בס"ד

במאמר של שבוע שעבר עמדנו על הנזק האדיר של ליצנות וחוסר רצינות, כאשר בשני מילים נוכל להגדיר את תכונת הליצנות כחוסר רצינות, ואי נתינת יחס נכון לעובדות השכל הישר ולערכים שיש לכבד. השבוע נעסוק בשאלה מתי הבדיחה היא דבר חיובי? ואף דבר חיובי מאד? ומתי מותר להשתמש בליצנות? האם מותר לעשות ליצנות לשמח חתן וכלה? וממה צריך להזהר? האם מותר להיות ליצן רפואי? באיזה צורות ליצנות וחוש הומור נחשבים למצוה גדולה? ומתי איסור חמור? האם בדיחה תביא שמחה? וכיצד ניתן בכל זאת לנצל אותה? מתי הוא הזמן 'למילי דבדיחותא'? ומה קורה אם נגזים בכך? מה הדין בפורים? ביום טוב? שבת? האם מותר ללכת להצגה? ולאיזה? מה הדין לעשות ליצנות מעבודה זרה? מעובדי עבודה זרה? מה מקור החיוב לעשות סעודת נישואין? שבע ברכות? כמה להשקיע בכך? מדוע לשמח חתן וכלה הוא מצוה כה חשובה? על מה מומלץ להשקיע? ועל מה מומלץ לוותר? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם מותר בדחן בחתונה? ליצן רפואי?

מתי ליצנות היא חיובית?

פרשת השבוע עוסקת בנישואי יעקב אבינו עם האמהות הקדושות, התורה מספרת כי יעקב היה אמור לשאת את רחל, לאחר שעבד 7 שנים ברעיית צאנו של לבן בתמורה לבתו רחל. ובפועל לבן הביא את לאה במקומה, והתורה מתארת את החתונה (בראשית כט כב): 'וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה'. כאשר יעקב קלט את הרמאות, והוא ביקש לשאת את רחל שהובטח לו, אומר לו לבן (שם כז): 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת'. כלומר קודם תמלא את שבוע השמחה עם לאה, ולאחר מכן תשא את רחל, אולם בתמורה תעבוד עוד שבע שנים נוספות ברעיית הצאן.

חכמים (אבות דרבי נתן נוסחא ב פ"א; ירושלמי מו"ק פ"א ה"ז; פרקי דר"א פט"ז) למדו מכך שהתורה מפרטת שהיה משתה בנישואין לכל אנשי המקום, ולאחר מכן היה שבוע של שמחה, ורק לאחר השבוע של השמחה עם לאה נשא יעקב את רחל, יש חיוב לעשות סעודת נישואין ושבעת ימי משתה, וכפי שנוהגים אנו לעשות סעודות שבע ברכות במהלך שבעת הימים לאחר הנישואין, וצריך לייחד שבוע של שמחה עם הכלה ואין לערבבה עם שמחה אחרת. (רמב"ם אישות פ"י הי"ד; ב"י אה"ע סי' סד סעיף ה-ו). ונשאלת השאלה האם מותר לעשות ליצנות לשמח חתן וכלה?

במאמר של שבוע שעבר עמדנו על הנזק האדיר של ליצנות וחוסר רצינות, כאשר בשני מילים נוכל להגדיר את תכונת הליצנות כחוסר רצינות, ואי נתינת יחס נכון לעובדות השכל הישר ולערכים שיש לכבד. השבוע נעסוק בשאלה מתי הבדיחה היא דבר חיובי? ואף דבר חיובי מאד? ומתי מותר להשתמש בליצנות? האם מותר לעשות ליצנות לשמח חתן וכלה? האם מותר להיות ליצן רפואי? ועוד.

ליצנות וחנופה לשמח חתן וכלה

הגמרא (כתובות יז. ע"פ רש"י) מספרת על רב שמואל בר רב יצחק שנהג לרקוד בעזרת הדס כשוטה בחתונות כדי לשמח חתן וכלה, עד שרבי זירא מתח עליו ביקורת כי הוא מבזה את התלמידי חכמים, אולם בפטירתו נראה עמוד אש לפני מיטתו, ואז אמר רבי זירא כעת אנחנו רואים כי רב שמואל בר יצחק צדק, ומעשי השטות שלו הועילו לו, והוא המיוחד בדורנו. [חז"ל ידעו שעמוד אש לפני מיטת הנפטר אינו נראה אלא לאחד או לשנים בדור, ומכך שנראה לפני מיטתו מוכח שהוא המיוחד בדור].

