הקדמה – בגודל חומרת הענין

ז' אייר ה'תשע"א

להסכמות
הרבנים

אינדקס

לפרק הבא – קיצור הלכות –
דיני תספורת פאות הראש והזקן

דיני תספורת פאות הראש והזקן

ראשית דבר אקדים חומרת איסור זה מש”כ בספר מעם לועז (פרשת קדושים) וז”ל: ובשיעור הפאה טועים רוב העולם ועוברים על הלאו הזה כל שעה וכל רגע מפני שאינם יודעים השיעור וחושבים שעל ידי זה שמניחים פאה קטנה של כמה שערות בין נראות ובין שאינן נראות הם מקיימים מצוות פאה…וכו’.

ובביאור הלכה (סימן רנא ד”ה “אפילו מספר ישראל”) כתב וז”ל-” אגב דאיירינן בענין תספורת ראיתי להזכיר ענין אחד מה שאיזה מהמון נכשלין בו בעוונות הרבים והוא בענין איסור דהקפת פאת הראש וכמו שאבאר כי ידוע שעל איסור הקפת פאת הראש יש ג”כ לאו בתורה והוא הלאו דלא תקיפו פאת ראשכם וי”א דפאת הראש חמור עוד מפאת זקן שעובר על הלאו אפילו אם מעבירים במספרים כעין תער דהיינו סמוך לבשרו ושיעור הפאה הוא מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב השערות שבמקום זה לא תגע בו יד להעבירם מצד שהוא הכל בכלל פאת הראש ומשם ולמטה מתחלת פאת הזקן וכמבואר כ”ז בשו”ע יו”ד (סימן קפ”א) ע”ש.גם אחד המקיף ואחד הניקף הוא בכלל לאו זה וכמבואר שם ובעוונותינו הרבים מצוי שמעבירין את הפאות עד סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל ויש בזה חשש דאורייתא והיה להם לשייר עכ”פ קצת מן הקצת וביותר מזה יש מהבחורים שבעת שהספר מספר ראשו הוא מגלח לו השער שאצל אזנו והוא מחמת שטועים שחושבין שפאת הראש נקרא רק מה שאנו קורין פאה ולא כן הוא כאשר כתבנו והוא לאו גמור דאורייתא לדברי הכל וגם זה הלאו הוא אפילו על הניקף וכנ”ל ועל כן אפילו אם המספר הוא גוי יש לישראל להזהירו שלא יגע בו כלל במקום ההוא וגם במרחץ מותר להפסיק את המספר שלא יגלח במקום ההוא אם יהיו דבריו נשמעין לו (וכמבואר לעיל בשו”ע או”ח סימן פ”ד) דכדי לאפרושי מאיסורא מותר אפילו במרחץ עיי”ש: עכ”ד.

ובמדרש רבה איכה (פ”ב פסוק יג) -“בתולת בת ציון”- בנים המצוינים במילה בתגלחת ובציצית,ע”כ.ויש להתבונן מה הקשר בין שלש מצוות אלו שעליהם מציין המדרש קרוים ישראל מצוינים ועמד בזה בפירוש תפארת ציון שעל המדרש וביאר שבענין התגלחת כוונת המדרש להשחתת פיאת הראש,וידוע כי המשחית פיאות ראשו הוא מנהג הגויים ונעשה הדבר כדי להדמות לגויים וחושב בכך שאם ידמה להם במראהו לא יסבול חרפת הגלות והסבל שעושים הגויים לישראל אולם על יהודי זה לדעת כי במעשהו החמור הזה גורם לעצמו שלא יהיה לו חלק ונחלה בטוב אשר יהיה לישראל בימות המשיח כי גם אז יראוהו שונה מדמות היהודי שחזותו בשמירת פיאות ראשו מוכיחה עליו כי זרע ברך ד’ הוא.

ובשו”ת מהר”ם מבריסק (ח”ב סי’ צח) כתב–שפיאות הראש הוא שיהיה היהודי שונה מן האומות שלא יתערב עמהם והוא אות לבני ישראל כמו אות הברית (וזה גם הדמיון בינהם).

ובספר מגלה עמוקות (פרשת קדושים) הביא בשם הגאון ר’ אלעזר בעל הרוקח בס’ סודי רזיא,שכתב שאסור להעלות לספר תורה מי שמגלח זקנו בתער,שנאמר:”ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי”,לספר לשון תספורת (הזקן), ותשא בריתי עלי פיך, בריתי זו התורה,שנא’: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

וכ”פ בספר טהרת המים (בשיו”ט מערכת ר אות מז) בהסתמך על דברי המגלה עמוקות הנ”ל שהמגלח זקנו בתער אסור להעלותו לספר תורה,ולהשלים בו מנין שבעה עולים שהם חובת היום. והרב המגיה בשיורי טהרה (מערכת ס אות סז). ע”ש. ועוד ע”ש.

אומנם להלכה לגבי עליה לתורה של מגלח בתער בזה”ז  ראה שו”ת יחוה דעת (ח”ב סי’ טז) מש”ב לקולא, אולם מ”מ חזינן הכא חומרת עוון זה כמה חמור הוא.

ואם לחשך אדם לאמר כי אין מה לעשות מפני המון העם הרואים ענין הגילוח כחומרא בעלמא ודברי חסידות ועוד יש לצערינו שהורגלו לגלח באיסור ונעשה להם הדבר כהיתר.

ראוי לציין כנגד טענה זו דברי הרמב”ם (פ”ג מהלכות תשובה ה”ט) שכתב שנים הם המומרים מישראל המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה, מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס וכו’ ע”ש.

וכך הוכיח בשו”ת קול מבשר (ח”א סימן יח) וז”ל-“גם ראיתי שערוריה בבחורי חמד הבאים מאצלכם כולם קצוצי פאה וכבר ידעתם כי על כל פאה ופאה חייבין מלקות אחת אפילו בפעם אחת, ואפילו במספריים כעין תער יש מלקות בפאת הראש דלא כתיב בהו השחתה, ואם כל כך הורגלו בזה עד שהותר להם הדבר כאלו לא נכתב בתורה הרי הם כאלו עברו על כל התורה כולה ואין שחיטתם כשרה והמקדש אשה בפניהם אינה מקודשת…עכ”ל.

ועל הפסוק פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל. [דברים ד,יט] אמרו במדרש שזה הולך על איסור גילוח פאת הראש והזקן, ולכאורה מה קשר לזה לעשיית פסל, וביאר החתם סופר עפ”ד הרמב”ם שאיסור גילוח הוא כי כך נהגו הגלחים. והסביר החתם סופר – מכיון שלפסל לא ניתן לעסות זקן ופאות כפי הטבע, לכן נהגו הגלחים לגלח ראשם וזקנם לכבוד פסלם וכך נהגו אח”כ העם אחריהם, נמצא שאיסור גילוח פאת ראש וזקן,הוא כדי שלא תעשו עצמכם לפסל.

ובספר בן איש חי [בספרו בן איש חי] מרבה לבאר גודל חשיבות הפאות, שמהווה לעין כל סימן היהודי . ומסים בבקשה להיזהר באותם עדים העומדים מימן ומשמאל,-“ואין אני מעמיס עליכם לעשות פיאות עבים וארוכים כמנהג אחינו האשכנזים… ורק אבקש שיהיא שיעור הניכר לעיני הכל ולא יהיו כעשבים קטנים… שהרי הם כקטנים הפסולים להעיד, ורק ה”גדולים” כשרים להעיד בגודלן… וכבר דיברתי בזה פעמים רבות, ואשריהם ישראל ששמעו ונזהרו, ותבוא עליהם ברכה”.

ורבי יהונתן אייבשיץ צעק ככרוכיה על הנוהגים לגלח פאת הראש וכתב “ותמיהני האיך תעיזו לומר י”ג מידות…וקוראים בקול ד’ ד’, כי שתי התיבות ד’ ד’ מרמזים על בחינת שני הפיאות שם אחד מימין ושם אחד משמאל, והם מגלחים ה”שם”, וקוצרים אזכרה בגלחם הפאה”…

החפץ חיים (בספר נדחי ישראל סוף פרק כ”ו) קרא תגר על המכשול באיסור זה וז”ל: ואינם מתבוננים כי בנפשם הוא כי במשך איזה שבועות יתרבו עליו כמה מאות עבירות ומכל עבירה נעשה מקטרג אחד, ובבא יום הדין יעמדו כולם עליו לעורר דין במחלות וביסורי הגוף או שאר מיני צרות ר”ל לבד עונשו השמור לעתיד בגיהנם עבור כל לאו שעבר בעולם הזה, ועון זה גרע משארי עונות שמראה בפרהסיא לעיני הכל שאינו ירא מפני ה’ ואינו חושש על רצונו ובודאי מי שמורד במלך ונושא אות לעיני הכל על המרידה גרע הרבה יותר ממי שמורד בצינעא, כן ממש הדבר הזה הלא הוא מרידה בפרהסיא נגד ה’ ותורתו. ובסוף דבריו כתב שמי שנזהר בזה הוא בחינה נאמנה על האיש הזה  נאמן הוא לה’ – “ולא תשחית את פאת זקנך” בגימטריא עם הכולל “והוא סימן על האיש שיש בו יראת שמים” עכ”ל.

ובחומרת איסור גילוח בזקן ראה מה שכתב בשו”ת שב יעקב (חלק אבן העזר סימן יז), שבדורותינו אלה בעוונות הרבים רוב העולם בזמנינו פרוץ בעבירת גילוח הזקן בתער,וחושבים שיש היתר בדבר…וכל איש הישר בעיניו יעשה…והעון של גילוח הזקן דשו בו רבים,ונחשב להם כהיתר,ולא שמיעא להו לאינשי איסורא…ע”כ. (וע”ע מש”ב בשו”ת ארץ צבי ח”א ס”ג אות ד’-ה’).ע”ש.

ופוק חזי בחומר איסור המגלח זקנו בתער בדברי החיד”א בספרו חדרי בטן הביא מעשה נורא בימי רבי יהודה חסיד, שהיה עשיר אחד מגלח זקנו בתער, והוכיחו הרב מספר פעמים, ולא הטה אוזן, וכשמת הגיעו מלאכי חבלה בדמות “פרות” וכלי זפת בידם, ונתנו לו חומש ופתח בפסוק “לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית”-“פאת ראשכם ולא תשחית” ר”ת “פרות”-רמז שמלאכי חבלה בדמות פרות יהיו בעוכריו, כמו כן “ולא תשחית את פאת” ר”ת עולה כמנין זפת [ו, ת, א, פ,] לומר שיהא נידון בזפת.

וראה מש”כ הגר”ח בן עטר בס’ ראשון לציון (יו”ד סי’ רמו ס”ט)וז”ל-“ראיתי במעשה שהובא בשם רבי יהודה החסיד זצוק”ל על ההוא גביר שהיה מגלח זקנו והתרה בו החסיד,וכשמת נעשה רצון החסיד וחיה המת ועמד וסיפר שכאשר עמד בדין א”ל קרית א”ל קריתי הביאו לפניו ספר ופתחוהו אמרו לו קרא ומצא כתוב מצות הפאה –”לא תקיפו” וכו’ עכ”ל ע”ש.

וכדאי לציין כאן מעשה נורא שהובא בס’ תורת חיים למ. פ.-” ברבי יעקב אבולעפיה נכדו של מהר”י  בירב שהיה ידידו של רבינו האר”י הקדוש.ופעם אחת התכונן רבי יעקב לנסיעה מצפת עירו למצרים ונגש אל רבינו האר”י ז”ל, א”ל האריז”ל יודע אני שעומד אתה לנסוע למצרים, ורוצה אתה לבקש ממני המלצה אל גדולי המדינה ,הנה הכנתי לך מכתב המלצה שיועיל לך, קחהו וסע לשלום”.ואז הושיט לו האר”י מכתב מוכן והוסיף ואמר:”הנסיעתך למצרים יש ענין חשוב ודחוף וזה יודע לך רק בדרכך חזרה,סע מהר למרות שמטרת מסעך הגלויה אינה לצורך מצוה”.

נטל רבי יעקב את המכתב שהכין לו האר”י מהר לסיים הכנותיו ויצא לדרך.במצרים הצליחו כל תכניותיו כתב ההמלצה של רבי יצחק לוריא פעל כמטה קסמים ובכל מקום הושיטה לו יד לטפול בעניניו.לא עבר זמן רב והוא החל להתארגן לנסיעה חזרה לשוב לעירו.

בהמלצת מכריו קנה רבי יעקב חמור בריא וחזק שיוכל לשאתו הנקל ואף את משאו,הצטרף אל שירת סוסים שלם לראש השירה,כנהוג ויצא למסע בדרכי המדבר חזרה לצפת.קשה ומפרכת היתה הנסיעה.סביבם לכל מלא העין היו רק חול ושמים.ומדי זמן היו עוצרים הרוכבים כדי לתת לסוסים ולחמורים לנוח קמעה ואף הם חלצו עצמותיהם מעמל הדרך.באחת התחנות הללו ירד גם רבי יעקב כמו יתר הנוסעים מעל גבי חמורו,מצא לו מקום מוצל בצד הדרך, הניח את צרורו למראשותיו ונרדם.מכיון שהיה עיף מאד נפלה עליו תרדמה עמקה.הוא לא שמע ולא חש כי חבריו למסע יוצאים לדרכם,והללו לא הבחנו בו ואחר שעות מספר התעורר רבי יעקב ופקח את עיניו.היכן כל השירה השתומם ישנתי זמן כה רב? הרהר לעצמו ובהעיפו מבט אל האופק נסה לראות את שירת הרוכבים אך לשוא.אין זאת שהרחיקו מאד הרוכבים ותוך כדי מחשבותיו התארגן במהרה,חבש את חמורו ודרבן אותו לשעוט קדימה להדביק את השירה.תחלה נסה לכון את סוסו בעקבות רגלי הסוסים שבחול,אולם ככל שהתקדם נוכח לדעת כי תועה הוא במדבר והרוח שנשבה העיפה גרגרי חול וטשטה את העקבות.תחלה התעגמה נפשו של יעקב :כיצד אמצא שביל בתוך המדבר חשב אולם מיד התאושש,שם מבטחו בה’ והיה בטוח כי ידריכו בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב .השמש נטתה לשקע ורבי יעקב עדין תועה ונבוך,בודד בשממה מרחוק,לפתע נשא עיניו והבחין מרחוק בעדר שורים מנהג על ידי רועה.אנחת רוחה נפלטה מפיו,בחברת רועה זה אוכל למצא מקלט במשך הלילה ועם בקר יוכל להנחותי.ומיד כון את חמורו במשך הלילה להשיג את העדר טרם חשכה.בהגיעו סמוך אליהם נצב,תחתיו כהלום רעם ,הוא ראה כי השורים חורשים והרועה מכה בהם באכזריות רבה והנה הפלא  ופלא צורתו של הרועה מתחילה להשתנות והוא הופך לשור,ואלו אחד מן השורים פשוט מעליו צורת השור ולובש צורת אדם והוא מכה את העדר באכזריות רבה כקודמו.רבי יעקב עמד נדהם ושפשף את עיניו להוכח אם אין זה חלום בעותים חזון שוא מתעתע אך לא הוא רואה זאת בברור גמור,כיצד בפעם הופך שור אחד מתוך העדר ל”רועה” מנחית מכות רשע על גב הבהמות המסכנות ואחר כך חזר ונהפך לשור וסופג מהלומות מידי “רועה” חדש.לא הבין רבי יעקב את פשר המחזה והוא נותר לעמד קפוא על עמדו,מחריש ומשתומם.בינתים שקעה השמש וירח מלא ועגול התרומם ועלה מן המזרח ,ולאורו החיור הבחין כי כל השורים הפכו להיות בני אדם,והם פנו אליו בבכיה גדולה ומרה:”רבי!” זעקו והתחננו לפניו “נכר בך שיהודי אתה, לבוש הנך כמנהג יהודי צפת הלא כן?!!

“אכן כן ענה רבי יעקב בהשתוממות.ושמא מכיר אתה את רבי יצחק לוריא אשכנזי אשר בצפת? שאלוהו בקול נואש.

אכן השיב להם הנני הולך עתה לצפת אך תעיתי במדבר וכאשר ראיתכם מרחוק מהרתי הנה לבקש עצה והדרכה כיצד למצוא דרכי לארץ ישראל.כאשר שמעו  השורים האנשים את דבריו התנפלו לרגלי רב יעקב והחלו לבכות ולהתחנן. הן ראית את מנהגנו ואת צערנו שאנו מתיסרים כל כך ואין מי שיכול להושיענו מלבד האר”י הקדוש מצפת.מבקשים אנו ממך בכל לשון של בקשה בכו בשברון לב “כי בבואך שמה תספר לו את כל מה שראו עיניך איננו יכולים יותר לסבול יעשה האר”י תקון לנשמותינו ותבא עלינו גאולה ומנוחה”.

לבו הרחום של רבי יעקב התחמץ בקרבו והוא הבטיחם כי יעשה כן אז הראו לו את הדרך והוא הצליח להשיג את שירת הסוסים עמה יצא ממצרים והמשיך אתם את מסעו לארץ ישראל.

מיד בבואו לצפת הזדרז למלא את הבטחתו ופנה אל בית ידידו האר”י הקדוש בטרם פצה פיו סיפר לו האר”י את מה שהוא ראה.האר”י הסביר לרבי יעקב המשתאה כי אנשים בצורת שורים חטאו כשהיו בחיים הם השחיתו את פאת ראשם בתער זהו אסור חמור מהתורה ולפיכך נדונו בבית הדין של מעלה לאחר מותם כי נשמותיהם תרדנה שוב לעולם הזה בגלגול בדמות שורים והם יסבלו צער ויסורים נוראים אולם עתה אמר האר”י הגיעה העת לעשות משהו למענם הוא נתן לרבי יעקב תקון תשובה שיעשה משהו בעבור אמללים אלו.

רבי יעקב קים את הוראותיו של האר”י התפלל בעד תקון נשמתם התענה תעניות כמספר שהצטוה הסתגף בסגופים כדי להציל את הנשמות המתיסרות כאשר סיים לעשות את מה שהורה לו האר”י הופיעו אותם אנשים בחלומו ובשרוהו תנוח דעתך כפי שנחה נפשנו וענשנו הוסר מאותו יום בו התחלת לעשות למענינו את התקונים כמו שהורה לך האר”י הקדוש.עכ”ד.

ולסיום ביאור ענין זה נציין שכגודל חומרת העוון כך גם השכר על שמירת הפיאות והזקן כמש”כ רבי יעקב ממרויש מבעלי התוספות ששאל שאלות מן השמים, וכך הודיעוהו: …”לא אסרה תורה הקפת הראש, אלא שלא יראו ישראל כמשמשי עבודה זרה.

וכל המיקל בכל חשש של עבודה זרה מקילין לו ימיו,וכל המחמיר מאריכים לו ימיו ושנותיו.

להסכמות
הרבנים

אינדקס

לפרק הבא – קיצור הלכות –
דיני תספורת פאות הראש והזקן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים