שאלה:
גמ"ח, שההסדר בו הוא שהמלווה מאשר קבלת ההלוואה ולאחר מכן מקבלים את הכסף מידי הפקיד. את הפירעון ניתן לבצע הן בהחזרה לידי המלווה והן לידי הפקיד. לווה אחד טוען שהוא מסופק אם פרע לפקיד, המלווה והפקיד טוענים כל אחד מהם בוודאות, שהוא עצמו לא קיבל את הכסף. טוען הלווה, הרי המלווה אינו יודע שהפקיד לא קיבל, ואין לו טענת 'ברי' מידיעה אישית ומספק אינו יכול לחייב אותו לפרוע שנית.
תשובה:
לדעת שו"ת ישועות מלכו, אם הפקיד של המלווה טוען בוודאות שלא קיבל תשלום, נחשבת טענת המלווה לתביעת ברי, ואם הלווה אינו יודע מידיעה אישית הרי הוא חייב. אבל אם הלווה טוען שפרע בוודאות יש בזה כמה חילוקי דינים ועיין בסוף המאמר.
דין 'איני יודע אם פרעתיך חייב'
בב"ק דף קיח ע"א שנינו "האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם, אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם". ובגמ' "איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור, היכי דמי, אילימא דלא קא תבע ליה, רישא נמי דלא קא תבע ליה, אמאי חייב, אלא דקתבע ליה, וקתני סיפא פטור מלשלם. לא, לעולם דלא קא תבע ליה, ורישא בבא לצאת ידי שמים". מדברי הגמ' נראה שהאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי חייב בדיני אדם רק אם יש תביעה, והיינו שהתובע טוען ברי שהלווה לא החזיר.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פ"א ה"ט "מנה יש לי בידך בודאי, והנתבע אומר כן היה לך בידי, אבל איני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתי לך, חייב לשלם… מפני שהוא יודע בודאי שהוא חייב, והרי זה טוען אותו טענת ודאי ונסתפק אם נפטר או לא נפטר, וכן כל כיוצא בזה". מלשון הרמב"ם "מפני שהוא יודע בודאי שהוא חייב" נראה שמדובר דוקא אם התובע טוען ודאי שהנתבע עדיין חייב, אבל אם גם התובע אינו יודע, הנתבע פטור. ((אמנם אפשר לדחוק שהוא יודע בוודאי שהנתבע היה חייב בעבר, והיינו שזוכר את ההלוואה, אבל אינו חייב לזכור שהלווה לא פרע. דיוק נוסף יש מהמשך דברי הרמב"ם שם שכתב "אביך הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אם החזרתיו או לא החזרתיו, אינו חייב לשלם", ואף שהבן אינו יכול לדעת אם החזירו לאביו, מכל מקום, כיון שאין טענת ברי של התובע פטור. וגם ראיה זו ניתן לדחות על פי דברי הנתיבות בסי' עה סק"ז, עיין שם.))
מחלוקת האחרונים בדעת הרשב"א
בגיטין דף עח ע"א שנינו "אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו." ובגמ' שם ע"ב "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כיתי עדים, עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה". והקשה בחידושי הרשב"א שם "ואם תאמר, אדרבה הוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בפרק הגוזל בתרא שהוא חייב, יש לומר דשאני התם דליכא רגלים שפרעו, אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והילכך יחלוקו". מדברי הרשב"א מדייק המשנה למלך בהלכות שאלה פ"ד ה"א שסובר שאיני יודע אם פרעתיך חייב אפילו אם גם התובע אינו יודע, ומיישב את דבריו מהסוגיא בב"ק, שאם היה על המלווה לדעת ואינו יודע הלווה פטור, אבל אם המלווה לא היה יכול לדעת, כמו בדברי הרשב"א שיש עדויות סותרות אם הלווה פרע כדין או לא, הלווה חייב. וכן כתבו הקצות החושן בסי' עה סק"ו ובנתיבות המשפט שם סק"ה ובהגהות רע"א שם שלפי דעת הרשב"א לווה שטוען איני יודע אם פרעתי ועל המלווה לא מוטל לדעת, הלווה חייב.