וכך פוסק המהרי"ל (עשרת ימי תשובה אות יז): "ישמר שלא להתלוצץ לומר אעשה ליצנות בפני הבריות למען יאמרו עלי שאדם נחמד אני, וארבה בתחבולות בפניהם, ויחכו שקורין 'לאכין' [צחוקים], הלא עבירה גדולה היא, דכל המתלוצץ תחילתו יסורים וסופו כלייה ויורש גיהנם. אך לשמח חתן וכלה מצוה להתלוצץ בפניהם לשמחם, וכן להחניף לכלה ולשבחה, מצוה לומר עליה כלה נאה וחסודה". וכן פסק האליה רבה (סי' תרג סק"ג).

ונשאלת השאלה מהו המצוה הגדולה לשמח חתן וכלה? ומדוע דוקא כאן יש ענין להתלוצץ בפניהם? לפני שנענה על השאלה נלמד יחד באלו מקרים מותר להתלוצץ? ומדוע?

מתי הליצן הוא בן עולם הבא?

המהרי"ל הוסיף 'וכל כהאי גוונא', כלומר שההיתרים אינו מתייחדים רק לשמח חתן וכלה אלא כל מקרה דומה, במאמר השבוע נעמד על כך מה הם המקרים הדומים? ומה הם ההגבלות שניתנו בהיתרים אלו?

נביא מספר מקרים שעליהם נאמר שבדיחות ושחוק לא רק שאינם שורש כל רע, אלא הם מצוה חשובה.

בגמרא (תענית כב.) מסופר על רבי ברוקא חוזאה שהיה רגיל לפגוש את אליהו הנביא בשוק הקרוי דבי לפט, ואליהו הנביא נהג להצביע לו על אנשים שונים בשוק שהם זכו להיות בני עולם הבא. באחד הימים אליהו הנביא מצביע לרבי ברוקא על שני יהודים שהם בני עולם הבא, רבי ברוקא מיהר אליהם כדי ללמוד מהם מדוע זכו למעלה נשגבה זו, וכיצד נוכל ללמוד ממעשיהם שנזכה גם אנחנו להיות בני עולם הבא. רבי ברוקא שאל את שני היהודים הללו: "מה מעשיכם, במה אתם עוסקים במהלך היום"? והשנים השיבו: "אנחנו בדחנים, כאשר אנחנו שומעים על יהודי עצוב, אנחנו ממהרים לשמח אותו עם בדיחה טובה, ולרומם את רוחו. בנוסף כאשר אנחנו פוגשים שני יהודים שיש ביניהם מריבה, בעזרת חוש ההומור שלנו וכמה בדיחות טובות אנחנו מצליחים להשלים ביניהם, ולהשכין שלום".

התנא שהקפיד לבדח את רבינו הקדוש

בגמרא (נדרים נ:) מסופר בהרחבה על כך שבר קפרא תלמידו של רבי – רבי יהודה הנשיא – היה נוהג לבדח אותו, והגמרא מספרת על מקרים שונים שרבי רצה שבר קפרא ימנע מלבדח אותו, ובכל זאת הרבה לבדחו, בפרט בנישואי ילדיו. לא נכנס כרגע להסבר על הוויכוחים השונים שם, אולם מהגמרא נוכל ללמוד כי הדברים צריכים להעשות במידה ובמשורה ובזמן הנכון ובגבולות הטעם הטוב, וכי רבי ובר קפרא נחלקו עם מקרים מסוימים האם כעת הוא הזמן לבדח.

'עת לשחוק' – מתי?

שלמה המלך החכם מכל אדם כתב (קהלת פרק ג א-ה): 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. וגו'. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד'. ונשאלת השאלה מתי הוא עת לשחוק? וכפי שלמד היעב"ץ (מור וקציעה סי' שז) מפסוק זה שיש מעלה במעט סכלות בזמנו המתאים והראוי לו.

במאמר השבוע הקודם הסברנו את הסכנה העצומה כאשר אנחנו נותנים לכוחות הנפש של הליצנות השחוק וחוסר הרצינות לפעול בנפשנו, אולם הרמב"ם לימד אותנו תמיד לשאוף לשביל הזהב, וכעת עלינו גם להכיר את הסכנה ברצינות יתר.

להבין את הבעיה ברצינות יתר נוכל לקחת כמשל קיצוני אדם עם תסמונת אספרגר, ההגדרה של אספרגר הוא עודף שכל ורצינות, וחוסר יכולת לקלוט רגשות וחוש הומור ופרופורציה של הדברים, וראית הדברים בשחור לבן, הוא יכול לפתור בשניות חידות מתמטית מורכבת, אולם יתקשה להבין כיצד ניתן לוותר על סכום קטן, שהרי הוא נוגד את הצדק, ודין פרוטה כדין מאה, ועלול להאבק למען הצדק על זוטות. כמו גם יתקשה להבין כיצד ניתן שלא להכנס לפאניקה בזמן שיש מלחמה או כל סכנה אחרת.

נדגיש כי ישנם אנשים רבים שלקחו את תכונת האספרגר שלהם עם הדרכה נכונה והרבה עבודה הצליחו לקחת את החיים והחברים בצורה סבירה, ומצד שני מינפו את התכונות היחודיות שהשם העניק להם לעבודת השם שלהם, ומגיעים להישגים נהדרים, והמשל נועד רק לתת תמונה כללית.

לכולנו יש רגעים שהמחשבות הריאליות הרצינות הכבדה, החששות מתוך מחשבה שכלית קרה מדי, או שאנחנו נכנסים למריבות בשם הצדק האבסולוטי. בהרבה פעמים האבחון עם יש אספרגר או לא, תלוי כיצד ישנו בלילה, והאם אכלנו ארוחת בוקר טובה, לכל אחד יש רגעים שבהם הוא יותר שקול ויציב, ורגעים שהוא רציני יותר מדי, והכל שחור לבן, וזה פתח לדכאון ועצבות, או מריבות מיותרות.

אותם שני יהודים בני עולם הבא שניחנו בחוש הומור משובח, הבינו כי להיות ליצן סתם הוא מסוכן, אולם לבדחנות שלהם יש תפקיד מעולה, כשאדם עצוב, ורואה יותר מדי שחור, כשהוא במצוקה שמבחינה שכלית ריאלית העתיד נראה לו קודר, או שהוא מגזים בפסימיות זה בדיוק הזמן לכמה בדיחות טובות להפיג את הדכאון ואת מצב רוחו הירוד. וכאשר שני חברים התחילו לריב על דבר מה בכך, זה הזמן להכניס כמה בדיחות ואוירה של הומור, לאפשר להם לראות את הדברים בפרופורציה נכונה ולהחזיר את השלום והאחווה.

וכפי ששלמה המלך אמר לכל זמן ועת תחת השמים, ושני יהודים אלו ידעו בדיוק מתי הוא עת שחוק, ומתי שחוק נחשב ליצנות אסורה, ולכן הם זכו להיות בני עולם הבא.

מהו המצוה המיוחדת בשמחת חתן וכלה?

שמעתי ממורי ורבי רבי יהודה אריה הרשלר זצוק"ל כי הסיבה שחכמים כל כך הרחיבו במצוה המיוחדת של שמחת חתן וכלה והכנסת כלה, כפי שנלמד מפרשת השבוע, הוא משום שבצורה רציונלית שכלית קרה כל חתן וכלה אמורים להיות בדכאון או לפחות בחששות כבדים, אם לא בטראומה.

בסך הכל זה העסקה המשמעותית ביותר שאדם אמור לעשות בימי חייו, ובתקוה שהוא עושה עסקה זו פעם ראשונה ואחרונה, ויחד הזוג המאושר יחיו 70-80 שנה, והוא מגביל ומחייב את עצמו לבן או בת זוג שגם אם הוא מכיר ויודע במה מדובר הוא אינו יכול לדעת כיצד הוא יראה ויתנהג בסיטואציות רבות במהלך עשרות השנים הקרובות.

ובפרט שיש כאלה משום שהם מרגישים שהם עדיין לא מכירים מספיק, ויש כאלה שמפחדים דוקא משום שהם מכירים…

כולנו מפחדים משינויים וחיי הנישואין הם בהחלט שינוי גדול ומורכב ביותר, ואחד השינויים הגדולים ביותר שאדם עובר בחייו, כולל שינויים שאין טעם לפרט עליהם.

ולכן תיקנו חכמים לשמח כמה שיותר את החתן וכלה, להחליק להם את הקושי והמעבר, וזה הרגע של 'עת לשחוק' שבו הבדחן בחתונה, או החברים שעושים מעשי שטות ושחוק, מסייעים לזוג להחליק את הקשיים, ולעבור את הטראומה בשלום.

ובמאמר המוסגר הוסיף רבי יהודה אריה לגבי הוצאות הנישואין, כי אין ספק שכל הוצאות שנועדו להרשים – בפרט כשהם נועדו להרשים את חברי המחותנים הם מיותרים ומזיקים, אולם כאשר לחתן או לכלה מאד חשוב להם פרט מסוים, אף שזה מאד טפשי להשקיע הון עתק בכסא של הכלה ללילה אחד, או בסידור פרחים, תזמורת, וכו', כאשר רואים שזה מאד משמח את הכלה ותופס אותה, אין ספק שהדבר מסייע לה לא להתרכז בקשיים שאמורים להיות לכל כלה, ולהתרכז בכסא הכלה המעוצב לטעמה, או בבר הפרחים, ובחברותיה, ואז הקושי מחליק והיא עוברת אותו בשלום. ולכן חשוב מאד שההורים יקחו שיקול זה בחשבון, כמובן בתבונה במסגרת היכולת התקציבית שלהם.

ליצנות האסורה גם בשמחת נישואין

הבן איש חי (שנה א' שופטים אות יח) כתב: 'מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולעשות להם מילי דבדיחות שישמחו, ושכר המשמחם עצום מאוד, ורק יזהר שלא ישמחם בליצנות, וכל איסור קל אפילו מדרבנן, וכל שכן שלא ירקדו אנשים ונשים ביחד ואפילו רקוד נשים לבדם בפני האנשים אסור'. כלומר לבדר עם בדיחות על דברי הבל ושטות שהם מצוה גדולה, אך אסור שום ליצנות שהוא התלוצצות האסורה ע"פ הלכה, בין אם זה אסור משום פגיעה בזולת, בין אם הוא צוחק על ערכים מקודשים, ובין אם הוא בניבול פה.

וכך גם היעב"ץ (הגהות למהרי"ל עשרת ימי תשובה אות יז) הזהיר שאף שמותר להתלוצץ לשמח חתן וכלה, אסור ללעוג על הבריות ולבזותם בדברי שחוק והיתול, ומתור רק לשמח את החתן והכלה בדברי צחוק והיתול שאין בהם לעג וביזוי לזולת.

הט"ז (או"ח סי' תקס סק"ה) כתב שבהרבה חתונות נוהגים לעשות חזנות על הקדיש, והדבר הוא חטא גדול שאין לומר קדיש סתם, וצריך רק לשיר זכרון חסדי השם, וכל שכן שיש עון גדול במה שהנהוג שליצן עושה שחוק מפסוקים או תיבות קדושות, וכתב על כך הט"ז 'אשרי אנוש לא יעשה זאת', ועל כך הקדוש ברוך הוא, מתאונן שעשוני בני ככלי זמר (סנהדרין קא.).

איזה חוש הומור מומלץ תמיד?

עד עכשיו דברנו על זמנים שהם 'עת שחוק' ועל אנשים שזקוקים לשחוק כדי להתרומם, אולם כעת נעסוק בנקודה נוספת כי גם בחיי היום יום יש מקום למעט בדיחות וחוש הומור.

במסכת אבות (פ"ו מ"ה) נמנו 48 קניני התורה, אחד מהם הוא 'מיעוט שחוק', מכך שלא נאמר העדר שחוק, אלא מיעוט שחוק, ניתן להבין כי אנחנו זקוקים למעט צחוק, אולם אדם שרוצה לקנות את התורה חייב למעט בשחוק למינימום ההכרחי, ובמרבית היום להיות רציני ומפוקס. ונשאלת השאלה מהו המעט שחוק המינימום ההכרחי הנצרך?

הגמרא (שבת ל: פסחים קיז.) מספרת כי רבה נהג לפתוח את השיעור ב'מילי דבדיחותא', כלומר במעט חוש הומור ודבר מבדח, ולאחר שהתלמידים שחקו מעט, הוא חזר למסור שיעור רציני באימה וביראה ברצינות הראויה ללמוד את תורת השם.

התפארת ישראל (אבות פ"ו יכין אות פה) מבאר על פי דברי הגמרא שאכן קנין התורה הוא שלא להרבות בצחוק, אך מעט בדיחות והומור יפים לאדם "כדי לשמח הנפש ולהבריקה בחריצות וזכרון",  וכפי שנהג רבה בשיעוריו לפתוח את השיעור במילי דבדיחותא. אולם התפארת ישראל (אבות פ"ג יכין אות סז) הוסיף שכאשר אנחנו בוחרים בדיחה, עלינו לבחור אמרות חריפות של אנשים גדולים שהומור שבהם בא להעביר מסרים חכמת חיים דברי מוסר והשקפה תורנית, אך דברי צחוק והיתול של ילדים לרוב הם בלי לחלוחית תבונה ודעת, והם לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו את מהלכי השכל, ובהם אין תועלת אלא נזק. וביאר שזהו מה שהמשנה (אבות פ"ג מ"י) כותבת ששיחת ילדים מוציאה את האדם מהעולם.

כך גם בעל התניא (אגרות בעל התניא ובני דורו סי' קכ; שם סי' קלז) כתב שיש עבירה חמורה בעשיית מעשה שטות וליצנות, אף שנעשו מתוך מטרה להגיע לשמחה שהיא מצוה חשובה, משום שאי אפשר ממעשה עבירה להגיע למצוה, ולכן עשית שטות וליצנות לא תביא שמחה של מצוה, ושמחה פנימית, ורק אמירת תהילים ופסוקי דזמרה יביאו שמחה לנפש, ודבקות בהשם שיביא שמחה. אולם לגבי אמירת בדיחה קלה ודבר הפותח את הלב, כתב בעל התניא (לקוטי אמרים פ"ז) שהוא דומה לאכילה ושתיה שהם מקליפת נוגה [תערובת של טוב ורע], אם הוא אוכל ושותה לשם עונג שבת, או שיהיה לו כח לעבוד את השם, או אומר בדיחה לפני תחילת הלימוד כדי לפקח את דעתו ולשמח את ליבו לעבודת השם ותורתו, אז הוא מתקן את הדבר וכולו נעשה חלק מהקדושה. אולם כשהם שלא לצורך עבודת השם הדבר נעשה כולו רע.

לעומת זאת רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק אות רס) התיר אף צחוק והיתול שאין בהם חכמה, כאשר הוא נועד להוציא את הנפש מעצבות ואף שהוא רק שמחה חיצונית ואינו מועיל כלל לשמחה פנימית בלב, לאחר הבדיחה ומעשה השטות האדם משתחרר ויכול ללמוד ברצינות, ואז התורה תעניק לו משמעות ושמחה פנימית, אולם אם לאחר דברי הצחוק וההיתול האדם לא ניצל את מומנטום ועסק במשהו רציני, הוא נשאר רק אם הצחוק חוסר הרצינות שמדרדרת את האדם – עם שמחה חיצונית אך עצבות בלב של חוסר סיפוק. ולכן אומרת הגמרא (ברכות לא.) 'אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה', משום שפה מלא פירושו שאין לו כוונה אחרת בשחוק מלבד שחוק, ואז הוא דבר שלילי.

האם מותר ליצנות בפורים

המגן אברהם (סי' שז ס"ק כב) והמשנה ברורה (סי' שז ס"ק נט) אסרו לעשות מעשי ליצנות בפורים, והתירו רק את הצחוק שהיה נהוג לעשות זכר לאחשורוש, כלומר שהיו מציגים את מעשה המגילה בצורה היתולית ומבדרת. ורבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רס) כתב שהליצנות מהמן שעושים בפורים הוא בכלל ליצנות של עבודה זרה המותרת.

אולם היעב"ץ (מור וקציעה סי' שז מג"א ס"ק כב) סבר שכל השנה מותר ללכת להצגות של יהודים שנעשים כדי לזכור את ניסי השם, כגון הצגות של מגילת אסתר או של דוד וגלית, ורק הצגות של נכרים נאסרו כל השנה.

ובפורים יש היתר מיוחד לעשות שחוק שנאסר כל השנה, כפי שמבואר בגמרא (סנהדרין סד: ע"פ רש"י) שהיו קציפות משונות שנהגו הנערים לקפוץ בפורים. וכפי שמובא בהלכה (רמ"א או"ח סי' תרצה סעיף ב; חו"מ סי' שעח סעיף ט) שבמצבים מסוימים מי שהזיק בפורים או בשמחת חתן וכלה דרך שחוק ושמחה פטור מלשלם [ראה שם את כל פרטי הדינים]. וכפי שמצינו שבר קפרא בידר את רבי בנישואי ילדיו, ובזמנים שראה בכך צורך ומצוה.

אמנם הצגות של נכרים אסור אפילו בפורים, משום שע"פ רוב ההצגה מעורבת עם ענינים לא צנועים ומטרתם להרבות זימה. אך במקרה ורוצה להציג הצגה של נכרים שיודע לו שהצגה כשרה ואין בה שום ענין שלילי והיא רק מבדרת ומצחיקה ואין בה תועלת שהיא דברי הבל ושטות, אף שהם אסורים כל השנה משום מושב לצים, בפורים וביום טוב מותר, שהם זמנים של חדוה, אך אסורים בשבת שהוא זמן קדוש של רצינות.

ליצנות על עבודה זרה

ליצנות נוספת שמצינו שמותרת היא ליצנות על עבודה זרה, וכפי שאמרו חכמים (מגילה כה: סנהדרין סג:) שכל ליצנות אסורה מלבד ליצנות על עבודה זרה, ונפסק להלכה (שו"ע יו"ד קמז סעיף ה). וההיתר כולל גם את לעשות ליצנות מעובדי עבודה זרה (מאירי מגילה כה: ד"ה כל; מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה סוף פט"ז ד"ה מידת הליצנות; ארחות צדיקים שער השתיקה ד"ה המתלוצץ; שלחן ערוך יו"ד סי' קמז סעיף ה).

וכתב רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק אות רס) שאדם שמרגיש שהוא נקי לגמרי מעבירה מסוימת יכול גם להתלוצץ מעוברי עבירה זו, אולם אדם שמרגיש שגם הוא נגוע קצת בעבירה מסוימת אין לו את הזכות להתלוצץ מעוברי עבירה זו, ורק מעבודה זרה, שהתבטל יצר עבודה זרה מותר להתלוצץ.

סיכום

לסיכום מצינו שיש זמנים שבהם עודף הרצינות והכובד ראש גורם לעצבות מריבות ודאגות, וברגעים אלו יש מצוה גדולה לבדר מעט ע"י חוש הומור ובדיחות, אולם צריך להזהר גם אז שהבדיחות יהיו בגדרי ההלכה, בלי פגיעה בזולת, בלי לעג על ערכים מקודשים, ובלי ניבול פה.

ומצינו גם זמנים כגון חתונה או פורים שמצוה לנהוג בכך במידה נכונה וראויה.

בנוסף במהלך היום למשל לפני לימוד יש מעלה לשלב מעט חוש הומור, אולם להקפיד שההומור יהיה רק פתיחה ללימוד עיוני רציני, ולא כמטרה ותכלית בפני עצמו, אלא רק כאמצעי לפתוח מעט את הלב.

כמו כן התירו ללעוג על עבודה זרה ועובדיה.