בס"ד

מה העיקר ביהדות הכוונה או המעשה. במילים אחרות האם עדיף להתרכז בכוונות טהורות נשגבות, או שמא בקיום המצוה הטכנית? האם עדיף לקיים מצוה שלא ע"פ ההלכה, למשל קריאת שמע לאחר הזמן, אבל בכוונה טהורה ונשגבה עם כל הלב? או שעדיף לקרוא קריאת שמע בלי שום כוונה וריכוז בקושי רב יוצאים ידי חובה, אך בזמן? האם יש מעלה למצוה בלי כוונה? והאם יש מעלה לכוונה בלי מצוה? האם הכלל 'רחמנא ליבא בעי' נכון? האם העיקר הוא כוונת הלב? למה משול מעשה בלי כוונה? ולמה כוונה בלי מעשה? האם מספיק להיות דתי בלב? ומדוע? ממתי שאלה זו נשאלת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם העיקר הוא הכוונה בלב או המצוה המעשית?

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שבמעמד הר סיני (שמות כד ז): 'וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. הגמרא (שבת פח.) מרחיבה במעלה המיוחדת של עם ישראל שהקדימו את נעשה לנשמע. כלומר הסדר הרגיל הוא שאדם שומע מקבל החלטה בלב – נשמע, ואחר כך מקיים את הדברים – נעשה. וכאן עם ישראל הפך את הסדר קודם נעשה ואחר כך נשמע מה לעשות. הגמרא מוסיפה כי בשעה שעם ישראל הקדימה נעשה ונשמע, נשמעה בת קול בשמים מי גילה את הסוד של מלאכי השרת לעם ישראל.

יש כמה היבטים של הסוד של נעשה ונשמע, כולם נכונים, אולם הפעם נתמקד באחד מהם.

במאמר השבוע נעסוק בשאלה מה העיקר ביהדות הכוונה או המעשה. במילים אחרות האם עדיף להתרכז בכוונות טהורות נשגבות, או שמא בקיום המצוה הטכנית? האם עדיף לקיים מצוה שלא ע"פ ההלכה, למשל קריאת שמע לאחר הזמן, אבל בכוונה טהורה ונשגבה עם כל הלב? או שעדיף לקרוא קריאת שמע בלי שום כוונה וריכוז בקושי רב יוצאים ידי חובה, אך בזמן? האם יש מעלה למצוה בלי כוונה? והאם יש מעלה לכוונה בלי מצוה? בשאלות אלו קיימים בלבול רב משום שיש מקורות ותשובות נכונות שבמבט ראשון נראה שהם סותרות זו את זו. נלמד פעם אחת את הסוגיא לעומק, ולאחר שנעשה סדר בדברים, ונכיר היטב את היסודות.

במאמר הבא נלמד כיצד הדברים מיישמים את הדברים הלכה למעשה: איזה כוונה מעכבת במצוות? ומתי יוצאים ידי חובה למרות שלא היה כוונה? מהו כוונה הנצרכת למצוה? ואיזה כוונות שכדאי לכוון אותה, אך יוצאים ידי חובה בלעדיה? האם קיום מצות מתוך הרגל בלי כוונה הוא דבר טוב או גרוע? מתי חייב להטמיע בתוכנו הרגלים? ומה המבט התורני על כך? ועוד.

'רחמנא ליבא בעי – השם רוצה את הלב'

הגמרא (סנהדרין קו:) מספרת שלמרות שבימי רב יהודה ידעו הרבה פחות תורה מאשר ימי אביי ורבא המאוחרים יותר, כאשר רב יהודה רק הוריד נעל אחת להתפלל מתוך צער על שאין גשם מיד התחיל לרדת גשם, ואילו האמוראים בדורות האחרונים אמרו על עצמם שהם מתפללים רבות ולא נענים. הגמרא מבארת את ההבדל ביניהם משום שהקב"ה רוצה את הלב, ובדורות הראשונים הלב היה טוהר וזך יותר, למרותש הדורות האחרונים היו יותר תורה ומעשים טובים, ולכן כל תפילותיהם של הראשונים מיד היו נענים.

הגמרא מביאה על כך את הפסוק (שמואל א' טז ז): 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב'.

הזוהר (תרומה קסב: רעיא מהימנא כי תצא רפא:) מזכיר כמה פעמים את מטבע הלשון המוכר 'רחמנא לבא בעי', הקב"ה רוצה את הלב. משפט זה המהווה את המפתח לכך שבעבודת השם נדרשים אנו לתת את הלב, ואת הכוונה במצוה, בורא עולם אינו צריך את החלק הטכני של המצוה אלא את הלב הכוונה של ביצוע המצוה.

הלב הוא העיקר

רבינו בחיי (דברים כא י פתיחה לפרשת כי תצא) הביא את דברי שלמה המלך  (משלי כג כו): 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִצוֹרְנָה'. ופירש את דבריו שהאדם נמשך אחרי הלב והעינים, והלב זה העיקר. כלומר אם הלב משתוקק לעבודת השם, כל פעולות האדם נמשכים אחרי התורה והמצות, ואם חס ושלום הלב נמשך אחרי תאוות העולם הזה שלא לצורך עבודת השם, כל פעולות האדם ימשכו לשם. ולכן שלמה המלך החכם מכל אדם הדריך אותנו 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי'. ונאמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ח) שהבורא אומר לאדם, אם הלב והעינים שלך הם שלי – אתה שלי, ואם חס ושלום לא – אינך שלי.

בעל העקידה (שער סא – תזריע) עמד לבאר במה נחלקו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי מהו צורת עבודת השם הראויה (אבות פ"ב מ"ט), וביאר שכל חכם בחר את המוקד לפי תכונתו וטבעו, חלק מהחכמים היו צריכים קודם להאבק שלא תהיה דעות פסולות, ושיגדירו לעצמם מהו הדרך הנכונה. אולם רבי אליעזר בן ערך שהיה מעלתו שהוא מעין המתגבר, כלומר שזכה לשכל בהיר וזך, שהיה מעצמו מתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו, ומאיר ומיישר לכל נבוך את הדרך הישרה, אמר שהמידה הכי טובה היא לב טוב, משום שברגע שיהיה לבבו שלם עם אלוקיו הוא יזכה להכל. וחס ושלום לב רע הכל יתבלבל לפניו. ואמר רבי יוחנן בן זכאי שהוא מכריע את כולם.

האם מספיק להיות יהודי בלב?

אנשים רבים מרגישים שהם עובדי השם, מרגישים חיבור עמוק עם השם, אולם טוענים שהם דתיים בלב, ונשאלת השאלה האם העיקר הוא הלב – מדוע באמת לא מספיק להיות דתי בלב?

שאלה זו עתיקת יומין ובמהלך כל הדורות רואים אנו ששאלה הציקה לרבים, נפתח קודם בדברי רבותינו בתקופות שונות, ואחר כך נחדד ובאר את הדברים ביתר עומק.

הכוזרי לפני מעל 900 שנה בסיום הספר (מאמר ה כו-כח) מעלה טענה זו, ומשיב עליה שאכן אדם שרוצה בכל ליבו לקיים את התורה והמצוות, והוא מנוע טכנית מלקיים את המצוה מכל סיבה שהוא, אכן די בכך שהוא רוצה בכל ליבו לקיים את התורה והמצוות, ויודע את האמת, הוא רצוי בפני בורא עולם. אולם כאשר יש לו אפשרות לקיים את הדברים והוא בוחר את תאוותיו ולא את המצוות, הוא גם אינו דתי בלב.

יתירה מזו כותב הכוזרי שהקב"ה אינו צריך את המעשים, אולם המעשים הם הכלי לשלם עליהם שכר, והמעשים מצד עצמם זקוקים לשלמות. ואנחנו צריכים את המעשים מושלמים כדי לקבל את התגמול המקסימלי. אך הדבר אינו סותר שמעשה בלי כוונה אינו כלום.

אחד מגדולי המקובלים הקדמונים לפני מעל 700 שנה – הריקאנטי (בראשית יט כז) מביא שרבים שואלים אם הבורא יודע את כל המחשבות, מדוע צריך להוציא את התפילה בפה, מה רע להתפלל בלב?

הריקאנטי משיב כי ע"פ חכמת הקבלה כל הפעולות בעולם הזה צריכים לצאת מהכח אל הפועל ע"י מעשה, ולכן כוונה לחוד אינו מספיק אלא צריך להוציאו מהכח אל הפועל ע"י מצוות מעשיות או דיבור למשל של תפילה או לימוד תורה שהוא גם נחשב מעשה.

באור החיים (שמות כ כ) פירש את הפסוק 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם', שישנו שני סוגי עבודה זרה יש אלהי כסף, מלשון כיסופים, שהאדם משתוקק חס ושלום לעבוד עבודה זרה. אולם יש אדם שבז לעבודה זרה, אולם מטעמי תועלת ורווח כספי הוא עובד אותם, ואומר לעצמי הרי בלב אני עובד את השם ובז ומקלל את העבודה זרה, והעיקר זה הלב, אז מה הבעיה. ועל כך אומר התורה שגם אלהי זהב, כלומר לצורך רווח כספי אסור לעבוד.

החיד"א (פני דוד בראשית א כב) עומד על כך שמדובר בשיטה ישנה של היצר הרע שהוא מוצא תירוצים שהכל בסדר, והבורא רוצה רק את הלב שלנו, והביא שרבי ישעיה באסאן כתב שהדבר רמוז בפסוק (בראשית ו ה): 'כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם', חז"ל מוסרים לנו שהמילה רק בא למעט, כלומר רק רע אינו רע מוחלט, אלא רע שאינו מוחלט ורק בצורה מסוימת הוא רע, והכוונה שהאדם מתרץ את מחשבותיו הרעות, בכך שהעיקר שבלב אני עובד את השם.

המלבי"ם (משלי ד כג-כד) מבאר את הפסוק: 'מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ – כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ'. דבר ראשון שלמה המלך מזהיר אותנו כי העיקר הוא כוונת הלב, וכל פעולות האדם נובעים מהכוונה בלב, ולכן מכל משמר עלינו להגן על המוקד על הלב, כי כל התוצאות של החיים מגיעים מנקודה זו, אולם לעיתים הדבר יגרום לנו לעשות עבירות מתוך כוונות טובות, ומתוך מטרות טובות תחת ההצדקה שהעיקר הוא הלב, ועל כך שלמה המלך ממשיך, שעליך גם להסיר עקשות פה ולזות שפתים, דברים שאמנם לך שהינך יודע את הכוונה הוא נראה לך טוב, אולם למי שלא יודע את הכוונה הוא נראה כעבירה.

הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כו מג) מפרש בכך את דברי הנביא הושע (ח ב-ג): 'לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ'. וביאר הנצי"ב שעם ישראל צועקים להקב"ה 'אלהי ידענוך', הלא אנו אוהבים אותך ורוצים לעבדך, אנחנו דתיים בלב והעיקר זה הלב, ומדוע אתה מרחיק אותנו. ועל כך משיב הנביא הושע 'זנח ישראל טוב', כלומר עם ישראל זנח את התורה, וידיעת השם בלי התורה אינה כלום, ולכן חס ושלום מתקיים  הקללה 'אויב ירדפו'.

לסיכום הקו הכללי של הדבר הוא שנכון העיקר הוא הלב, אולם בלי המעשים אין שום ערך לכוונות הלב, אין את הבסיס שיוציא לפועל את כל הטוב של הכוונות. נחדד ונבאר ביתר ביאור את הדברים.

מה עדיף כוונה או מעשה יבש

רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים פרקים פ"ד-פ"ז) הרחיב מאד בענין שיצר הרע מנסה לשכנע את האדם שאם הוא יעשה את המצוות בקדושה ובדביקות ובמחשבות קדושות וטהורות המצוות אינם שוות כלום. ולכן הוא מנסה לשכנע אותו שיתעכב מלעשות את המצוה עד שיעבור הזמן, ויעשה המצוה לאחר הזמן.

רבי חיים מביא דוגמא ונביא אותה בשפת ימינו:

שני יהודים היו בירושלים: אחד מקיים את מצות הפסח בלי שום כוונה, ומסתמך על כך שיש הלכה שבקרבנות לאחר שהקדישו את הקרבן כל הפעולות שנעשות בקרבן בלי כוונה הם נחשבים לשמה. וגם באכילת הפסח הוא אמנם זכר שיש מצוה, ולא התכוון שלא לשם מצוה, אולם כל השיחות בליל הסדר היו סביב הסטייק, איך יצאו הנתחים של הטלה הצלוי? איזה חלק הוא מעדן מלכים? ואיזה חלק יצא לא הכי מוצלח? והאכילה הייתה ברעבתנות ונהנתנות.

ואילו חברו היה שקוע כל כולו בכוונות נשגבות ונעלות בעבודת הפסח, בסיפור יציאת מצרים, בכל כוונות הקבלה, בדבקות בבורא עולם עד למצב שנפשו כמעט יצאה מגופו מרוב דבקות, עד שלא התחבר לעבודה טכנית של שחיטת קרבן הפסח, ושפיכת דם וכדומה, ובמזיד פספס את השקיעה משום שרצה להספיק לתפוס עוד כמה כוונות קדושות ונאצלות. או אף אם הוא הספיק להקריב את הקרבן, לא היה מסוגל בלילה כה נשגב להכניס בשר לפה, וכל כולו היה דבק בבורא בסיפור יציאת מצרים נפלאות ותשבחות הבורא, עד שתם זמן אכילת הפסח [בחצות או בעלות השחר].

כואב הלב על הראשון שהיה יכול לזכות למעלות נשגבות במאמץ קל. אולם למרות הכל הוא זכה לקיים מצות עשה של קרבן פסח, ולנצח – לא מיליארד שנה הרבה יותר – הוא יקבל שכר בלתי נתפס בחושים שלנו על אותם חתיכות סטייק שהוא אכל ברעבתנות.

אולם בעוד נקרע הלב על הראשון שפספס הזדמנות למנף את המצוה לגבהים, אצל השני הטרגדיה נוראית, במקרה והוא עיכב את ההקרבה הוא נענש בעונש הנוראי של כרת, הוא מאבד את העולם הזה ואת העולם הבא, לנצח הוא נכרת מעם ישראל מההנאה הנצחית, למרות כל הכוונות הטובות.

רבי חיים (שם פ"ז) מוסיף שאמנם יש מקורות כי האבות הקדושים חנוך ועוד קיימו ענינים נשגבים ותיקנו עולמות רק בכונותיהם הטהורות. אולם הוא כותב שכל הדברים הללו היו לפני מתן תורה. מאז מתן תורה אי אפשר לקיים שום ענין ע"י כוונה לחוד בלי לקיים את המצוה המעשית שבאותו דבר. [להוציא מקרה שאדם אנוס מלקיים את המצוה, ואז אנחנו מקיימים את המצוה בצורה של 'ונשלמה פרים שפתינו' – כלומר התפילה תהיה במקום עבודת הקרבנות שאנחנו מנועים מלקיים, או שבצורה של זכר למצוה, ויחד עם הרצון והכוונה מקבלים מעט ממעלת המצוה].

כוונה כמינוף

אולם נשאלת השאלה כיצד ניישב את הדברים, כיצד מצד אחד העיקר הוא הכוונה, ומצד שני מצוה בלי כוונה שווה עולמות, ואילו כוונה בלי מצוה אינה שווה כלום.

להסביר את הדברים נביא את דברי המשנה (קידושין פ"א מ"י): 'כל העושה מצוה אחת מטיבים לו, ומאריכים לו ימיו, ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו, ואין מאריכים לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ. כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאמר (קהלת ד יב) 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק'. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב'.

ומפרש התפארת ישראל (יכין קידושין פ"א אות פא) את המשנה, מצד אחד הקב"ה צריך בבסיס רק מצוה אחת, כיון שהעיקר הוא הלב, ע"פ הכלל 'רחמנא לבא בעי', וגם אדם שעשה רק מצוה אחת בלבד, אך רצה בכל כוחו ומאודו לקיים הרבה מאד מצוות, אולם הוא היה מנוע ועקב מגבלות טכניות הוא לא היה יכול, הוא זוכה לשכר נצחי מטיבים לו, אריכות ימים, נוחל את הארץ. ומוסיף התפארת ישראל שהמשנה ממשיכה, בתנאי שהוא עמל בכל יכולתו בשלשה תחומים: מקרא – אמונה ודעה נכונה בהכרת האמת. משנה – קיום כל הפעולות ע"פ ההלכה. דרך ארץ – מידות טובות.

אולם הדברים מחדדים את השאלה, מדוע צריך מצוה אחת, מדוע אי אפשר רק כוונות טובות, הרי הלב הוא העיקר ויש את הכלל 'רחמנא ליבא בעי'.

התשובה לכך היא, כי הכוונה הוא מינוף, כי שביאר רבי חיים מוואלוז'ין מאז מתן תורה כדי להיות יהודי טוב, כדי לקבל השכר צריך מעשים טובים, צריך את המצוות המעשיות, ולא די בכוונת הלב. אולם מצד שני כוונת הלב הוא העיקר הוא התכלית, כיצד מתיישבים הדברים.

התשובה לכך היא כי הכוונה הוא מינוף – הכפלה. כאשר לא קיימתי חס ושלום מצוה כדוגמה הכואבת של האדם שהתעסק בכוונות נשגבות ולא אכל את קרבן הפסח מצה ומרור בליל הסדר, יש לי 0 כפול מיליארד והתוצאה היא כמובן אפס. מאידך מי שעשה את המצוה האחת וכולל כוונה יש לו 1 כפול מיליארד, וכמובן יש לו מיליארד.

יש כמובן כוונה מינימלית בסיסית ביותר, שהאדם בקושי רב יצא ידי חובה, ואז המצוה היא ממש בסיסית, ולמרות שהוא זוכה על כך לשכר שלא נתפס בכלל בחושים שלנו, כואב לנו על כך שבמאמץ קל מאד הוא היה יכול למנף את ההשקעה שלו לגבהים בלתי נתפסים אבל לפחות הוא יצא עם משהו מסוים.

אם הכוונה היא קצת יותר גדולה הוא ממנף את המצוה פי 10 ואם היא טיפה יותר אז הכל פי 100, וכן הלאה ככל שהכוונה יותר עוצמתית ונכונה, המינוף הוא בעוצמה הרבה יותר גבוהה.

הקב"ה רוצה את האני הפנימי שלנו

רבי שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונביז' (שיעורי ר' שמואל סנהדרין קו: אות תצז) ביאר את מה שנאמר בגמרא (סוכה נג.) שהלל הזקן בשמחת בית השואבה היה אומר: 'אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן'. והכוונה שאם כשאדם שמח בשמחה של מצוה, וכשהוא מודה ומהלל את הבורא, הדברים נובעים מעמקי לבבו, ששם נמצא ה"אני" של האדם, – 'הכל כאן' – הפעולה מושלמת בתכלית השלמות. ואם השמחה ושבחי השם חיצונים ולא נובעים מהאני הפנימי של האדם, 'מי כאן' אין כאן כלום.

והגמרא מוסיפה שהלל הזקן היה אומר: 'למקום שאני אוהב – שם רגלי מוליכות אותי', וביאר רבי שמואל שהוא המשך של המשפט הקודם, ע"פ דברי הרמח"ל (מסילת ישרים פט"ז) שעיקר העבודה הוא בלב, משום שהלב הוא מלך האיברים, והוא גורם לכל האיברים לפעול כרצונו. ולכן עיקר עבודת האדם שהלב ירצה לעשות רצונו יתברך. וביאר רבי שמאול שזה כוונת הלל הזקן, למקום השלב שהוא ה'אני' הפנימי אוהב, כל הגוף פועל, ולשם ההרגלים מוליכים אותנו.

והוסיף רבי שמואל עוד שרבינו חננאל (סוכה נג.) הביא שבירושלמי (סוכה פ"ה ה"ד) הוסיף שהלל הזקן בשמחת בית השואבה כאשר ראה שהם פוחזים, כלומר השמחה היא חיצונית לא מעמקי הלב, אמר להם שגם אם תעשו את השמחה המושלמת ביותר, הבורא אינו צריך אותכם, יש לו מלאכים שעושים את זה הרבה יותר טוב, שהרי הם שכל נבדל, ויצירותיהם מושלמות הן בביצוע והן בשכל הרבה יותר מכל מה שבן אנוש מסוגל להפיק. ואילו בזמן שהשמחה היתה כשרה, כלומר נעשית מעומק הלב, אמר להם שאף שיש לבורא את המלאכים המפיקים את התשבחות המופלאות ביותר, השבחים שבני ישראל מקלסים אותו חביבים עליו יותר מהכל, משום שרק לבני אדם יש לב, ואת זה הבורא רוצה, וכפי שאמר שלמה המלך (משלי כג כו) 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי'.

וכפי שכתב רבינו יוחנן לוריא (משיבת נפש הקדמה בשלח) כי השירה חייבת להגיע מעמקי הלב, שהרי אין שום כבוד להשם יתברך בשיר מיופה.

נעשה ונשמע

כעת נשוב לנושא שפתחנו בו, באבות דרבי נתן (נוסחא א פכ"ב) מובא שרבי חנינא בן דוסא אמר, שאדם שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, אולם אם חכמתו מרובה ממעשיו החכמה אינה מתקיימת. ומקור הדברים הוא שעם ישראל אמרו נעשה ונשמע. כלומר הם הקדימו את המעשים הטובים לחכמה.

החכמה והכוונות הטובות בלב הם נעלות, אולם הם חייבים לשבת על בסיס של המעשים הטובים של קיום הלכה בדיוק כפי שהיא נמסרה לנו מסיני. אם נשאל אדם צמא מה העיקר הכוס או המים, ברור שהוא ישיב מים, אולם בלי שקודם נניח לו כוס, לא יעזור שמזוג לו מים, משום שאין לו כלי ואפשרות לקבל את הדברים ולשתות אותם.

רבי יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן שם) אמר כי חכם עם כל הכוונות הטובות אולם בלי שהוא ירא חטא ומקפיד לקיים את הלכה כראוי, הוא משול לאומן מקצועי שאין לו כלי עבודה, שאין לו שום אפשרות טכנית להוציא מהכח לפועל את התכנון הנפלא שמתרוצץ אצלו בלב.

מאידך אדם שירא חטא אולם אינו חכם, הוא משול לאדם שיש לו את כלי העבודה הטובים ביותר בעולם בלי הוראות הפעלה, בלי שידע איך להשתמש בהם.

נשתדל כולנו להיות האדם המושלם האומן המקצועי שיש לו את כלי העבודה הטובים ביותר, ובכך הלב הטהור יתכנן את התוכניות הנפלאות ביותר, וגם נוציא מהכח לפועל את התוכניות הנפלאות הללו.