לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרק ז'

[permalink post="16251"]פרק ו[/permalink]

[permalink post="16511"]אינדקס[/permalink]

[permalink post="16253"]פרק ח[/permalink]

ידועות נחוצות בשעטנז

שמות דומים בתויות

זהירות מטעויות((מהספר "תורת הבגד" פר' ב', לרה"צ מיכאל ארליך זצ"ל.))!

קורא יקר, שים לב לטעויות החמורות שרבים נכשלו בהן, כאשר לא הבינו כראוי, את הכתוב בתוית הבגד. ישנם שמות דומים מאוד, של מרכיבי הביגוד.

שים לב לדמיון!

א.

החומר השפה המילה הכתובה בתוית תרגום מילולי
צמר צרפתית LAINE "לַאיְנֶה"
פשתן אנגלית LINEN "לִינֶן"
ביטנה (מילוי) אנגלית LINING "לִינִינְג"
צמר ספרדית ואיטלקית LANA "לָאנָה"
פשתן הולנדית LINNEN "לִינֶן"
פשתן צרפתית LIN "לִין"
פשתן איטלקית LINO לִינוֹ"

ב.

המילה כותנה באנגלית COTTON "קוֹתוֹ­ן"
המלה פשתן בטורקית KETEN "קֶתֶּן"

ג. צירופי מילים:

תואר לווי למילה צמר (או פשתן)

לפעמים המילה צמר או פשתן מלוות בתואר מסוים, כלומר צירוף של שתי מילים או יותר, המסבירים את סוג הצמר, או סוג הפשתן. לדוגמא: "צמר טהור" או "תערובת צמר", וכדו'. ולכן יש להתבונן היטב בתוית ולראות, האם לא מופיעות בה צירופי מילים כאלו.

הבאנו מספר דוגמאות:

LAINE DE TONTE, WOOL RICH BLEND, PURE NEW WOOL LEINE PEIGNEE.

א. צמר או פשתן, שלא מוזכרים במפורש:

ישנם תויות בהם כלול צמר או פשתן, אך לא נכתב זאת במפורש, אלא בשמות כלליים, למשל כשיש תערובת של מספר חומרים.

ויש להזהר בפרט בתויות אלו, כי אין אנו יודעים מה התערובת מכילה, בכל מקרה – רצוי להראות את התוית, לאדם המבין את המילים הכתובות, כדי לצאת מכל חשש.

להלן מספר דוגמאות של שמות כלליים:

MIXED FIBERS = [סיבים מעורבים],  OTHERS FIBERS= [סיבים אחרים]

ANIMEL HAIR= [שיער מבעלי חיים].

פעם אחת קיבלתי מחצלת של סכך עבור הסוכה, ועליה תוית מוצמדת שעליה נכתב – "כשר למהדרין, בהכשר גדולי הרבנים".

חתכתי מעט מן החבל המחבר את הקנים, ומסרתיו ל"מעבדה לשעטנז", לאבחון תחת עדשת המיקרוסקופ, שם נתגלה כי החבל (שנמשח בשמן מסוים) עשוי מפשתן. וכידוע שיש דיון בפוסקים אם פשתן כשר לסיכוך או לא.  נמצא שלחלק מהפוסקים יש חשש בסכך ולכאו' אם כן, לא ניתן לכתוב עליו – "כשר למהדרין", ומזה רואים כי אין לסמוך על התויות.

"בלאי בגדים"

כאן, אנו מגיעים לנידון ההלכתי הידוע בשם – "בלאי בגדים". מקור הבלאים הוא מבדים, שאינם ראויים לשימוש עוד, ונשלחים מן המתפרות – לגריסה וטחינה. שם הופכים אותם לתערובת גדולה, של חוטים דקים וקטנים עד למאד [בדרך כלל].

אמנם צריך לדעת כי "בלאי בגדים" אינם דבר מצוי כיום, ובדרך כלל הם בגדר "חומרא בלבד" ועיין לקמן.

ישנם שלשה סוגים עיקריים של "בלאי בגדים" (("דרך אמונה" פ"י ה"ב, בביאור הלכה.)):

א. יש מקרים שגורסים את החוטים בטחינה גסה – כך שנשארים בתערובת חוטים שנראים לעין (אף שהם קצרים).

ב. יש סוג שרק טוחנים לטחינה דקה מאד עד שלא נשארו חוטים, ואז מהדקים את החומר הטחון ליחידה אחת, ודוחקים אותם יחד.

ג. יש מקרים בהם טוחנים את הבדים, ואחר כך משרים במים עד שנעשית כעין עיסה, אחר כך מייבשים את התערובת לשכבה דקה מאוד, כמו נייר.

היכן מצוי "בלאי בגדים"?

א. בלאי בגדים אלו משמשים בתעשיית הביגוד, למילוי כריות של חליפות לביטנות המוכנסות בקידמת החליפה לצורך עיצובה, וכן במעילי חורף, ובגדים עבים אחרים. במעילים – לפעמים מוצאים בלאי בגדים בכריות, בשרוולים, ולעיתים אף לכל אורך הבד, ועוד.

ב. בעבר, היו גורסים תערובות של שאריות ביגוד, ומייצרים מהם בארץ – סמרטוטים לניקוי [מוסכים וכדו'] וכן סמרטוטי ריצפה. כיום, לטענת המפעל הגורס אותם, נשלחות שאריות הביגוד לחו"ל שם נגרסים הם, ומשמשים שם לייצור – שטיחים עבים, ושמיכות עבות, בעיקר בארצות מזרח אירופה. [היש שם יהודים שקונים אותם?]

אמנם בשנים האחרונות, כמות השימוש בבלאים אלו ירדה, בחליפות – לרוב במקום כריות הבלאים שמים כריות מספוג, וכן במזרונים – משתמשים בספוגים, ובחמרים סינטטיים אחרים. אמנם, עדיין ניתן למצוא בגדים המכילים בלאי בגדים, ובפרט בבגדים הנרכשים בארצות שונות בחו"ל, ובעיקר במזרח אירופה – רוסיה וכדו'.

ברור אם כן, כי אם ישנה בתערובת זו, חוטי צמר וגם חוטי פשתן – עולה השאלה:

האם בגד המכיל בלאי בגדים מותר בלבישה ((במזרונים לא נדון כאן, כיון שכיום כמעט ואין מצוי הדבר, אלא בעיקר מצוי במי שברשותו ספה או מזרון ישן, [ספות שיוצרו עד תש"מ – 1890]. ועוד שיש בפוסקים, מספר הקלות לגבי "בלאי בגדים" במצעים. ועיין לקמן.))

"בלאי בגדים"
הלכה למעשה:

בשני הסוגים האחרונים, של "בלאי בגדים" [ב', ג'] בהם לא נשארו חוטים, כיון שנטחנו לגריסה קטנה עד מאוד – כתבו הפוסקים שמותר להשתמש בהם (("תורת הבגד" פ"י.)), אם הרוב ממין שלישי.

וכן דעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ((נמסר ע"י חתנו הרה"ג הר' ישראלזון שליט"א.)):

אם יש לשער, שיש בתערובת רוב ממין שלישי (שאינו – לא צמר ולא פשתן) מותרים – שאז יש ביטול ברוב. ורק בתנאי שלא נשארו חוטים והכל פורק לסיבים, כיון שחוטים לא בטלים לעולם ((הרה"ג הר' צבי סוקולבסקי שליט"א.))

כלומר: אם ב"בלאי הבגדים" האלו (למשל – בכרית של החליפה) יש רוב "ממין שלישי", כלומר – חומר שאינו לא צמר ולא פשתן והוא הרוב של התערובת (והצמר והפשתן הם המיעוט) אזי מותר להשתמש בבגד זה. (בתנאי שלא נשארו חוטים, והכל פורק לסיבים, וכנ"ל).

הסיבה: יש ביטול ברוב.