החזון איש בחו"מ סי' ה אות ג מקשה על יישוב המשנה למלך לחלק בין אם היה על התובע לדעת, כיצד מביא הרשב"א ראיה מהגמ' בב"ק כשהתובע אינו יודע, הרי שם לא מדובר ממקרה זה. ועוד, מהיכן מקשה הגמ' בב"ק בפשיטות על רב הונא ורב יהודה שאם מדובר שהתובע אינו טוען ברי ברישא אמאי חייב, שמא מדובר כשלא היה על המלווה לדעת, ולכן הנתבע חייב.
ולכן מפרש החזון איש את קושיית הרשב"א, אמאי כתוב יחלוקו, שמשמע שהלווה פטור מהחצי השני לגמרי, ולא כתוב שבדיני שמים חייב לשלם הכל. ולפי דבריו הרשב"א גם כן מסכים שאם התובע אינו יודע, גם אם לא היה עליו לדעת, הלווה פטור מדיני אדם.
דעת הרמב"ן ביורשי פועלים שנשבעים ונוטלים
הרמב"ם בהלכות מלוה פרק טז ה"ה כותב שאם אדם אומר לחנוני לשלם לפועלים שלו, ומתו הפועלים, והחנוני טוען ששילם להם, בעל הבית משלם רק לחנוני בלא שבועה, ולפועלים אינו משלם כלל. ומביא המגיד משנה שם בשם הרמב"ן, שיורשי הפועלים נשבעים שלא ציווה אביהם להם שהחוב נפרע וגובים מבעל הבית, ושכל המפרשים חולקים עליו.
בספר דרוש וחידוש רע"א ב"מ דף לו ע"ב כתב שאי אפשר לפרש בדברי הרמב"ן שהיורשים נשבעים מטעם 'טענינן' ליורשים כל מה שאביהם היה יכול לטעון, שהרי לא 'טענינן' להוציא ממון, אלא הטעם שהיורשים נשבעים ונוטלים הוא מדין איני יודע אם פרעתי, ואף שהיורשים התובעים גם כן אינם יודעים, מכל מקום הרמב"ן סובר כשיטת הרשב"א שאם לא היה על התובע לדעת, הנתבע חייב, והיורשים אינם יכולים לדעת אם אביהם נפרע. והקשה הגרע"א על הש"ך בסי' צא סק"י שרצה לדחוק שהרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן, שהרי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פ"א ה"ט (הובא לעיל) כותב במפורש שאם היורשים טוענים שמא הנתבע פטור.
הש"ך בסי' קח ס"ק כז הביא את דברי הרמב"ן וכתב שאף אם החנוני מת, יורשיו נשבעים ונוטלים וכדעת בעל בעל המאור. והנתיבות בסי' נט סק"א מבאר דברי הש"ך שמדובר שהיורשים טוענים שאביהם אמר להם שנתן לפועלים, ועל כך הם נשבעים, כיון שאם אביהם היה חי היה יכול להישבע, אבל אם אינם יודעים כלל, אינם יכולים להישבע שבועה שלא פקדני אבא וליטול. ולפי דבריו יש מקום לומר שאף יורשי הפועלים נשבעים שאביהם ציווה להם שעדיין לא נפרע, ואם כן אין ראיה שיורשים יכולים להוציא בספק פירעון בטענת שמא. אבל לשון המגיד משנה אינו משמע כן, שכתב "יורשיו נשבעים שבועת היורשין שלא פקדם אבא ונוטלין", משמע שדי בכך שאביהם לא ציווה להם כלום, גם הנתיבות לא דחק כן אלא בדברי הש"ך ביורשי חנוני ולא ביורשי פועלים.
והחזון איש בחו"מ סי' ט אות יב ואות יג כתב שבהכרח לפרש דברי הרמב"ן שהפועלים טענו שלא שילמו להם ולא הספיקו להישבע עד שמתו, או שהיורשים טוענים שאביהם ציווה להם שעדיין לא נפרע, אבל אם אין היורשים טוענים ברי בשם אביהם הרמב"ן מודה שהיורשים אינם נשבעים ונוטלים ((בענין אם טענת ברי של היורשים בשם אביהם נחשבת כטענת ברי של עצמם, עיין בשו"ע סי' עה סעיף כא, בש"ך שם ס"ק פב ובהגהות רע"א שם.)).
לדינא, הט"ז בסוף סי' עה, הש"ך בסי' רצא ס"ק מד, הקצות בסי' עה סק"ו והנתיבות שם סק"ה נקטו להלכה שאין מחייבים את הנתבע בספק פירעון, אלא אם כן התובע טוען ברי והנתבע שמא, ואפילו אם לא היה על התובע לידע, הנתבע פטור, ושלא כהבנת האחרונים בדעת הרמב"ן והרשב"א.
טענת ברי על ידי אחר
בב"ב דף קלד ע"א שנינו "האומר… זה אחי אינו נאמן, ויטול עמו בחלקו, מת יחזרו נכסים למקומן, נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו". והיינו שאם יש שני אחים ואחד מהם אומר על אדם נוסף שהוא גם אחיהם, אינו נאמן להפחית לאח השני מחלק ירושתו, אלא להפחית מחלקו, ואם מת אותו ספק-אח, מקבל זה שטען שהוא אח בחזרה מה שהפחיתו לו מחלקו ובשאר הנכסים חולקים כל האחים. ובגמ' דף קלה הקשו "ואידך מאי קאמרי, אי קאמרי אחונא הוא, אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא, אלא דקא אמרי לאו אחינו הוא, אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, הא אמרי ליה לאו אחונא הוא, לא צריכא דקא אמרי אין אנו יודעין. אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי". ולכאורה משמע בגמ' זו שלדברי רבא אותו ספק-אח נחשב לטוען טענת ברי נגד האח שאינו יודע, בהסתמך על דברי האח שטוען שיודע שהוא אח, ואפילו שהטוען ברי הוא קרוב ופסול לעדות.
הרמ"א בסי' עה סעיף כג פוסק שאם אדם טוען ששמע מפי אדם נאמן שפלוני חייב לו, הרי הוא יכול להשביע את הנתבע שבועת היסת, אף שאינו יודע ידיעה אישית, ומשמע שם שאם אותו אדם מעיד בבית דין ניתן להשביע היסת אף אם הוא פסול לעדות. והש"ך שם ס"ק פג חולק וסובר שאי אפשר להשביע אפילו היסת על פי דברי פסול לעדות, אפילו אם מעיד לפנינו, וטענת התובע היא טענת שמא בלבד.
ובש"ך שם ס"ק לה כתב שטענת ברי בהסתמך על שמועה מאדם אחר, אינה טענת ברי לעניין ברי ושמא כשהנתבע טוען איני יודע אם פרעתי. וכתב הנתיבות שם סק"ח שאף לדעת הרמ"א בסעיף כג שניתן להשביע היסת על פי טענת ברי של אדם אחר, אין זה אלא לעניין שבועה, אבל לא ניתן לחייב ממון בברי ושמא אלא מידיעה אישית של התובע. ולכאורה הפוסקים נוקטים כדברי אביי בב"ב ולא כדברי רבא.
ואפשר שהמקור לפסוק כאביי הוא מסוגיא אחרת. בכתובות דף עו ע"א על המשנה שאם מצאו מום בגוף בכלה בין האירוסין לנישואין, חייב האב להוכיח שהמום היה לאחר אירוסין, ואם אינו מוכיח הבעל נפטר מהכתובה בטענת 'מקח טעות', ואם מצאו מום לאחר שנשאת צריך הבעל להוכיח שהמום היה בה לפני האירוסין, ואם אינו מוכיח חייב לתת לה כתובה. ומפרש רב אשי "רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך" ומפרשים שם התוספות, חידושי הרמב"ן וחידושי הרשב"א שהכלה יודעת מתי נוצר המום ואביה אינו יודע, ולכן אם נמצא המום לפני הנישואין הכתובה הולך לאב (אם היתה נערה) ואין לאב טענת ברי, אלא שהוא מסתמך על דברי בתו, לכן הבעל פטור. אבל לאחר הנישואין שהכתובה לכלה והיא טוענת ברי שהמום נוצר לפני האירוסין והבעל אינו יודע, לכן על הבעל להביא ראיה. אבל רש"י מפרש פירוש אחר בדברי רב אשי וכן ר"י בתוספות חזר בו והסכים עם רש"י, ולפי דבריהם אין להוכיח מסוגיא זו.
ואפשר להביא ראיה מגמ' בקידושין דף מג ע"ב ששליח אינו נעשה עד בממון, ואם הלווה שלח כסף פירעון עם שני עדים, והם מעידים שמסרו את הכסף למלווה והמלווה מכחיש, השליחים נוגעים בעדותם ופסולים לעדות ואין הלווה נפטר מחובו על פי עדותם, והמלווה נשבע ונוטל. והר"ן שם (סוף דף יז) מסביר שהמלווה נשבע ונוטל כיון שהלווה טוען איני יודע אם פרעתי, שהרי לא ראה שהשלוחים מסרו את הכסף. הרי שטענת הלווה היא טענת שמא, אפילו אם שני עדים פסולים מעידים שהחוב נפרע. ומדברי הר"ן מוכח שלא רק התובע צריך לטעון ברי מידיעה אישית, אלא אף הנתבע. וכן כתבו הקצות בסי' פז סק"ט והגרע"א בחידושי רע"א ב"מ דף לו לענין שומר שמסר לשומר, והשומר השני טוען שנאנס והשומר הראשון אינו יודע מידיעה אישית, שטענת הראשון היא טענת שמא.
אם כן לדידן המלווה בעל הגמ"ח שרוצה לחייב את הלווה חייב לטעון ברי מידיעה אישית.
טענת ברי בהסתמך על שליח לקבלה
אולם עדיין יש לדון בנידון דידן, שהמלווה מסתמך על דברי הפקיד, שהוא שליח לקבלה, והלווה הרי טוען שפרע לשליח, אם כן אף לפי טענת הלווה השליח אינו אדם זר, אלא בעל דבר שמעורב בדין ודברים. ואינו דומה לשליח להולכה בגמ' קידושין שלפי טענת המלווה לא היה לו שום עסק עם השליח ומעולם לא נתן בו אימון.
ובשו"ת ישועות מלכו חו"מ סי' י דן באדם שהזמין סחורה ושילם עבורה וסיכם עם המוכר שיביא את הסחורה לאוצר מסוים וימסרו ליד הממונה על האוצר, ולאחר מכן התעורר ויכוח שהממונה על האוצר טוען שלא קיבל רק כך וכך, ושליח המוכר שהביא את הסחורה טוען שהביא יותר סחורה. וטען הרב השואל שטענת הקונה היא טענת שמא, שהרי מסתמך על דברי הממונה על האוצר. והביא ראיה, משו"ע סי' קכא סעיף ח שמלווה עשה שליח לקבלה והלווה טוען שפרע לשליח והשליח מכחיש שלא קיבל, הלווה נשבע ונפטר, וכתב הש"ך שם בס"ק מא שאפילו אם יש למלווה שטר, מכל מקום, כיון שהלווה טוען ברי שפרע והמלווה שמא, הלווה פטור, הרי שאין המלווה יכול להסתמך על טענת ברי של שליחו לקבלה.
והשיב שם, לא מיבעיא אם המוכר היה טוען שמא הבאתי לך סחורה בעצמי, שהוא חייב, שהרי היה עליו לדעת, אלא אפילו אם המוכר טוען ששליחו טוען ברי שהביא את הסחורה, מכל מקום טענת התובע שמסתמך על טענת ברי של שליח לקבלה נחשבת לטענת ברי, וטענת הנתבע שמסתמך על דברי שליח להולכה שלו נחשבת לטענת שמא. והטעם הוא שהעושה שליח מסכים שטענת ברי שלו תהיה כטענת ברי של עצמו, אלא שבשליח להולכה של הנתבע, התובע יכול לטעון שהנתבע אינו יכול לחייב אותו בכך שהוא מסתמך על שליחו, אבל בשליח קבלה של התובע, כיון שהנתבע בא להיפטר בטענה שמסר ליד השליח, אם כן הרי הוא מסכים שהשליח ישמש כשליח לקבלה של התובע, ולכן טענת התובע נחשבת לטענת ברי. עיין שם שמוכיח את דבריו משו"ת מהרי"ט חו"מ סי' פה.
ועל ראיית הרב השואל משו"ע סי' קכא השיב שאם הלווה טוען ברי מידיעה אישית, טענת המלווה נחשבת כטענת שמא נגדו, אף אם שליחו טוען ברי, ולכן בסי' קכא הלווה פטור, אבל אם הלווה טוען שמא, אפילו אם מסתמך על טענת ברי של שליחו להולכה, טענת המלווה על פי שליחו לקבלה נחשבת לטענת ברי נגדו.
עוד מתרץ שם תירוץ נוסף, שבסי' קכא הלווה טוען שהוציא ממון על פי דיבורו של המלווה, שאמר לו לתת לשליח קבלה, אם כן גם הלווה הוא שלוחו של המלווה, ובטענה זו שפעל על פי צוויו היה יכול גם להוציא, וכדין חנוני על פנקסו שנשבע ונוטל, כל שכן להפטר, מה שאין כן בנידון שם, שליח המוכר אינו שליחו של הקונה, והראיה שאם נאנס בידו המוכר הפסיד ולא הקונה, ולכן אין לשליח המוכר דין חנוני שיפטר בשבועה.
לפי התירוץ השני מובן גם אמאי הוצרך הש"ך בס"ק מא להוכיח מדין חנוני ופועלים, הרי היה יכול להביא ראיה מהדין המבואר בשו"ע סי' נט שאם הלווה טוען שפרע את השטר והמלווה אינו יודע, הלווה פטור. אלא כיון שהמלווה מסתמך על טענת ברי של השליח לקבלה, לא ניתן לפטור את הלווה מדין ברי ושמא, אלא מדין חנוני ופועלים. ואם כן מוכח שהש"ך סובר שטענת ברי של שליח לקבלה נחשבת לטענת ברי, ואפילו כנגד טענת ברי של הלווה, ושלא כתירוץ הראשון.
ובנתיבות סי' נט סק"א כתב שאם המלווה בשטר טוען שמא בדבר שלא היה עליו לדעת, הלווה חייב אף אם טוען ברי שפרע. שאין הלווה נפטר בברי ושמא אלא אם היה על המלווה לדעת (ושלא כהישועות מלכו בתירוץ הראשון והקצות בסי' פב סק"ה). ולפי זה אין ראיה מהש"ך שטענת ברי של שליח לקבלה נחשבת לטענת ברי, שאפילו אם נאמר שטענת המלווה היא טענת שמא, מכל מקום כיון שלא היה עליו לדעת, אין הלווה נפטר מדין ברי ושמא, אלא מדין חנוני.
אמנם יש להקשות שאם טענת המלווה על פי שליחו היא כטענת ברי, אם כן אף מדין חנוני על פנקסו לא ייפטר הלווה, שהרי אין דין חנוני נשבע ונוטל אם בעל הבית מכחישו בברי (ואין להקשות מכל דין חנוני ופועלים, שאין טענת ברי של הפועלים נחשבת כטענת ברי של בעל הבית, שהרי שם הבעל הבית מתחייב בנתינת החנוני בשליחותו, מה שאין כן בסי' קכא הלווה נפטר). ואפשר ליישב שאין טענת השליח נחשבת כטענת ברי של המלווה אם הלווה גם כן פעל על פי ציוויו ומכחיש את שליח המלווה.
לפי זה בנידון דידן, הרי טענת המלווה על פי דברי הפקיד היא טענת ברי, והלווה הרי טוען שמא, אם כן חייב מדין איני יודע אם פרעתי. אבל אם הלווה היה טוען ברי שפרע לפקיד, הדין תלוי, אם אין שטר ביד המלווה, הלווה נפטר בטענת פרעתי ככל מלוה על פה. אבל אם יש שטר ביד המלווה, תלוי בין שתי התירוצים של בעל הישועות מלכו על הדין שבשו"ע סי' קכא. לפי התירוץ הראשון שאם הלווה טוען ברי, נחשבת טענת המלווה שמתבססת על שליחו כטענת שמא, אם כן יש לפטור את הלווה מדין ברי ושמא. אבל לפי התירוץ השני שהלווה הוא גם שלוחו של המלווה, אם כן בנידון דידן שהמלווה לא ביקש מהלווה לפרוע ליד הפקיד, אלא שהמלווה מאפשר לעשות כן, אם כן הלווה חייב, שהרי טענת המלווה נחשבת לטענת ברי.
