פסח – פה סח פרעה – פה רע

רבני בית ההוראה
י"ב ניסן ה'תשע"א

הנה עיקר מצוות ליל הסדר קשורות בפה – חלקן באכילה ושתיה – מצות אכילת מצה, מרור, ארבע כוסות, וכרפס, וחלקן בדיבור – מצות סיפור יציאת מצרים.

וידועים בזה דברי רבינו האריז”ל – שפרעה אותיות פה – רע ופסח רמז לפה-סח – הרי שהגלות והגאולה של מצרים הם קשורים בסוד הפה – והדבר צריך ביאור.

בספר “מכתב מאליהו” מבאר – שהשם של מלך מצרים “פרעה” רומז על מהות טומאת מצרים – פרעה הוא מלשון פרוע, כי מהות טומאת מצרים היתה נתינת מקום ליצר ללא הגבלה – עד כדי ירידה לנ’ שערי טומאה.

עוד הביא שם מהסה”ק – שהשר של מצרים – הוא השר של גיהנום שהוא המקום בו הנפש סובלת צער ויסורים מהרגשת העדר – ממה שלא התחברה בעודה בעולם הזה אל צד הקדושה.

מבואר שמהותה של מצרים היא שקיעה בחמריות ברע ובטומאה – בלא שום חיבור לצד הקדושה.

ולפי זה – כיון שמהות גלות מצרים היתה – גלות בתוך עם שאין לו שום שייכות וקשר אל הקדושה – יוצא שמהות הגאולה הרוחנית ממצרים היתה – מה שהשי”ת הוציא את עם ישראל מהמצב הזה – והעלה אותם אליו ית’ להיות מקושרים אליו ודבקים בו ית’.

לפי זה פירוש הדברה הראשונה – “אנכי ה’ אלקיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים” הוא – “אנכי” – אשר הוצאתי אותך מארץ מצרים – אלי – אל “ה’ אלקיך” – להיות מחובר אליו ית’.

ועל כן אנו עורכים את ליל הסדר בלילה – אע”פ שהיציאה בפועל היתה ביום למחרת – כיון שעיקר הגאולה היתה היציאה מטומאת מצרים אל הדבקות בהשי”ת – ויציאה זו היתה בליל הסדר.

היציאה הזאת היתה בחצות ליל ראשון של פסח – באותו הרגע שבו עבר השי”ת בארץ מצרים ונטל את נשמת בכורי מצרים.

אמנם מזה שב’ הענינים של מכת בכורות ויציאת מצרים הללו ארעו בו זמנית – משמע שיש קשר ושייכות ביניהם – והדבר צריך ביאור.

מבואר בסה”ק שכל עשר המכות היו בבחינת ‘נגף – ורפא’ – נגף למצרים ורפא לישראל, דהיינו, שבכל מכה שקבלו המצרים – באותו ענין עצמו היתה רפואה לישראל.

והנה מכת בכורות ביאר האוה”ח הקדוש שהיא היתה ע”י שהקב”ה עבר בארץ מצרים ומחמת הקדושה הנוראה נשאב הניצוץ הרוחני המחיה את הבכורים ונפרד מגופם ועי”ז מתו – נמצא שמיתתם היתה ע”י הפרדת הרוחניות מהגשמיות.

ואם כן יש לבאר שה”רפא לישראל” במכת בכורות היה באותו ענין עצמו, שע”י שהקב”ה עבר בארץ מצרים נשאב גם גופם של ישראל אל הקדושה כמו שמבאר האוה”ח הק’ – “והתחברו בתוכם הגשמיות והרוחניות”.

ועל כן פסח הוא זמן חרותנו – החירות האמיתית היא – כאשר הגוף מתחבר אל הנשמה ויוצא מהשעבוד לחומריות המוגבלת – ועל כן סוף היציאה ממצרים היה בקריעת ים סוף. [וראה עוד במאמר “יצי”מ – תחית המתים”]

‘סוף’ לשון ‘סוֹף’ כמו שכתבו הסה”ק, כלל ישראל יצאו מהמֵיצָרים של מצרים – ונקרע הסוֹף – כי יצאו אל מחוץ לגבולות החומריות המוגבלת במיצרים וסוף.

וזכו לזה ע”י המסירות נפש של הקפיצה לים – על ידי מסירות נפש אדם יוצא מהגבולות של האנוכיות – המידות והטבע – ומוסר את עצמו אל מעבר לגבולות והמיצרים – ועל ידי כך זכו לקריעת ים סוף – קריעת הסוף והגבול.

“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – את יעקב איש וביתו באו” – בני ישראל הבאים מצרימה – ס”ת מילה. את יעקב איש – ס”ת שבת – ומבאר ה”בעל הטורים” – שרמזה לנו התורה כאן שבזכות ב’ מצוות אלו – שבת ומילה, יצאו בני ישראל ממצרים.

וצריך להבין מדוע דוקא בזכות ב’ מצוות אלו זכו ליציאת מצרים.

לפי מה שהתבאר שמהות גאולת מצרים היתה הפירוד שבין הגוף והנשמה – יובן מדוע היתה הגאולה בזכות מצות שבת – ענין הנשמה יתירה של שבת פירושו הוא שבשבת האדם מחובר יותר אל הנשמה, על כן בזכות מצות שבת – בזכות המצוה המחברת את הגוף אל הנשמה – זכו לצאת מגלות מצרים ולהתחבר אל הקדושה.

וכן גם מצות מילה, הערלה מונעת חבור שלם של הגוף והנשמה – ועל ידי הסרת הערלה – מתחברת הנשמה אל הגוף וכלשון הזוה”ק הנאמר בליל הברית [פרשת לך לך] שעל ידי המילה אתאחדת נשמתא ביה – הנשמה מתאחדת עם הגוף – ועל כן בזכות מצות מילה המחברת את הגוף אל הנשמה – זכו לצאת ממצרים ולהתחבר אל הנשמה ואל הקדושה.

על פי האמור יש לבאר – את השייכות של גלות וגאולת מצרים לענין הפה.

הפה הוא מקום החיבור של הגוף והנשמה כמו שנאמר “ויצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה – ויפח באפיו נשמת חיים – ויהי האדם לנפש חיה” ותרגם אונקלוס לנפש חיה – לרוח ממללא, דהיינו כח הדיבור – הוא הכח המחבר את הגוף שהוא עפר מן האדמה – עם הנשמת חיים.

מבואר בספה”ק – שגלות מצרים היתה גלות הדעת, כי הדעת הוא הכח המחבר את הגשמיות והרוחניות הקדושה, הגוף והנשמה – “הדעה והדיבור לחי עולמים” – והואיל ומהותה של מצרים היא הניתוק בין הגשמיות והרוחניות – על כן כח הדעת המחבר אותם היה במצב של גלות.

הפה הוא המקום המחבר את הגוף והנשמה – ועל כן הוא המקום השייך בפרט לגאולת מצרים.

הגאולה היתה בזה שיצאו ממצרים שהיתה מקום המנותק מהקדושה, אל מציאות של חיבור החומריות אל הקדושה – כדרך שהפה מחבר את הגוף והנשמה – גאולת מצרים היתה יציאה מפה- רע אותיות פרעה – אל פה – סח – דיבור מתוקן – לדבר בשבחי השי”ת.

ועל כן בליל יציאת מצרים נצטוינו במצוות השייכות לכח הפה – הן בדיבור, בסיפור יציאת מצרים – כי בלילה הזה יצא כח הדיבור מכל המיצרים – והן במצוות של אכילה, כי גם במאכל יש חיבור של גשמיות ורוחניות – “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” – מלבד המזון הגשמי שבלחם – יש בו גם ניצוץ רוחני שממנו חיות וקיום לצד הרוחני שבאדם, וכמו שכ’ המ”ב בסי’ ו’ בשם האריז”ל שהגוף נהנה מגשמיות המאכל והנשמה מרוחניות המאכל.

ובפרט באכילת המצה שהיא מאכל האמונה – והיא משוללת מהחמץ הרומז ליצר הרע – ונותנת לאדם מזון רוחני לכל השנה כולה.

בכל שנה ושנה על ידי קיום מצוות ליל הסדר התלויות בפה – אנו מעמיקים את היציאה ממצרים – ומחזקים יותר את החיבור של – הגוף והנשמה – החומר והקדושה.

[וראה עוד במאמר “בית יעקב – מעם לועז”]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *