בפיוט "שושנת יעקב" נאמר – "להודיע שכל קוויך לא יבושו – ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" – מבואר בדברי הפייטן, שנס הפורים בא להשריש את מידת הבטחון לדורות – "תשועתם היתה לנצח – ותקותם בכל דור ודור."
על ידי שרואים בסיפור המגילה את עוצם השגחתו הפרטית של השי"ת על עמו ישראל – ועל ידי מחית עמלק "אשר קרך בדרך" – מתחזקת מידת הבטחון – שענינה להכיר שהכל בהכרזה מאתו יתב' – כמו שכתב החזו"א בספר אמונה ובטחון…אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'. עכ"ל.
והנה כתב הגר"א [אבן-שלמה פ"ג] – שעל ידי חסרון בבטחון – בא אדם לידי קנאה ושנאה.
וביאור הדבר – שיסוד הבטחון הוא כדברי הגמ' ביומא – "במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך – ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו" – כאשר אדם יודע שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו – אין קנאה ואין שנאה – ואילו כאשר חסרה הידיעה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו – אזי בהעדר מידת הבטחון, מרגיש האדם שמה שיש לשני זה על חשבונו – ובא לידי קנאה ושנאה.
על פי זה יש לבאר את שורש מצוות הפורים – משלוח מנות ומתנות לאביונים – שהן מצוות של ריבוי אהבה אחוה שלום ורעות.
מידת הבטחון המושפעת ביום הזה מבטלת קנאה ושנאה כמו שהתבאר – וממילא יש מקום לריבוי האהבה והשלום.
והנה מבואר בדברי המהר"ל – שבית ראשון עמד על הזכות של האבות הקדושים – אברהם יצחק יעקב – ועל כן כאשר חטאו בשפיכות דמים – שהיא הפך מידת החסד של אברהם, בעבודה זרה – שהיא הפך יצחק שמסר עצמו לעקידה על המזבח – מסירות נפש לעבודת השי"ת – ובגילוי עריות – שהיא הפך "והקדישו את קדוש יעקב" – נחרב הבית הראשון – לעומת זאת הבית השני עמד על הכח של כנסת ישראל ועל כח החיבור שלה.
יתכן לומר שהחיבור של כנסת ישראל בבנין בית שני – התחזק על ידי נס הפורים שארע זמן קצר לפני בנינו.
כתוצאה מהחיזוק בבטחון בה' – מכוחו של נס הפורים הגיעו כלל ישראל לאהבה ושלום – ונוסד החיבור בתוך עם ישראל שהוא שורש לבנין הבית השני.
ועל כן כאשר נכשלו בסוף ימי הבית השני בשנאת חינם וביאר הגר"א, שזה היה תולדה של חסרון בבטחון בה' – נחרב הבית השני שעמד על החיבור של כנסת ישראל.
כאשר התערערו היסודות שהונחו לבנינו בנס הפורים – יסודות של מידת הבטחון – אהבה ושלום – שוב לא יכול היה להתקיים וחרב. [וראה אריכות בזה במאמרי בין המיצרים – מאמר "אוהבין את הממון ושונאים זה את זה"]
הגמ' במס' שבת פח. מפרשת את הפסוק "קיימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקבלו. דהיינו שבפורים קבלו מחדש את התורה. ואף שבהר סיני היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית כדי שיקבלוה, בפורים קבלו את התורה מחדש ברצון.
ובמדרש תנחומא פרשת נח שואל, מדוע היה צריך לכפות עליהם בהר סיני הר כגיגית, הרי אמרו נעשה ונשמע? – עונה המדרש, שאמרו נעשה ונשמע על תורה שבכתב, שהיא קלה ללמוד. אבל התורה שבע"פ, שכדי ללמוד אותה – צריך לוותר על עושר ותענוג ועל שינה, אותה לא קבלו ברצון והיה צורך לכפות עליהם הר כגיגית.
ומעתה מאחר והקבלה מרצון בפורים היתה על אותו חלק שבהר סיני כפו עליהם הר כגיגית – יוצא שהקבלה מרצון של פורים – היתה על התורה שבע"פ.
מובא בשם האריז"ל שרבי עקיבא הוא השורש של התורה שבעל-פה. וכמו שאמרו בגמ' על חמשת תלמידיו הגדולים רבי מאיר, רבי שמעון וכו', וכולהו אליבא דר"ע.
ובאמת הגילוי של השורש הזה היה צריך לצאת מהעשרים וארבעה אלף תלמידים שמתו בין פסח לעצרת – אלא שמפני שלא נהגו כבוד זה בזה לא זכו לכך.
ובביאור הדבר מדוע נענשו באופן כה חמור – יש לבאר בהקדמת המובא בשו"ע בפירוש ברכת התורה – אשר נתן לנו תורת אמת – זו תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבע"פ.
דברי השו"ע יבוארו על פי מה שכתב בהקדמת הקרית – ספר על הרמב"ם – שבבריאת העולם ברא הקב"ה תורה שבכתב ואת התורה שבע"פ גנז בנפשות הצדיקים.
בדברי הקרית ספר מבואר – שמציאות התורה שבעל פה נבראה באופן שלכל איש מישראל יש בנפשו חלק ממנה ורק על ידי החיבור בין החלקים – מתגלית התורה שבעל-פה בשלימותה.
מעתה יש לומר – שמאחר ור"ע היה שורש תורה שבע"פ כמו שנתבאר – על כן תלמידיו היו אלו שעתידים להעביר את התורה שבעל פה לדורות.
כאשר לא נהגו כבוד זה בזה, לא היתה התורה שבעל-פה יכולה להתגלות – כי חסר היה החיבור בין חלקיה הגנוזים בנפש כל אחד מהתלמידים.
למדנו מזה שהגילוי של תורה שבעל-פה הוא תלוי בחיבור ואהבה – ויתכן לומר לפי זה, שהם הם דברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך – הוא כלל גדול בתורה".
מלבד פשוטו ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל חשוב, מתפרשים דבריו שיש כאן כלל גדול בתורה – דהיינו לצורך התורה – לשלמות התורה שבעל פה – מפני שרק על ידי האהבה והחיבור בין הצדיקים שתורה שבעל פה גנוזה בנפשותיהם – מתחברים חלקי התורה שבעל פה זה לזה והיא מתגלית בכל שלימותה.
ולפי זה עולים הדברים כמין חומר.
מאחר ויחד עם הקבלה המחודשת של פורים לעמל התורה שבעל פה מרצון – זכו למידת הבטחון מכח הגילוי של פורים, ומאחר ומכח מידה זו התעלו למדרגה של "ואהבת לרעך כמוך" – נמצא שהגיעו לשלמות החיבור של כלל ישראל – על ידי חיבור חלקי התורה שבעל פה שיש בכל יחיד ויחיד למציאות אחת שלמה מתוך אהבה ורעות – זכו מיד אחר כך לבנין הבית השני שעמד על החיבור של כנסת ישראל – ואשר בתקופתו היה עיקר הגילוי של תורה שבעל-פה.
[ויתכן לבאר לפי זה את ההנהגה המיוחדת של כלל ישראל בימי הפורים, הנהגה שלכאורא כולה מציאות שלא נוהגים כבוד זה בזה, בהסכמה.
יתכן ששורש הדבר הוא – מאחר שביום הזה אנחנו מקבלים מחדש עול תורה שבעל-פה, ויורד שפע חדש של תורה שבעל-פה, על כן ישנה סכנה שאם לא ינהגו כבוד זה בזה ביום הזה, יהיה פגם ח"ו בהשפעה כמו שהיה אצל תלמידי רבי עקיבא, על כן העצה לזה היא, ההנהגה המיוחדת של פורים, שביום זה כל אחד מוחל על כבודו – וממילא מתרחקת אפשרות של לא נהגו כבוד זה בזה.]
לפי האמור לעיל יתכן לבאר את ענין "חייב איניש לבסומי בפוריא – עד דלא ידע" – אשר לכאורא יש לשאול – מה הענין של סילוק השכל על ידי השתיה בפורים?
לפי המבואר לעיל – ראינו בפורים ג' יסודות מרכזיים.
א) חיזוק מידת הבטחון –"להודיע שכל קוויך לא יבושו – ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך"
ב) אהבה ושלום – משלוח מנות ומתנות לאביונים.
ג) "קיימו וקבלו" – קבלה מחודשת של עמל תורה שבעל-פה.
יתכן לבאר שמכל אחד מהיסודות הללו יוצא טעם אחר לשתיה בפורים.
היסוד של בטחון הוא סיבה לשתיה, להראות שאיננו סומכים על שכלנו – "בטח בה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" – על ידי השתיה מגלים שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים.
היסוד של אהבה ושלום הוא סיבה לשתיה – להראות שאנחנו מוכנים לוותר ולבטל את דעתנו לטובת זולתנו.
[עוד אפשר שרומז, שבכל ההתייחסות לזולת אי אפשר ללכת עם שכל בלבד, לפעמים צריכים לעזוב את השכל ולעבוד עם הרגש, להרגיש את השני, גם כשהוא לא צודק.]
היסוד של עמל תורה שבעל- פה הוא סיבה לשתיה, – לרמוז שאנו מבטלים את שכלנו אל שכל התורה – אנו מסלקים את השכל שלנו, על מנת לקבל את שכל התורה.
ויש להוסיף טעם נוסף.
הנה כתב הגר"א – שהשמחה של פורים היא השלמת השמחה על הכפרה של חטא העגל ביום הכיפורים שבו אי אפשר לעשות משתה ושמחה – ובזה מתבאר הדימוי שמוזכר בתיקו"ז – פורים – כ-פורים.
בזה גם יובן הענין של "חייב איניש לבסומי" בפורים – כיון שחטא העגל שרשו כמו שביאר ה"בית הלוי" בזה שהלכו אחרי שכלם האנושי – על כן בפורים שהוא השלמה של שמחת יום הכיפורים – יום כפרת חטא העגל – אנו שותים יין כדי לבטל את השכל – להורות על התשובה מחטא העגל שנגרם על ידי השכל.
[וראה עוד במאמר "פורים – חנוכה – ותורה שבעל פה"]
