משלוח מנות ומתנות לאביונים

רבני בית ההוראה
ט"ז אדר א' ה'תשע"א

יש להתבונן בטעם המצוות של “משלוח מנות ומתנות לאביונים” – מהי השייכות בין מהותו של נס הפורים ומצוות אלו.

מוצאים שאברהם אבינו הנקרא “ראש המאמינים” בלשון הרמב”ם, הוא השורש של מידת החסד בעם ישראל כמו שנאמר בפסוק – “תתן אמת ליעקב – חסד לאברהם” – ואף בזה יש להתבונן בשייכות שבין כח האמונה ומידת החסד.

ברמב”ם פ”א מהלכות תעניות ה”ב כתב – בעת צרה – יש להריע ולזעוק וידעו הכל שבשל עוונותיהם הורע להם. ובה”ג הוסיף – אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות…

בפשוטו, מה שכתב שהרי זו דרך אכזריות – הוא משום שלא שם לבו אל דרכי ה’ ובזה גורם לצרות נוספות ח”ו.

אמנם ראיתי ביאור נוסף בדברי הרמב”ם – מי שרואה בכל המאורעות והצרות מקרה, אם כן לפי תפיסתו – הצרות הבאות על בני האדם בעולם, הן בלי שום סיבה – ואם הוא סבור שהנהגת העולם היא כזו, שאדם סובל לא מחמת חטאו ולא לתועלתו, אלא מקרה הוא – נמצא שלדעתו הנהגת העולם היא ח”ו – הנהגה של אכזריות.

והנה על הפסוק “לץ תכה – ופתי יערים” – דרשו חז”ל – לץ תכה – זה עמלק.

וצריך לבאר מדוע נקרא עמלק לץ – ותחילה יש לבאר מהו גדר הלץ.

הפסוק אומר “זד יהיר – לץ שמו” – ויש ללמוד מכך שמידת הליצנות מורכבת מצירוף של אכזריות וגאוה [וראה במאמר “מידות הענוה והרחמים – במחיית עמלק” – תוספת ביאור בזה]

הרמח”ל בספר “אוצרות רמח”ל” – פרשת כי תצא כותב – שנקודת הרע של עמלק היא כח השכחה.

שכחת הבורא – באה מגאוה – כמו שנאמר בפסוק – “ורם לבבך – ושכחת את ה’ אלקיך” [רם בגימ’ עמלק].

לפי מה שהתבאר יש לומר – שהאכזריות של עמלק היא תוצאה של הגאוה – מי שאינו זוכר את הבורא – ומי שאינו מכיר בהשגחה הפרטית – חי בעולם של מקרה ואכזריות – והוא הופך בעצמו להיות אכזר – על כן עמלק נקרא לץ – כי בו הצירוף של גאוה – שכחת הבורא ואכזריות – ראית מאורעות העולם כמקרה.

נמצא לפי זה, שכאשר אדם מכיר בהשגחתו ית’ ומבין שאין מקרה בעולם כלל, הוא יודע שגם הצרות הבאות על האדם אינן בדרך אכזריות, כי אם בהשגחה פרטית לטובת האדם – ואז לא רק מבטו על הצרות משתנה, אלא גם על הטובות שהוא מקבל – הוא מסתכל אחרת – הוא מבין שכל הטובות שזוכה להן, הן הטובות הרגילות והכלליות, כמו שמש ואויר מזון ומים, והן הטובות הפרטיות שכל אחד ואחד זוכה להן – אינן באות מאליהן.

ועל כן אברהם אבינו שהוא ראש המאמינים – הוא הוא עמוד החסד מפני שאמונה פירושה – להבין שכל אשר לי, כל פרט ופרט – נברא עבורי ונשלח עבורי באופן פרטי על ידי בורא העולם.

אמונה מעמידה את האדם בעולם שכל כולו חסדים אין סופיים – וההכרה הזו היא שמביאה את האדם ללכת בדרכי בוראו ולהיות גומל חסדים בעצמו.

לפי זה יש לומר שעל ידי ניסי המגילה – הגיעו עם ישראל להכרה – שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים והבינו שהטובות שכל אחד זוכה להן הן משלוח מנות – שהבורא ית’ שולח אותן עבורו באופן אישי. הם הכירו שהישועות שרואים מכל מיני צרות ומצוקות הן מתנות לאביונים מהשי”ת.

ההבנה שכך הן דרכי השי”ת – היא שהביאה אותם ללכת בדרכיו ולתקן מצוות אלו של משלוח מנות ומתנות לאביונים בימי הפורים – לזכר הנס.

במסכת יבמות עט. מובא – שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים.

ג’ מידות אלו מתייחסות לאברהם יצחק ויעקב מידת החסד מתייחסת לאברהם – הבושה שהיא מחלקי היראה כמבואר במסילת ישרים פי”ט מתייחסת ליצחק – והרחמים מתייחסים ליעקב.

ההבדל בין חסד ובין רחמים הוא בזה שרחמים זו מידה של הרגשת החסרון של המקבל והשלמת חסרון זה. לעומתה מידת החסד היא נתינה של טובה גם למי שלא היה חסר דבר לולא אותה הטובה.

מידת החסד מתייחסת לאברהם אבינו – לעומת זאת מידת הרחמים מתייחסת ליעקב אבינו מפני שמידתו מידת האמת מצורפת מחסד וגבורה . גם מידת הרחמים יש בה צירוף של חסד – נתינה יחד עם עם גבורה המצמצמת את הנתינה כפי מה שחסר למקבל.

שתי סוגים של טובות עושה השי”ת עם האדם – יש טובות הבאות מהתגלות מידת החסד – ויש טובות הבאות מהתגלות מידת הרחמים.

גם בניסי הפורים מוצאים את שני הסוגים הללו.

נס ההצלה מגזירת המן שייך להתגלות מידת הרחמים – שכן היו בסכנת חיים והשי”ת הציל אותם – מאידך כבודו של מרדכי הרוכב על הסוס כאשר המן קורא לפניו, והריגת המן, בניו וכל העמלקים, דברים אלו שייכים יותר למידת החסד, שכן הישועה מגזרת המן היתה יכולה להיות גם בלעדיהן – ואין כאן מילוי של חוסר.

ויתכן לומר עוד על פי מה שכתב ב”פחד יצחק” – פורים, [ראה במאמר הקודם – פורים דפרזים ופורים דמוקפים] שב’ הימים של פורים הם כנגד ב’ מלחמות שנלחמו ישראל בעמלק.

יום י”ד הוא כנגד מלחמת יהושע אחרי יציאת מצרים שאז עמלק בא על ישראל וכך ביום י”ד נועדו העמלקים לבא על ישראל – ואילו יום ט”ו הוא כנגד מלחמת שאול בעמלק שאז ישראל באו למלחמה עליהם.

במלחמת יהושע וכנגדה ביום י”ד, היתה זו מלחמת הצלה מעמלק שבאו עליהם, והרי זו בחינה של רחמים – השלמת החסר – הצלה מהגזרה, כי נלחמו כדי לעמוד על נפשם.

ואולם במלחמת שאול וכנגדה ביום ט”ו בשושן היתה זאת תוספת של מלחמה כדי להנקם מאויביהם ולא להצלת נפשות, שזה שייך יותר לבחינת החסד.

כנגד ב’ הניסים הללו נתקנו ב’ מצוות.

כנגד ההצלה מהגזירה – נתקנה מצות מתנות לאביונים – מצוה השייכת למידת הרחמים, השלמת החסרון לאביון שאין לו את צרכיו – וכנגד החסדים של גדולת מרדכי ואסתר והנקמה בעמלק גם ביום ט”ו – נתקנה מצות משלוח מנות השייכת למידת החסד, מתנה למי שאינו חסר דבר בלעדיה.

על פי האמור יש לבאר את דברי הגמ’ – “משנכנס אדר מרבים בשמחה.”

ה”דרכי משה” [בסימן תרצ”ב] כותב – שמותר לשאת אשה בפורים ואינו דומה לחול המועד שאסור לשאת בו אשה – וטעם הדבר, שכן בחול המועד דין השמחה הוא בחג ובחג המצוה היא “ושמחת בחגך” – ולא באשתך. אבל בפורים מצות השמחה היא בכל דבר שמשמח ואם כן אדרבא, השמחה באשתו היא חלק מקיום מצות השמחה של פורים.

וצריך להבין מה הענין של ריבוי השמחה בכל דבר – ומה ענינה לישועת הפורים.

יתכן לומר על פי מה שהתבאר שהגילוי של אור ההשגחה הפרטית מגלה, שכל פרט מצרכי האדם אינו מציאה שמצא או קניה שקנה, אלא מתנה היא מאת מלך מלכי המלכים – הכרה זו מרבה את השמחה בכל פרט ופרט, בכל דבר ודבר.

ועל כן “משנכנס אדר מרבים בשמחה” מכח האמונה בהשגחה פרטית המרבה את השמחה בכל ענין ודבר המתגלה כמתנה מבורא העולם – וכך גם בימי הפורים עצמם, הפנימיות של השמחה בכל דבר היא ההכרה שכל פרט מהטובות אשר נתן לנו השי”ת, משלוח מנות הוא ממנו ית’ ומתנה היא לנו האביונים – על כן גדולה היא השמחה של ימי הפורים.

[וראה לעיל במאמר “ואנכי הסתר אסתיר” וכן להלן בסוף מאמר “פורים – כפורים” – ביאור נוסף בדברי ה”דרכי משה”.]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *