בס"ד

מאמר השבוע ממשיך את המאמר של שבוע שעבר, שעסק מתי אסור לשאול שאלות וחובה להזמין מיידית כוחות הצלה למקרים של פיקוח נפש, והפעם נשלים את המאמר ונתמקד במקרים שחובה דוקא לשאול שאלות? ומהו התחום האפור המצריך התייעצות עם רב? נעסוק במלחמת הטרקטורים, מהו מלחמה זו? והאם היה נכון לחלל שבת? מהו היו השיקולים של האוסרים ושל המתירים? האם ניתן לסמוך על מפקד צבאי המורה על חילול שבת בפעולה שאינה צבאית, כאשר הוא חשוד בשיקולים זרים? מה ההבדלים בין עיר הסמוכה לגבול לעיר רגילה? האם מותר להציל ממון כדי למנוע מבעליו לקבל התקף לב? האם מותר לתבוע מחבר חוב ממוני כאשר יש חשש שהחבר יקבל התקף לב במקרה ובית דין יחייב אותו? מה השיב רבי פנחס עפשטיין לאלמנה שטענה שאם בית הדין תחייב אותה בתשלום היא תקבל התקף לב? האם מותר לחלל שבת כדי להציל כתבי יד של אדם שעמל עליהם כל חייו? מדוע פרנסה אינה פיקוח נפש למנוע מהאדם למות ברעב? מדוע לא יעלה על הדעת שאדם שבטוח שחברו מסכן את הציבור יהיה מותר להורגו מדין רודף? האם פיקוח נפש מוגדר בסטטיסטיקה? ישוב שמחמת סיכון נמוך לא מפעילים את האזעקה ביום חול כדי שלא לפגוע בכלכלת הישוב, האם מותר לחלל שבת כדי להפעילו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי הזמן לשאול לפני פעולת פיקוח נפש בשבת?

בפרשת השבוע מסופר על מתן תורה ועשרת הדברות, נתמקד השבוע בדברה הרביעית במצוה היקרה של (שמות כ ח): 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'.

במאמר של שבוע שעבר עסקנו מתי חובה להזעיק כוחות הצלה, רופא, כיבוי אש, משטרה, ואין לשאול מראש, ולהיפך על הרב מוטל ללמד את הציבור מראש כי בזמנים אלו אין לשאול ויש להזמין מיד את כוחות ההצלה, ועל כך נאמר בירושלמי 'הנשאל הרי זה מגונה', כלומר רב שבני קהילתו שואלים אותו האם לחלל שבת הרי הדבר הוא גנאי לרב שלא לימד את אנשי קהילתו מראש מהו המקרים שמותר לחלל שבת, כדי שאם חס ושלום יקרה מקרה כזה לא יצטרכו לעסוק בשאלה זו.

אולם השבוע נעסוק מה הם המקרים שבכל זאת זקוקים להכרעת רב, ואי אפשר לקבל את ההכרעה לבד, גם אי אפשר ללמוד ממקרה אחד למשנהו.

סיכום המאמר הקודם

נסכם בקצרה את מה שלמדנו שבוע שעבר, כל עוד ויש סכנה מהדבר עצמו, אף אם הוא חשש רחוק מאד, יש לחלל שבת.

לדוגמא חולה שמוגדר הלכתית כחולה שיש בו סכנה, אף שהערכת הרופא הוא שקיים פרומיל של סיכון לחייו, חובה לחלל שבת להבראתו.

וכן דליקה בימינו אף שיש פרומיל של סיכון שיגיע ללוח חשמל או למערכת הגז או יתפשט למקום שיש חולה תינוק או זקן שלא יוכל לברוח חובה להזמין כיבוי אש.

וכן גנבים או עימות אלים שיש חשש קטן ביותר שעלול להגרר לעימות שיש בו סכנה, חובה להזמין משטרה.

מאידך במקרה שהסכנה הוא רק לנכות, ואין כל סכנה לחיי האדם, כשהדליקה מכלה מחסן, מפעל איזור תעשיה שומם, בית בודד שברור שאף אחד אינו שם, ואין סכנה שיתפשט, או גנבים באיזור שאין חשש של סכנה, אסור לחלל שבת, גם אם הנזק הוא אדיר.

כמו כן למדנו כי סיכון שעלול להסתעף מהמקרה, אולם המקרה אינו לפנינו, הדבר תלוי כמה הסיכון סביר, וכמה הוא רק חשש רחוק.

במאמר השבוע נרחיב בשני דוגמאות שנחלקו בהם הפוסקים, אשר יחדדו לנו את הבדל מתי הדברים נחשב הסתעפות מהמקרה, ונתון לשיקול דעת הפסוקים, ועלינו להשתדל מבעוד מועד לקבל הנחיות מרב מוסמך, ומתי הדברים נחשבים סכנה רחוקה מהמקרה עצמו, המתיר חילול שבת, ואין להתעכב כלל לברר את ההלכה. ולאחר מכן נבאר מעט יותר את הדברים, ובכך נבין היטב את נידון הרחב.

הרקע של מלחמת הטרקטורים

נפתח בויכוח הלכתי נרחב בין גדולי ישראל בשנת תשכ"ו, ונקדים את הרקע של הסיפור:

בתחילת שנת השמיטה תשכ"ו היה עימות בין מדינת ישראל לבין מדינת ירדן על שטחי ההפקר שבעמק איילון. אחד מהישובים שהיה נתון בסכנה מוחשית מהשתלטות על שטחי ההפקר היה הקיבוץ הדתי שלעבים, אשר שטחי ההפקר הפרידו בינו לבין מוצבי הלגיון הירדני בלטרון, איזור שהיה מבוצר מאד ושלט היטב על כל העמק שתחתיו. להמחיש את הסכנה נציין כי שנה וחצי לאחר מכן במלחמת ששת הימים כאשר נכבש המפקדה של החטיבה ההאשמית ליד רמאללה נמצאה פקודה מפורטת מצמררת מאפריל 1967 כי על חיילי הלגיון הוטל משימה להיכנס לקיבוץ שלעבים ולחסל את כל מי שישנו בו רח"ל. ואין בכך ספק כי הרחקת האויב מבתי הקיבוץ יש בה פיקוח נפש. [נוסיף כי במוצאי שבת פרשת נח תשכ"ו התקשר הרב יוסף שלמה כהנמן הרב מפונביז' לרב הישוב הרב מאיר שליזינגר והציע לו לפנות את אחת מבניני פנימית פונביז' ולאחסן שם את הנשים והילדים של הקיבוץ עד שיעבור זעם, והדבר מוכיח עד כמה הקיבוץ היה בסכנה בתקופה זו].

בשבת חול המועד סוכות תשכ"ו [16.10.65] הודיעו שלטונות ירדן לתושבי הכפרים כי הם יכולים לעבד את האדמה בשטח ההפקר. הם החלו בחרישה בשטח גדול עם 4 טרקטורים תחת שמירה של חיילי הלגיון. ישראל הגישה תלונה לוועדת שביתת הנשק, אך הירדנים המשיכו להכניס עוד טרקטורים. מדינת ישראל קיבלה החלטה כי גם הם יפתחו בעיבוד נרחב של שטחי הפקר. ביום שלישי – רביעי [26-27.10.65] נכנסו הטרקטורים הישראלים בנסיון לקבוע עובדות בשטח, אולם קצב התקדמות הטרקטורים היה איטית ביותר, מחמת האדמה הבוצית שלא עובדה שנים רבות, ואז קיבוץ שלעבים הכניס טרקטור מדגם חדיש בשם 'המחרשה המתהפכת' שנגרר ע"י טרקטור חדיש מחברת ג'ון דיר, טרקטור שהצליח לעבד הרבה יותר שטחים מאשר כל שאר הטרקטורים יחד.

לקראת שבת פרשת נח דרש הרמכ"ל בזמנו יצחק רבין כי הקיבוץ ימשיך ויחרוש כל השבת בלי ההפסקה כדי לתפוס כמה שיותר שטחים לפני התערבות האו"ם וועדת שביתת הנשק. בפועל הקיבוץ הדתי חרש גם בשבת, ואז הירדנים פתחו באש ופצעו שני חקלאים, והישראלים איימו בירי מקביל, ובעקבות כך הירדנים נצרו את האש והסיגו את הטרקטורים לאחור, ולאחר מכן שבו למקומם גם הטרקטורים הישראלים.

ביום ראשון ניסו שוב לחרוש בשטחי ההפקר, ושוב היה ירי ירדני, ובעקבות כך הופיעו נציגי ועדת שביתת הנשק של האו“ם ונציגי צה"ל והוחלט על הפסקת החריש משני הצדדים בכל שטחי ההפקר, וכך נשמר השקט עד לכיבוש העמק במלחמת ששת הימים.

השאלות ההלכתיות בענין

שאלת החרישה בשנת השמיטה בכלל ובשבת בפרט עוררה דיון הלכתי נרחב, והשאלה היא מותר לעשות כל פעולה וגם עקיפה כחרישת שדות, מתוך תקוה שהדבר יגרום לקביעת עובדות בשטח, ויאפשר לישראל לשלוט על שלטים אלו גם בהמשך. או שלא הותר דבר עקיף כגון זה?

כמו כן האם כיבוש השטחים הללו דוחה שבת, או שמא מדובר רק על ויכוח על קרקע והיא אינה דוחה שבת?

בנוסף לטענת רבים הנימוק המרכזי שההנהגה הישראלית בחרה במלחמת הטרקטורים ולא לפתור את הנושא בצורה דיפלומטית כפי שנעשה בסוף, היה מערכת הבחירות הסוערת שהתקיימה ביום שלישי פרשת לך לך. ומכיון שמפלגת השלטון 'המערך' רצו להשתיק את הטענות על מחדלים וחוסר עשיה, ובפרט חששו מכך שבן גוריון התמודד לראשונה במפלגה עצמאית, ולכן יצרו עימות בטחוני, דבר שאכן סייע להם לנצח בנצחון מוחץ.

וכאן נשאלת השאלה, האם מותר לסמוך על המפקד הצבאי בשטח, כאשר יש חשש ניכר כי המניעים שלו אינם פיקוח נפש, ולהיפך הוא מנסה לעורר סיכון בטחוני בגלל סיבות צדדיות לחלוטין?

הפולמוס על החרישה בשבת

כאשר התפרסם כי קיבוץ שלעבים חרשו בשבת הדבר עורר סערה גדולה, ובראש המוחים על כך עמד מרן הסטייפלר בעל הקהילות יעקב, שהתבטא בחריפות רבה ואמר ש'שלעבים נשרפה' [רוחנית].

מאידך מרן רבי שלמה זלמן אויערבך גיבה את ההיתר, והאיץ ברב הקיבוץ הרב מאיר שליזנגר לפרסם את נימוקי ההיתר בהמעיין (כרך ו גליון ב טבת תשכ"ו עמ' 12), ואף הגיה אותם לפני הפרסום.

ונקדים את נימוקי ההיתר (המעיין שם): א. נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' שכט סעיף ו) שבעיר שנכרים באו לגזול ממון אין לחלל שבת, אלא אם יש סכנת נפשות. אולם במקרה שהעיר סמוכה לגבול, אף שהם באו על ויכוח בנוגע לקש ותבן חובה לצאת ולמנוע מהם להכנס כלל, כיון שאם הם יתפסו את המקום, או אף יכירו את הצורות להשתלט על המקום, הדבר יסייע להם כאשר יבואו להלחם בזמן אחר.

ב. צורת המלחמה אינה חייבת להיות בנשק, ואם אפשר להגיב ע"י חרישה בטרקטורים, ניתן לעשות זאת גם בצורה זו.

ג. כפי שאם רופא מורה על ביצוע ניתוח בשבת, אף שבהחלט יתכן שיש לרופא אינטרסים שונים, אנחנו סומכים עליו, בעניני בטחון עלינו לסמוך על מפקדי הצבא, וכאשר הם קובעים כי מבחינה בטחונית יש לעשות פעולות אלו למנוע סכנת נפשות, לא מוטל עלינו לברר האם אין דרך אחרת יותר טובה.

מאידך הסטייפלר (אורחות רבינו ח"א מהדו"ח עמ' רצז) סבר שלמעשה היו צורות נוספות למנוע את ההשתלטות על השטח, גם בלי לחרוש בשבת. והכונה הייתה לכבוש שטח ולא להציל שטח שהיה בבעלותם, ועל כך לא נאמר ההיתר הגורף לעיר הסמוכה לגבול בשלחן ערוך, וצריך לברר את הדבר היטב. [לימים התברר (השבת בשלעבים עמ' 34 ע"פ עדות קצין ירדני) כי הירדנים פתחו באש כיון שהם הבינו שאם שעלבים הדתיים חורשים בשבת כנראה זו הכרזת מלחמה].

הרב מרדכי עמנואל (השבת בשעלבים עמ' 31) העלה שנראה שעיקר ההקפדה של הסטייפלר היה שבמקרה זה היה צורך להתייעץ עם גדולי הפוסקים המוסמכים לכך בערב שבת, והיה מספיק זמן לעשות זאת, והדבר לא נעשה. וציין שמרן רבי חיים קנייבסקי הסכים עימו. ומסיבה זו נראה שלא היתה הערה על עצם החרישה בשנת השמיטה, למרות שהקיבוץ שמר על השמיטה בכל דקדוקיה, וכפי הנראה הם קיבלו על כך היתר מראש.

לסיכום: נראה שעיקר הוויכוח ההלכתי הייתה עד כמה ניתן לתת למפקד סמכות לקבוע כי דבר מסוים יכול להביא תועלת בטחונית, למרות שברור שלמפקד אין ערך של קדושת שבת, ובהחלט יש סיכון גדול שישנם שיקולים זרים בהחלטותיו. בעוד שדעתו של הסטייפלר היתה שיש להתייעץ עם גדולי ישראל האם לא לדרוש פתרון שאינו כרוך בחילול שבת. ואילו רבי שלמה זלמן אויערבך סבר, שכיון שהמפקד הוא הסמכות בטחונית, יש לסמוך עליו, כפי שהתורה מורה לסמוך על רופא שיש בכך פיקוח נפש, וזה הפעולה המומלצת ביותר, וכל עוד שיש הגיון בכך שהפעולה היא פיקוח נפש יש לפעול ע"פ הוראות הסמכות הבטחונית.

הצלת ממון למנוע התקף לב

כעת נדון בנושא נוסף:

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' ז) שאל מדוע במקרה שישנו שריפה המכלה את מפעל חייו של אדם אך אין סכנה לחיי אדם, מדוע לא נתיר לבעלים הרואה את כל נכסיו נשרפים, אולם אין בו סכנה לחיי אדם, להזמין מכבי אש, מחשש שמא יקבל התקף לב? וביתר שאת יש לשאול, מדוע אדם שרואה את נכסי חברו חולה לב עולים באש, אסור לו להזמין מכבי אש, מחשש שמא הוא יקבל התקף לב כאשר יוודע לו הבשורה? השמירת שבת (פמ"א הערה ח) מחשש את השאלה, שהרי כאשר באים לבשר לו בשורה כזו חובה להכנס אליו יחד עם רופא ועו"ס וזריקות הרגעה וכדומה, ואין ספק שהדבר נחשב פיקוח נפש, ואם כן מדוע אסור להזמין מכבי אש כדי למנוע את הבשורה הקשה?

למעשה רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' ז) פסק שעל האדם מוטל לבטוח בהשם ולחזק את עצמו, והדבר נחשב שהוא ממית את עצמו, ולא האש ממיתו אותו, ולכן כיבוי האש אינו נחשב פיקוח נפש במקרה כזה. והרחיב שם שבכל התורה לא מתחשבים בצער הנגרם מהמעשה, לדוגמא כאשר אדם חייב מיתת בית דין לא מתחשבים בכך שהאלמנה או בניו  וקרוביו עלולים למות משברון לב.

להמחיש את הדברים נביא דוגמא ממעשים שבכל יום, כאשר אדם מנהל דין תורה עם חברו, והוא זוכה בדין בסכום עתק, אין הלכה האוסרת עליו לממש את פסק הדין מחשש שהחבר יקבל התקף לב, למרות שמצוי הדבר שאדם שהפסיד סכומי ענק בדין תורה מקבל התקף לב. [בהערת אגב נעיר כי פעם אחת הגאון רבי פנחס עפשטיין רבה של ירושלים פסק בדין תורה שאלמנה חייבת לשלם סכום מסוים, האלמנה אמרה לו כי אם הוא אכן יממש את הפסק היא תקבל התקף לב, אולם רבי פנחס שרצה להמחיש כי בדין תורה אסור לדיין להתחשב בטענות אלו, השיב לה בנחת שאכן אמרו חכמים 'מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב'].

לסיכום בודאי חובה עלינו לעשות כל מאמץ לסייע באדם שאיבד את הונו, הן כלכלית והן רגשית, ונאמרו הלכות רבות בהלכות צדקה, ובודאי מי שיתחשב בכך ויבוא לקראת בעל הדין, כפי הנתונים הספציפיים הוא יזכה לשכר אין קץ בעולם הזה ובבא, אולם התורה מתירה לאדם להתנהל ע"פ דין בלי לחשוש שחברו ילקה בליבו עקב כך, וכפי שכתב רבי שלמה זלמן החבר ממית את עצמו בכך שלא בטח בהשם, ולא מי שנהג ע"פ דין. וגם בדיני שבת ושאר איסורים אי אפשר להתחשב בתוצאות עקיפות אלו להתיר משום פיקוח נפש.

האם יש צד שמניעת התקף לב מהווה פיקוח נפש

אולם רבי שלמה זלמן מציין שרבה של ירושלים האדר"ת (קו' עובר ארח סי' שלד) כתב שיש להסתפק האם להציל לאדם את כתבי ידו שעמל עליהם שנים רבות, נחשב פיקוח נפש? משום שמצוי שאדם נחלה ונפטר כשהוא ישמע שכל עמל חייו עלה בלהבות. והביא שר"א חרל"פ רבה של ביאליסטוק נשרפו חידושי תורתו שעמל עליהם כל חייו והיו עדיין בכתב יד בשבת קודש, ומרוב צער נחלה ונפטר. מהדברים עולה שאכן יש צד להתיר את הדברים. [צריך להדגיש כי עובר אורח הוא יומן אישי שהאדר"ת כתב לעצמו, וכולל הרבה צדדים וספיקות שהיו לו במשך היום, ולא הדפיסו בעצמו, ולא סביר להניח שהיה מדפיסו בצורה שהוא כתוב. ואכן הכתב יד היה בידי אחד מגדולי הדור שסירב להדפיסו מהטעם הנ"ל, ורק לאחר שנגנב מרשותו הודפס. אולם היומן היחודי נותן לנו פתח על מגוון צדדים שהאדר"ת שקל בליבון הלכה].

ובדומה השמירת שבת כהלכתה ציין לדברי רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעד ד"ה ולכן במי) שהסיבה שאליהו הנביא נטמא לבן הצרפתית והחיה אותו, למרות שהיה כהן, משום שהיה פיקוח נפש של הצרפתית שהיתה עלולה למות מרוב צער, ואפשר שגם אליהו הנביא חשש שהוא עצמו עלול למות מצער על שגרם לצרפתית שבנה ימות. [יש להדגיש כי רבי משה פיינשטיין כתב שם כהערת אגב בקצרה שלא מסתבר שכוונת התוספות שמותר לחלל שבת כדי להחיות מתים, ולא נכנס לפרט באיזה אופן מותר לכהן להטמא למת כדי להרגיע אמא שחלתה מרוב צער על מות בנה, אלא ציין באופן כללי שיתכן שהתוספות סברו שיש אופן שהדבר מותר].

ומסתבר שהיתרים אלו נאמרו רק במקרה שהאדם חלה מרוב הצער שהוא רואה שכתביו עומדים להשרף, ובכך דן האדר"ת שאדם שרואה חולה לפניו בסכנה יתכן ויהיה מותר לו לכבות את השריפה כדי להרגיע את החולה ובכך להצילו. וכן רבי משה פיינשטיין דיבר על מקרה שהאם חלתה כבר מרוב צער על מות בנה, ולהחיות את הבן היה פיקוח נפש להצילה. אולם לא מסתבר שנאמר שיש היתר לפני מעשה מראש.

הלכה למעשה בשלחן ערוך ובפוסקים נאסר להציל ממון בשבת גם אם הוא כל רכושו של האדם, ולא נזכר בפוסקים שיש היתר למנוע התקף לב, או למנוע מהאדם למות ברעב מחוסר פרנסה. וכפי שפסקו הלכה למעשה רבי שלמה זלמן ובשמירת שבת גם לאחר שציינו את המקורות הנ"ל.

אולם נשאלת השאלה מדוע באמת לא נתיר את הדברים? ולמעשה יש לחדד את השאלה היכן עובר הגבול? הרי הדבר ברור שאין לאדם שחושב שחבר שלו מסכן אותו או מסכן את הרבים להורגו משום רודף? ומותר לאדם לתבוע את חבר שלו, שישלם לו את המגיע לו, בלי לחשוש שחברו יקבל התקף לב? ואין לאדם היתר לעבור על איסורי תורה לצורך פרנסתו, מחשש שיקבל התקף לב או ימות ברעב? וצריך להגדיר מדוע כל הדברים הללו לא נחשבים פיקוח נפש, למרות שדברים אחרים שיתכן שהסיכוי הסטטיסטי שלהם הרבה יותר נמוך נחשבים פיקוח נפש?

מקרים שמותר לחלל שבת אולם אין חובה

הזכרנו במאמר הקודם את דברי החזון איש כתב כי על מקרים נדירים מותר לחלל לשבת, אולם מאידך מותר גם ליחיד לבטוח מהשם ולהמנע מפעולה בשבת, כיון שהסיכון רחוק מאד, וההחלטה תלויה כמה אדם בוטח בהשם. אולם סיים אם הדבר נוגע לרבים חובה לחלל שבת.

המקרה מהמדובר שעליו דיבר החזון איש היה הפעלת אזעקה בישוב חפץ חיים כאשר היה חשד כי מטוס קרב גרמני חדר לארץ ישראל, [השלטונות הבריטים היו שולחים הודעה לכל הישובים בארץ כאשר זיהוי מטוס אחד שחודר, ולא היה כלל מידע איזה ישוב בסיכון, להבדיל מימינו שאזעקה על כלי טיס או טיל ממוקד מאד לאיזור הספציפי הנתון בסיכון], כאשר הסיכון שהוא יפגע דוקא בישוב זה זעיר מאד.

אולם החזון איש הזהיר כי בנושא פיקוח נפש עקיף צריך מאד להזהר, משום שאם נתיר כל דבר נבטל את כל התורה, שהרי על כל דבר אדם יוכל למצוא לעצמו הצדקה כיצד הוא עלול בסיטואציה רחוקה להגיע לידי פיקוח נפש אם יקיים את המצוה.

ועל כך כתב החזון איש שישנו מצב ביניים שאינו נחשב סכנה גמורה, אולם יש בכך סכנה רחוקה, ולכן אדם שבוטח בהשם יכול להמנע מלחלל לשבת להכנס למקלט, ואילו מי שמידת הבטחון שלו קטנה יותר, מותר לו לחלל שבת להכנס למקלט. אם כי בנוגע לרבים הורה החזון איש לחלל שבת.

והדבר נכון גם אם הנהלת הישוב מחליטה לפעמים מסיבות כלכליות או נוחות שונות שלא להפעיל את האזעקה, במקרים אלו משום שהיא מניחה שהסכנה רחוקה.

סיכום

כאשר יש סכנה לפנינו מחלה, דליקה, אדם אלים ומסוכן, ויש סכנה ישירה גם במקרה שהסיכוי למות הוא נמוך מאד, ככל שהדבר מוגדר כסכנה הלכתית, הבר פיקוח נפש, ומצוה להציל מהסכנה מיידית במהירות בלי לשאול ולברר פרטים. ועל כך נאמר השואל הרי זה שופך דמים והנשאל הרי זה מגונה.

ולכן למשל גם אם ביום חול אדם מסתפק האם להזמין מכבי אש או משטרה במקרים מסוים, משום שהוא מפחד מעלויות כספיות שונות, כגון עלות ההזמנה, או קנס שיגלו שהיה משהו לא לפי התקן בביתו, והוא סמומך על כך שהסכנה רחוקה, הדבר אינו אוסר עליו להזמין את כוחות ההצלה בשבת, כיון שבסופו של דבר יש סכנה בדבר.

כאשר אנחנו פועלים בדרכים עקיפות למנוע סכנה מוחשית וקרובה, שגם ביום חול חובה לעשות כך, גם בשבת יש לחלל שבת. אולם ככל שהסכנה רחוקה יותר, וגם אם יש מצוה ביום חול לעשות השתדלות בענין אינו חובה, צריך לשקול היטב האם הדבר מתיר חילול שבת. ובמקרים אלו מהראוי ככל שניתן לשאול רב מבעוד מועד. ויש מקרים מורכבים יותר שצריכים גם להגיע לפתחיהם של גדולי ישראל.

ולמעשה אם נתיר בצורה גורפת כל דבר שניתן לצייר בו מקרה של חילול שבת, אין לדבר סוף ונתיר את כל איסורי התורה, ויתירה מזו כל אדם יוכל לפגוע בחברו ולעשות ככל העולה על רוחו תחת תירוץ של פיקוח נפש.