושה לא יוכל לקבל את כל חובו וממילא יהיה מוכן להתפשר עם החייב ואין החייב מתייאש.
גם דין זה שמועיל ייאוש בקרקע אינו מוסכם, ומשמעות הש"ך בסי' שעא סק"ב והקצות שם סק"א שלדעת הרמב"ם אינו מועיל יאוש בקרקע כלל. ואף הנתיבות לא כתב שאף הרמב"ם שנפסק בשו"ע סי' שעא מסכים עם כך, אלא שבא ליישב את הדין שנפסק בסי' רלו.
החייב מתייאש מגוף הקרקע ולא משוויה
לכאורה יש לדחות שבנידון דידן אין החייב מתייאש מהדירה, שהרי אינו מוכן שיבוא אדם מהרחוב ויעשה חזקה בדירה ויזכה בו מההפקר, אלא עדיין זקוק לדירה כדי לפרוע בה את חובותיו, יוצא שיש לו עדיין זיקה לדירה. ואינו דומה למקרה המבואר בסי' רלו, ששם הנושה כבר גבה את הדירה בחובו והחוב כבר נפרע ואין לחייב שום קשר לדירה, אבל בנידון דידן עדיין לא היתה גבייה והחוב עדיין לא נפרע.
אמנם, נראה להוכיח שמועיל ייאוש מגוף הדבר אף אם המתייאש עדיין זקוק לדמיו, וניתן לזכות בגוף הדבר ולהתחייב בדמיו. כן כתבו בשיטה מקובצת ב"ק דף סו סוף ע"א בשם תלמידי ר"פ, בסמ"ע סי' שסח סוף סק"ג, בקצות סי' שנג סק"ב ובחידושי הגרש"י שקאפ ב"מ סי' כא אות ד. וכן יש להוכיח מדברי התוספות בכריתות דף כד ע"א שמועיל ייאוש אף אם אינו מתייאש מכל הדבר.