"דרך אמונה" לגר"ח קנייבסקי שליט"א:

אך בסוג הראשון בו נשארו חוטים הנראים לעין, כמו שמצוי היום לפעמים בכריות של מעילים וז'קטים מעיקר הדין מותר, אמנם כתב הגאון ר"ח קנייבסקי שליט"א (("דרך אמונה", הל' כלאים פ"י הלכה ב', בביאור ההלכה), בשם מרן החזון איש זצוק"ל – "ירא שמים יחמיר על עצמו".

גם דעת מרן הגר"נ קרליץ שליט"א ((שמעתי מפיו.)) כך היא, כי – ראוי להחמיר שלא ללבוש בלאי בגדים.

מעשה מהחזו"א זצוק"ל:
מעשה באברך, שבא לחזו"א זצוק"ל, ושאלו מה הדין בלבישת בגד, המכיל "בלאי בגדים", וענה לו החזו"א – בחורי ישיבה, צריכים להחמיר על עצמם, בבלאי בגדים!

ייצור חוטים מ"בלאי בגדים"
"זאב" [WOLF] – מכונה לגריסת בדים:

ישנם עדיין מפעלים, המייצרים חוטים מתערובת "בלאי בגדים".

כיצד נעשה תהליך הייצור?
ישנה מכונה גדולה מאוד הנקראת – "זאב" [WOLF]. המפעל קונה במחיר נמוך, שיירי בדים ואריגים, שאין בהם שימוש עוד, ומערבם יחד עם סיבים של פוליאסטר שנותן את החוזק הנדרש. תערובת זו נכנסת לתוך סידרה של גלגלי שיניים גדולים, בעלי סכינים עם להבים חדים וחזקים במיוחד, שקורעים את הבגדים והבדים לחתיכות קטנות, עד לגודל של סיבים דקים וקצרים עד מאוד.

לאחר מכן שופכים שמן לתוך התערובת ומערבבים את העיסה, באופן שגורם לסיבים השונים להתאחד מעט, ומקנה להם רכות. תערובת הבלאים עוברת תחת מכבש, ונפרסת על ידי סכינים למספר יחידות, שמכל אחת מהן מיוצר חוט אחד. כעת היחידות הללו מולבשות על ווים, המסובבים אותם סיבובים רבים, עד להיווצרות החוט המושלם, שיוצא חוט דק וחזק.

החוטים מולבשים על קונוסים גדולים, ונשלחים למפעלים לצורך תפירה.

הנה לנו חוטים עשויים מכל מיני בדים, ויתכן מאד וביניהם גם צמר ופשתן! ברם, כיום פחת השימוש בשיטה זו, אך מסתבר כי יש עדיין מפעלים שמייצרים בצורה כזו. אמנם, בדרך כלל יש כאן ביטול ברוב ומותר.

הסיבה: חוט המורכב מסיבים, שרובם עשויים מחומר סינטטי ומיעוטם מצמר, למשל סיבי הצמר בטלים ברוב, והחוט מותר בתפירה עם פשתן.

למה השתמשו בעבר בארץ בחוטים אלו?

בעבר, הצבא נהג להזמין חוטים כאלו, וייצר מהם שמיכות צבאיות. ואכן בבדיקות שנעשו בעבר במעבדה, נתגלו סיבי צמר ופשתן בשמיכות צבאיות. אך כפי שכתבנו, סיבים אלו על פי רוב – בטלים ברוב.

"בדיקת מידגם"

רבים הם השואלים: האם אפשר לסמוך על "בדיקת מידגם"?

ובכן, בדיקת מדגם – מהי?
ישנם חנויות ביגוד, המוסרות מכל סידרת ייצור של חליפות, מספר חליפות ל"בדיקה מדגמית" במעבדה לשעטנז.

למשל – מתוך אלף חליפות שיובאו מחו"ל, נמסרות נניח עשרה חליפות לבדיקה, ובאם לא נמצא בהם שעטנז, סומכים הם על כך, שגם שאר החליפות שלא נבדקו – נקיות משעטנז. ונשאלת השאלה – האם אפשר לסמוך על בדיקת מדגם שכזו?

דעת מרן הגאון ר"נ קרליץ שליט"א: אין לסמוך על "בדיקת מידגם"

הסיבה: כיון שהמפעלים מוסרים את החליפות לחייטים שונים כדי לתופרים, ואלו יכולים להכניס בדים מכל הבא ליד, ועוד שהרכב הבדים משתנה מחליפה לחבירתה, ועיין לקמן.

המפעלים לביגוד:
ובכן, ראשית יש לדעת, כיצד נעשית תפירת החליפות במפעל, וכיצד מתנהלים הדברים במפעל לייצור בגדים.

ובכן, במחסן של המפעל עומדים גלילים רבים (לפעמים מאות רבות) העומדים לשימוש התופרים.

באולמות התפירה, ישנם פסי ייצור ("ליין") כשלידם יושבים התופרים והממונים על שאר המכונות.

קודם התפירה מחליטים באילו בדים עומדים להשתמש, ואז מתחיל ייצור החליפה, מגזירת הבדים לשאר עמדות התפירה והעיצוב, עד לקבלת המוצר המושלם.

וכאן אנו מגיעים לנקודה העיקרית, והיא שבזמן תפירת החליפות במפעל, מפעם לפעם מצוי שאוזל סוג אחר של בד, חוט או סרט וכדו'. שהרי כמות הבדים המרכיבה את החליפה שונה בכל חלק וחלק של החליפה. לשרוול לדוג', צריך אורך מסוים של בד אחד, ואילו לצווארון נדרש אורך אחר של בד, וכו'. וברגע שנגמר הבד, לוקחים התופרים חתיכת-בד, ביטנה או סרט וכדו' כדי להכניסו בחליפה, ואין הבד החדש דומה בהכרח לבד הקודם.

ובמו עיני ראיתי חליפות מסדרת ייצור של חברה מהגדולות והמפורסמות בעולם, ואף שחברה זו מתנהלת בצורה מסודרת ומקצועית, הרי שבממוצע בכל כ-8 חליפות בסדרה, נשתנו הבדים הפנימיים שבתוכה!

ואם כן, כיון שבזמן יצור החליפות, נגמרים הבדים מדי פעם, ואין הפריט החדש שהובא דומה בהכרח לקודם, זוהי הסיבה, כי אי אפשר לסמוך על "בדיקה מדגמית", כיון שכפי שהסברנו אין הנמצא בחליפה אחת משקף את המצוי בחליפות אחרות!

ודברים אלו בעצמי ראיתי, וכן סיפרו לי בודקי המעבדות לשעטנז במעבדות שונות בארץ. כי מעשים שבכל יום שהם רואים כי מרכיבי החליפות שונים מאחת לחברתה, וכן הורו לי רבני ביה"ד הארצי לעניני שעטנז, וכן פסק לי מרן הגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א, ואמר לי לפרסם כי אין לסמוך על "בדיקת מדגם" אלא יש לתת כל חליפה לבדיקה נפרדת, במעבדה לשעטנז.

ורק לאחרונה נתפרסם בעיתון "יתד נאמן" כתבה על שני חברות ידועות בציבור החרדי, שמכרו הרבה חליפות בהסתמך על "בדיקת מדגם", ואברך שלא סמך על התוית הסתמית – "ללא חשש שעטנז", מסר את החליפה לבדיקה, ואכן נתגלה בה שעטנז. (במקום פנימי בשרוול). והחברות הנ"ל פרסמו התנצלות, ובקשה שכל מי שקנה אצלם ימהר להחזיר את החליפות. וזהו רק מקרה אחד מני רבים.

כיצד מייצרים חליפות תחת פיקוח ((הרה"ג הר' צבי סוקולבסקי שליט"א.))
עוד לפני תחילת היצור מסכמים עם הייצרן, באילו בדים, בטנות, סרטים וחוטים הוא ישתמש והיצרן מכין מלאי מספיק מכל הנדרש לתפירת הבגדים. מכל הפריטים נלקחים דוגמאות, ונעשים שלשה קטלוגים המכילים את כל הדוגמאות – אחד עבור היצרן, אחד עבור המעבדה המפקחת, ואחד עבור המפקח, הנמצא בשעת היצור. ומסכמים עם היצרן שהוא משתמש רק בפריטים שבקטלוג, ובמידה ויצטרך לפריט נוסף – הוא מתחייב שלא להשתמש בו, אלא רק לאחר שיעבור בדיקה ויאושר על ידי המעבדה המפקחת.

לאחר גמר התפירה – נעשית בדיקה ע"י המעבדה, על מנת לוודא שלא השתמשו במהלך היצור אלא רק בפריטים שסוכמו ונמצאים בקטלוג, ואז ניתן ההכשר לביגוד.
"מסירות נפש" של הסטיפלער זצקו"ל:
מסופר, כי כאשר גייסו את רשכבה"ג מרן הסטיפלער זצוק"ל, לצבא הרוסי, סירב בכל תוקף ללבוש את מדי החיילים של אז, שכידוע בארצות "מזרח אירופה", הכילו פעמים רבות שעטנז [מצוי גם כיום]. ואף שהקור השורר שם מונה מעלות רבות מתחת לאפס, ולעיתים מגיע אף למינוס 40 מעלות, סירב מרן ללבוש סוודר או כל בגד מחמם אחר. החיילים כמובן לעגו ובזו לו, אך משסיפרו זאת למפקד העריך דווקא את נחישותו, וציווה לפתוח בפניו את מחסני הביגוד, על מנת שיבחר מהם כטוב בעיניו. אולם הסטיפלער זצוק"ל בחר לעצמו, מספר חולצות בעלות שרוול קצר בלבד, מחשש שמא כל בגד אחר – יכיל שעטנז.

וכך היה מהלך בקור העז, כשמספר חולצות דקות על גופו, אך על דקדוק ההלכה לא ויתר.

בגד צמר על בגד פשתן

איתא בתוספתא – "לובש אדם שני חלוקין אף על פי שפונדתו חגורה עליו מבחוץ, ובלבד שלא יטרוף את המשיחה, ויקשור בה בין כתפיו".

כלומר – מותר ללבוש חלוק של צמר, על גבי חלוק פשתן (וכן להיפך) ולקשור חגורה מעל גבי שניהם, בתנאי שלא יחברם יחד בקשר של קיימא.

ואילו לגבי – גרבי צמר מעל גרבי פשתן – כתוב בירושלמי:

מודה רב אילא, באהן דלביש דרדסין דעמיר, על דרדסין דכיתן – דהוא אסור".

כלומר – אסור ללבוש גרבי צמר, מעל גבי – גרבים מפשתן.

בשו"ע סי' ש' סעי' ד' – הביא ב' דיעות, אם מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן, ולקשור מעל שניהם חגורה – הקשורה בצורה מהודקת כל כך, עד שאי אפשר לפשוט את החלוק התחתון, מבלי שיפשוט תחילה את החלוק העליון.

וברמ"א שם כתב – שדוקא גרביים של צמר מעל גרבי פשתן – אסור, אבל חלוק פשתן מעל חלוק צמר – מותר, ולא דומה לגרביים. וסיים דבריו – "ונכון להיזהר".

והש"ך והט"ז שם נדחקו מאוד ליישב את החילוק שבין חלוקים שמשמע שמותר, לבין גרביים דאסר הרמ"א.

וכתב הט"ז מסקנתו– דכל מקום להפשיט אפילו מעט, מהחלוק העליון, כדי להפשיט התחתון – אסור. אבל היכן שיכול להוריד התחתון בלי הפשטת מקצת העליון – מותר. ובגרביים – כיון שאין יכול להפשיט הגרב התחתונה, מבלי להוריד העליונה קודם – אסור ((אמנם הביא הש"ך בסק"ט, דעת "הלבוש" שהשיג על החילוק של הרמ"א וכתב – שחלוק, הלא יש לו בודאי שרוולים, ולא שייך להוריד התחתון, מבלי להוריד העליון, ולכן אסר. ודחה הש"ך דבריו ודעתו – שאפשר לפשוט התחתון מבלי העליון.))
ובספר "שבט לוי" ((חלק ט' יו"ד, סי' רכ"ו)) מה הדין למעשה בשני בגדים שהשרוולים שלהם שווים באורכם, למשל – קיטל מפשתן מעל גבי סוודר מצמר, או סוודר מצמר מעל גבי שמלה מפשתן, והדבר מצוי מאוד.

הלכה למעשה

דעת מרן הגאון ר' שמואל הלוי ואזנר שליט"א:

א. בגד עם שרוולים רחבים:

אם השרוולים של הבגד העליון רחבים, כך שאפשר לפשוט התחתון, בלי הפשטת העליון, או שאין לעליון שרוולים כלל – לכולי עלמא מותר.

ב. שני בגדים שאורך השרוולים שווה:

אבל אם לבש ב' בגדים, ששרווליהם שוים באורכם, ואין העליון רחב מהתחתון, כגון סוודר צמר על שמלת פשתן, וכדומה ואי אפשר להוריד את התחתון ללא הורדת העליון – אף דהרבה פוסקים מתירים, מכל מקום כיון דיש אוסרים ((הלבוש, תוי"ט, ולפי' הגאון בעל "השבט הלוי" גם דעת האו"ז להחמיר.)), כתב למסקנה – "יש על כל פנים מקום לחומרא זו מקום לחול, וכדאי לנהוג כן, אם אפשר לכתחילה על כל פנים".

כלומר – דעת מרן הגר"ש ואזנר שליט"א: יש להחמיר לכתחילה, שלא ללבוש בגד צמר מעל בגד פשתן, כשאי אפשר להוריד את התחתון בלי העליון.

וכן הורה לי מרן הגאון ר"נ קרליץ שליט"א:

שלכתחילה יש להיזהר, לא ללבוש בגד צמר מעל גבי בגד פשתן, וכן להיפך ((והעיר את תשומת ליבי, הרה"ג הר' שלמה גוטפריד שליט"א "דבדרך אמונה" פ"י בציון הלכה ס"ק צ"ה, כתב בשם "מנחת יהודא" דאם יש בגד אחר המפסיק בין בגד הצמר, לבגד הפשתן אין להחמיר בזה.
ויש לעיין במגילת אסתר פ"ח פס' ט"ו על הפסוק – "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן".
וצריך לכאורה ביאור, דתכלת הריהו צמר, ובוץ הוא פשתן, ואם כן – איך לבש מרדכי בגד פשתן מעל בגד צמר, והרי כתב הרמ"א (לעיל) דראוי להיזהר שלא לעשות כן, וודאי שלכתחילה אין ללבוש כך?
ונראה דאפשר ליישב בב' אופנים: א) עפ"י מה שבאר רש"י הק' דעל המילים "ותכריך בוץ" פרש"י – "מעטה בוץ טלית העשויה להתעטף". כלומר – דהיה בגד הפשתן עשוי כמין גלימא (כדרך שלובשים המלכים).
ולפי מה שכתבנו לעיל, שאם אפשר להוריד את בגד הצמר, מבלי שיוריד תחילה את בגד הפשתן – מותר ללבוש כן, מיושב שפיר כיון שיכל להוריד את בגד התכלת גם מבלי להוריד את גלימת הפשתן.
ב) עוד אפשר ליישב עפ"י מה שהבאנו לעיל בשם ספר "מנחת יהודא", דאם יש בד אחר, המפסיק בין בגד הצמר לפשתן – אין להחמיר.
וכעת, אם נפרש את המילים – "תכלת וחור ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן" וכו' באופן כזה, שלבש מרדכי בגד תכלת, ומעליו בגד חור, ומעליו תכריך בוץ – מתורץ שפיר דכיון שהיה בגד אחר המפסיק בין הצמר והפשתן – היה מותר.
אח"כ מצאתי בספר "מלא העומר" למהר"ל צינץ על מגילת אסתר, דהעיר כעין דברינו אלה.)), אם אי אפשר להוריד את הבגד התחתון בלי העליון.

קשירת חלוקים
א. לבש חלוק צמר, מעל חלוק פשתן וקשרם יחד:

אם לבש 2 בגדים או חלוקים אחד על גבי השני, אחד מצמר והשני מפשתן, וקשרם יחד כלומר – שקשר את החגורה של חלוק הצמר, עם החגורה של חלוק הפשתן יחד – אסור.

ב. לבש בגד צמר ועליו בגד פשתן, וקשר מעל שניהם – חגורה שאינה מחוברת לאף אחד מהבגדים:

תלוי – אם עשה קשר, שאינו של קיימא – מותר.

אבל – אם עשה קשר של קיימא – פוסקים רבים אוסרים (("דרך אמונה" פ"י ס"ק מ"ו.))

ג. וכן אם – לבש בגד צמר וקשר מעליו חגורת פשתן (או להיפך) אזי גם כאן:

תלוי – אם קושר את חגורת הפשתן, בקשר שאינו של קיימא – מותר.

אבל – אם עושה קשרים בב' ראשי החגורה – אסור ((כנ"ל))

ד. אם קשר או תפר את החגורה לבגד – בכל מקרה יהיה אסור ((כנ"ל))

ה. לבש בגד צמר והעביר חגורת פשתן:

ישנם סוגי בגדים [בעיקר חלוקים או סוודרים], שלאורך שולי הבגד סביב, ישנם חורים בכמה מקומות בבגד, שבתוכו משחילים רצועה ((לשון הרמ"א שם – "כמו רצועה במעברתא דתפילין".)) או חגורה, ולעיתים קושרים אותה בסופה, כדי שלא תשתחרר. מה הדין אם לבש בגד מצמר והשחיל בתוכו רצועת פשתן, האם מותר ללובשו?

דעת הרמ"א:
אם לא עשה קשר בסוף החגורה המושחלת, כתב הרמ"א שמותר.

אבל – אם עשה 2 קשרים, קשר אחד בקצה האחד של החגורה המושחלת, וקשר שני בקצה השני, כדי שהחגורה לא תשתחרר – אסור.

וישנם כאלו סוודרים, שעוברת בהם חגורה, ויש מקום לבודקם, כשיש ספק ממה החגורה עשויה.

מרן הגאון ר"ח קניבסקי שליט"א:
סיפר לי אחד מיבואני המגבעות, כי הגאון הגדול ר"ח קנייבסקי שליט"א, כאשר רוכש מגבעת, עושה זאת בחנותו, ומיד לאחר הקניה שולח אותו לבדיקה במעבדה לשעטנז קודם שמשתמש בו. ואם במגבעת לבד, שהחשש בה למציאת שעטנז – רחוק מאוד, כל שכן בשאר הבגדים בהם יש חשש, שחובה להזהר ולשלוח לבדיקה.

ספר "תורת זאב" עמוד ל"ג:

הגרביים של בעל "קצות החושן"

"כשמורי ורבי, על "קצות החושן" נחלה ונחלש בסוף ימיו זכיתי לשמשו, ובאחת הפעמים הוצרכתי לגרוב לו גרביים. לקחתי גרביים שהיו מונחות שם באיזה מקום וגרבתים. ויהי אך גמרתי לגרוב, נזדעזעתי לשמוע איך שהחלש הזה שבקושי יכול היה להניע את שפתיו, קיבל גבורת ארי ושאג בקול גדול: "עס שטעכט, עס שטעכט" (זה דוקר, זה דוקר).

וחשבתי שאולי הצמר דוקר מצד זה, ופשטתי לו הגרביים וגרבתים הפוכים לצד השני. ויהי אך גמרתי לגרוב ושוב אותה שאגת ארי: "עס שטעכט" (זה דוקר, זה דוקר). ומיד ניצנץ במוחי שאין מדובר כאן בדקירה גשמית אלא בדקירה רוחנית, ומסתמא הגרביים הם שעטנז. ומיד החילותי לבודקם, ונתגלה לעיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן".

מצעים משעטנז

שו"ע סי' ש"א סעי' א' – ב': "מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר – "לא יעלה עליך", אבל אתה מציעו תחתיך. ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות – זו על גבי זו, והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימא על בשרו. במה דברים אמורים – ברכין, כגון יריעות ושמלות, אבל כרים וכסתות שהם קשים, וליכא למיחש – שמא תיכרך נימא עליו מותר לישן עליהם, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. בד"א כשהם ריקנים ונתונים על גבי אצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפילו ריקנים – אם הם נתונים על גבי מיטה, או על גבי תבן – אסור, לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו".

כלומר:
א. חכמים אסרו לשבת או לשכב, על גבי מצעים לדוגמא – מזרון, ספה, סדין, כרית וכדו', וכן מעל גבי בגדים כגון – שמלה, יריעה וכדו', כשעשויים משעטנז והם רכים.

ב. אפילו עשר שכבות של מצעים אחד מעל גבי השני והם רכים, והתחתון שבהם עשוי שעטנז – אסור לשבת מעליהם.

ג. באיזה מצעים אסור?

חז"ל אסרו, דווקא במצעים רכים.

אבל מצעים קשים – מותר לשבת עליהם, וזאת רק בתנאי שאין גופו נוגע בהם ישירות, אלא שיש משהו החוצץ בינו לבינם.

מזרונים:
במזרונים לא מצוי שעטנז, וחלק ניכר מהמזרונים נחשבים למצע קשה, שמותר לשבת או לשכב עליהם כשהם משעטנז, אם אין גופו נוגע בהם ((מזרונים – פעם היה מצוי שעטנז במזרונים ואמנם כיום אינו מצוי, אך צריך לזכור כי לפעמים הדברים משתנים שוב לגריעותא, וצריך תמיד לעקוב.))

ד. מה נקרא מצעים קשים?

מצעים קשים נקראים לענין זה דוקא אם הם מונחים על משהו קשה, למשל – כשהם מונחים על מיטה של עץ, או ספסל עשוי מאבן, או שהם מונחים על גבי הקרקע, וכדומה.

אבל – אם הם מונחים על גבי מזרון רך, או כל דבר רך אחר (תבן וכדו') וכן אם הכרים והכסתות ממולאים בעצמם, וכשאדם יושב עליהם, הם נכפפים מתחתיו ונכרכים על צידו, הרי הם נחשבים כרכים – ואסור. ((רמב"ם הל' י"ג.))

כסאות מרופדים ומזרונים

ה. כסאות מרופדים או מזרונים שיש בהם שעטנז, אם אינם רכים כל כך, שכשאדם יושב עליהם, אינם נכפפים על צידו של האדם היושב עליהם – יש פוסקים המתירים לשבת עליהם ((תורת הבגד, פרק י', ועין ד"א ס"ק ס"א.)).

אין לעשות כרים וכסתות, אפילו קשים – מכלאים, שמא יבוא מישהו להתכסות או להשתמש בהם.

זהירותו של הגר"א מאיסור שעטנז
בשנות גלותו של הגאון מוילנא מביתו, מסופר שכאשר התארח בביתו של רב מסוים, הציע לו המארח מיטה לנוח בה, והנה כאשר שכב הגאון, כיסהו המארח בשמיכה העשויה מעורות כבשים. לאחר זמן מה, כשהביט בגאון בשעת מנוחתו, ראה שהשמיכה בה התכסה נפלה לריצפה. הרים הלה את השמיכה ושוב כיסהו, והנה כשהביט ראה שוב שהשמיכה מוטלת בריצפה. וכך חזר על עצמו המעשה מספר פעמים. פנה הרב לגאון ושאלו לפשר הדבר, והלה ענה לו, כי הוא חושש לשיטה המחמירה בדבר, ונמצא שהשמיכה לשיטה זו מכילה שעטנז. מיד נטל המארח, אף שלא סבר שהבגד אסור – מספרים והחל פורם במשך שעה ארוכה, את כל המקומות בהם היו תפורים עורות הכבשים. ומזה נלמד, מה רבה זהירותם של גדולי ישראל מאיסור שעטנז. ואם הם כך, ודאי שעלינו מוטל להתחזק גם כן בנושא.

[permalink post="16251"]פרק ו[/permalink]

[permalink post="16511"]אינדקס[/permalink]

[permalink post="16253"]פרק ח[/permalink]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *