לתרומות לחץ כאן

להרים יד על הזולת

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה מה דינו של המרים יד על חברו אך לא היכהו בפועל? אימתי הוא נקרא רשע? מדוע התורה כה החמירה על הרמת יד יותר משאר איסורים? מה הדין בשאר איומים ורמזים? האם יש איסור מהתורה להכות את חברו? באיזה סוג מכות מדובר? האם יש חומרה יתירה לסטור על פניו של חברו? ומדוע? ילד קטן שעושה מעשה מסוכן וצריך למנוע ממנו זאת, האם יש הבדל היכן אביו יחנכנו? האם עדיף מכה קלה או עקיצה פוגענית? מהו חרם הקדמונים על המכה על חברו? האם הוא נוהג בימינו? מהו סכום הקנס שקנסו את מי שהכה את חברו? האם יש הבדל מי התחיל? מה דינו של המכה את אשתו? עד בחתונה שביישו אותו לעין כל, והוא הרים את ידו להכות את המבייש, האם נפסל בכך להיות עד בחתונה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

להרים יד על הזולת

בפרשה מסופר על משה רבינו שיצא לראות את הסבל של אחיו היהודים ולסייע להם, ונאמר בפסוקש הוא ראה (שמות ב יג): 'וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ', הגמרא (סנהדרין נח:) מדייקת מכך שנאמר 'לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ' בלשון עתיד, ולא 'לָמָּה הִכִּיתָ רֵעֶךָ' בלשון עבר, שמשה רבינו הוכיחו על כוונתו העתידית להכות את רעהו, ולא על העבר, ומכל מקום למרות שהוא עדיין לא הכה את חברו הוא כבר נקרא רשע.

הגמרא לומדת מכך שגם המגביה את ידו על חברו כדי להכותו, אף שלא הכהו עדיין הרי הוא כבר נקרא רשע.

חומרת האיסור כשלא הכה בפועל

בגמרא (סנהדרין נח:) נלמד עוד שהמגביה ידו על חברו, אף שלא הכהו נקרא גם חוטא. ולדעת רב הונא ראוי לקצוץ את ידו. ואילו לדעת רבי אלעזר לאדם כזה אין תקנה אלא כאשר ימות ויקבר באדמה.

הגמרא מספרת על מקרה שרב הונא קצץ הלכה למעשה את ידו של אדם אלים שהיה רגיל להכות בידו אחרים. ופירש רש"י (שם) שאף שמצד הדין אין להעניש אדם כך, באותו מקרה היה צורך השעה, ויש זכות לבית דין כאשר יש צורך בכך לנקוט גם בצעד קיצוני כל כך. [וראה להלן האם הדברים אמורים בכל מכה, או רק במכות מסכנות חיים].

הזוהר (בראשית נז.) מחלק ש'רשע' נקרא אף מי שהרים ידו על חברו, אף שלא עשה שום דבר בפועל, אולם 'רע' נקרא רק מי שעושה בפועל כמעשה ער ואונן.

מהו האיסור בהגבהת יד

הרמב"ם (סהמ"צ ל"ת ש) והחינוך (מצוה תקצה) ביארו שהאיסור הוא לרמוז לאדם שהוא עומד להכותו. ומשמע שהאיסור הוא האיום ומה שמפחיד את חבירו, ואין זה משנה הצורה שהוא עושה את הדבר.

אמנם המהר"ל מפראג (גבורות ה' פי"ט; דרך חיים אבות פ"ב מי"ג) ביאר, שרשע פירושו אדם שמשנה את סדר הראוי של העולם, וכשניכר על אדם שהוא הולך להכות את השני, יש כאן שינוי מסדר הראוי של העולם שכל אחד זכאי שלא יפגעו בו לרעה. וההיפך מרשע הוא צדיק, והוא אדם שמעשיו אינם יוצאים מהצדק – הסדר הראוי בעולם. ולכן גם אנשים שהם מפקיעי שערים, וגורמים להעלאת מחירים שהוא שינוי סדר העולם הראוי. אולם כל עוד האדם חושב בליבו או הולך לעשות מעשה כזה, כשעדיין לא ניכר הדבר, הוא עדיין אינו רשע.

כדברי המהר"ל ניתן לדייק מדברי הפסוק (ישעיהו נה ז): 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו', הרשע כבר הוציא את מחשבותיו לפועל והם כבר ניכרות, בעוד איש האון הוא עדיין חוטא בשלב המחשבה.

בהערת אגב יש להעיר, שהרבה פעמים אדם מתמודד עם מחשבות לא טובות, והוא נאבק בהם, וזה יכול להיות בכל תחום שהוא, אולם עליו לזכור כי כל עוד והמחשבות הם רק בשלב התכנון זה לא טוב, אבל הוא עדיין לא רשע, ברגע שהוא עושה פעולה שכבר ניכרת מחשבתו הרעה, כגון הגבהת יד על חברו, אף שהמעשה הרע לא יצא לפועל הוא כבר מוגדר כרשע.

פעמים רבות האדם מרגיש שהוא כבר אבוד כיון שתוקפות אותו מחשבות רעות, והוא מתכנן מעשים לא טובים, אולם עליו לזכור כי יש הבדל גדול בין מי שרק חושב ומתכנן שנקרא 'איש און' אך לא 'רשע', לבין מי שעובר כבר לשלב שהתכנון הרע ניכר מתוך מעשיו שהוא כבר מוגדר כ'רשע', ולכן יש חשיבות גדולה להאבק שגם אם הוא שקוע במחשבה שלילית הם לא יהיו ניכרים מתוך מעשיו.

הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד סנהדרין נח:) ביאר שהטעם שאיסור זה חמור יותר משאר האיסורים שאף כשניכרים מעשיו הוא נקרא רשע, בעוד שבשאר האיסורים אינו נחשב רשע עד שלא יעשה את העבירה בפועל, משום שהרמת היד על חברו גורם לשנאה, והיא עצמה כבר גוררת עבירות חמורות, כגון לשון הרע רכילות, ומחלוקת.

איסור לא תעשה

עצם האיסור להכות את חברו הוא איסור לא תעשה מהתורה, והדבר נלמד ממה שנאמר (דברים כה ג): 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה', והגמרא (כתובות לג.) לומדת מכך שכל אדם המכה את חברו עובר על איסור לא תעשה. ולהיפך אם על אדם חוטא שהתורה גזרה עליו מלקות, הזהירה התורה שעל שליח בית דין המכה את החוטא לדקדק היטב שלא ילקה את החוטא ולו הכאה אחת יותר ממה שנגזר עליו, אף שהחוטא הוא רשע, המכה אדם שלא חטא על אחת כמה וכמה שעובר על איסור חמור זה. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' תכ סעיף א).

באיזה הכאה מדובר

הרמב"ם (סהמ"צ ל"ת ש) כותב כי האיסור הוא שלא להכות הכאות גדולות ממיתות, וביאר שהאיסור הוא משום שהרופא מעריך את החוטא כמה מלקות הוא יכול לקבל ללא שתהיה סכנה לחייו, ואם שליח בית הדין לא יזהר ויוסיף לו מכה נוספת יתכן והוא יגיע לסכנת חיים. ומדבריו משמע שיש צורך בהכאה גדולה שיש בה סכנה. וכן נאמר במדרש (שמות רבה א כט) שדתן ואבירם התכוננו להרוג זה את זה, ועליהם נאמר בפרשה שמשה רבינו הוכיח את הרשע 'למה תכה רעך', וכאמור המדובר היה בהרמת יד בנסיון להמית את רעהו.

אולם מסתימת כל הפוסקים משמע שגם במכה רגילה סטנדרטית שאין בה סכנה חיים, יש איסור לא תעשה גמור מהתורה.

יתכן והדבר תלוי במחלוקת מנין נלמד איסור זה, הסמ"ע (סי' תכ סק"א) עומד על כך שהרמב"ם ורש"י למדו שהאיסור נלמד ממה שנאמר בפסוק הנ"ל 'לֹא יֹסִיף', אולם הטור והשולחן ערוך הביאו שמקור האיסור הוא ממה שנאמר 'פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ'.

והקשה הסמ"ע שלכאורה יש ללמוד את האיסור ממה שנאמר מפורש 'לא יוסיף', ולא ממה שנאמר פן יוסיף שאינו מפורש שאסור, ורק ממשמעות הפסוק נדע שהתורה הקפידה שלא יוסיפו. ואם כן מדוע הטור והשולחן ערוך בחרו ללמוד דוקא מסוף הפסוק, ולא מתחילה ששם יותר מפורש האיסור?

וביאר הסמ"ע, שאפשר לומר שדוקא חוטא המקבל 39 מלקות, או כמות מדויקת של מלקות שהרופא העריך שלא יגרמו לאדם למות, באדם כזה דורשת התורה ששליח בית דין ינהג בזהירות מיוחדת שלא יוסיף ולו מכה אחת, משום שהיא יכולה לגרום לנזק גדול, ואף להמיתו. אולם מנין לנו שאסור להכות את הזולת אף לא מכה בודדת שאינה יכולה לגרום נזק. ולכן סברו הטור והשולחן ערוך שהדרשה הוא ממה שלאחר שהתורה אסרה להכות את החוטא, היא שבה וכותבת 'פן יוסיף', ותיבות אלו מיותרות, ובהכרח שהם באו ללמד שאסור להכות כל אדם אף מכה בודדת שאין בה סכנה.

לאור דברי הסמ"ע יתכן לומר שאכן שיטת הרמב"ם שרק מכה הממיתה נאסרה, ולכן הדבר נלמד מ'לא יוסיף' האמור בחוטא שכבר לקה 39 מלקות, אולם שיטת הטור והשולחן ערוך כסתימת הפוסקים שכל מכה אסורה מהתורה, ולכן נאלצו ללמוד זאת מהיתור של 'פן יוסיף'.

לסתור בלחי חברו

מצינו איסור נוסף לסטור בלחיו של יהודי, ועל כך נאמר בגמרא (סנהדרין נח:) שהעושה כן, כאילו סטר בלחי של השכינה הקדושה. וכתב התורת חיים (ב"ק צ. ד"ה התוקע) שהדברים אמורים דווקא בסוטר בלחי, אבל בשאר הכאה וחבלה אף שיש בכך איסור חמור, לא נאמר על כך כאילו הכה וחבל את השכינה הקדושה. והסיבה לכך הוא משום שהסתירה בפניו של אדם נועדה בעיקר לבייש אותו, ואילו מכה נועדה לצער אותו. ובעוד שהצער נועד להכאיב לגוף האדם הבושת נועדה להכאיב לנשמתו של האדם, ונשמה יהודית היא חלק אלוה ממעל, ולכן הדברים מתייחסים כלפי השכינה הקדושה.

מסיבה זו יש שכתבו שגם כאשר נדרש לשם חינוך הכאה מסוימת יש להקפיד שלא לסטור על הפנים אלא לתת מכה קלה במקום אחר בגוף.

הדברים אמורים גם באופן כללי בחינוך, מכיון שבימינו יש מודעות לנזק של מכות משוללות רסן, לעיתים נוקטים "מחנכים" שונים בעקיצות והשפלות המרסקות את נפש המחונך, ודברים אלו בוודאי חמורים הרבה יותר מאשר מכה עדינה קלה. וכפי האמור לעיל שהבושה חמורה הרי יותר מאשר הצער הגופני.

חרם הקדמונים

המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' אלף כב; הובא בכלבו סי' קטז) מנה את כלל הדברים שיש עליהם חרם דרבינו גרשום או חרם הקדמונים, וביניהם מנה שיש חרם על מי שמכה את חברו. וכתב שאדם זה אינו מצטרף למנין עד שיתירו לו הקהל את החרם. אולם כאשר האדם שב בתשובה וקיבל עליו לקיים את מה שבית הדין גזר עליו, ולשלם את הקנס שהושת עליו, אף שהאדם שהוכה אינו מוחל לו, ודורש להמשיך עליו את החרם, בכח הקהל להתיר את החרם. וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' תכ סעיף א) להלכה.

וכתב הסמ"ע (סק"ד) שלהבדיל מחרם דרבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, שיש צורך בהיתר מאה רבנים משלש מדינות שונות, חרם זה די שיתירו אותו 3 אנשים, משום שאינו חמור כל כך כנשיאת שתי נשים. [אמנם בספר חסידים (סימן מט) כתב: 'וחשוב בלבך לעשות כאיש שנשא שתי נשים שעבר על תקנת רבינו גרשום כל העולם אומרים עליו כמה חצוף אותו האיש, ראוי הוא לטרדו ולנדותו. יותר ויותר מזה עובר המכה את חבירו, וגם המגביה ידו עליו, ואפילו לא היה בן י"ג'].

האם החרם נוהג בימינו

החתם סופר (ח"ה חו"מ סי' קפב; הובא בפתחי תשובה חו"מ סי' תכ סק"א) נשאל על אדם אלים שהכה תלמיד חכם ללא סיבה מוצדקת עד שפוך דם, אולם כיון שהוא היה מקושר איש לא היה יכול לעשות לו מאומה, ובודאי שלא להחרימו מהקהילה, וכאשר היה לו חיוב על אחד מהוריו הוא ניגש לפני העמוד והתפלל בבית הכנסת באותה עיר את כל התפילות. ומשכך כיון שע"פ ההלכה הוא מוחרם ואינו מצטרף למנין שאל אחד מבני העיר את החת"ם סופר האם מותר לו לענות על קדיש וקדושה בבית הכנסת בעיר, שהרי החזן אינו מצטרף למנין.

אולם החתם סופר השיב, שבודאי חל חרם על אותו אדם אלים, כי גם אדם שהכה את חברו בעצם מצטרף למנין, אלא שראוי שבית דין יטיל על סנקציה זו, כדי שישוב בתשובה כאשר הוא יראה כי כלל הציבור מנדה אותו ואינו מצרפו למנין. אולם מעיקר הדין תפילותיו נחשבים תפילות לכל דבר ויש לענות עליהם אמן. ולכן במקרה זה שרוב הציבור אינו מחרים אותו, אלא כמה יחידים, ההחרמה לא תשפיע עליו כלל, ורק אותם יחידים לא יזכו השנה להתפלל במנין ולענות קדיש וקדושה, ולכן אין טעם להמנע מכך.

ובמקרה כזה בורא עולם הוא אשר ידרוש את כבודו של המוכה, והוא יעשה צדק ומשפט במכה.

ולכן בימינו במקרה ואין כח ביד האנשים להחרים את המכה, אין טעם להמנע מלהצטרף למנין שהמכה חלק ממנו.

סכום הקנס

המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' אלף כב) מביא שרבינו תם ובית דינו תיקנו סכום קנס קבוע של 25 דינרי טורנייש על הכאה מחוץ לבית הכנסת, ואילו על הכאה בבית הכנסת הקנס הוא 50 דינרי טורנייש, וכן העיד רבינו יוסף קרא שהנהיג רבינו יחיאל מפריז. ובמקרה שהמכה הכה מספר פעמים, יש להכפיל את הקנס כפי מנין ההכאות.

אולם המהר"ם מרוטנבורג מביא שהרי"ח מטרוייש כתב שסכום זה לא התקבל בצרפת כסכום קבוע, והמנהג שהתקבל היה שבית הדין קובע את הקנס ענינית לפי מה שהוא מעריך את הצורך באותו מקרה.

קנס זה אינו תשלום על תביעת הנזיקין שאדם יכול להגיש בהתאם למידת הנזק שגרם המכה, אלא קנס ציבורי על עצם המעשה, ולכן היה מקום לתקן כי הקנס ינתן לעניי העיר, אולם המהר"ם מרוטנבורג כותב כי קבעו חכמי צרפת שהקנס ינתן לאותו אחד שהיכו אותו.

עוד כתב המהר"ם מרוטנבורג כי במקרה והאדם שהיכו אותו הכה חזרה את המכה, אין להטיל חרם על אף אחד מהם, אולם את הקנסות יש להטיל כפי מנין הכאות היכה אחד את השני, ללא קשר למי שהתחיל במריבה. וראה להלן באיזה אופנים אדם שהיכו אותו מותר לו להשיב, או שאין קונסים אותו אם הוא היכה חזרה.

הכאת אשתו

הרמ"א (אה"ע סי' קנד סעיף ג) כותב שאדם המכה את אשתו עובר על איסור לא תעשה כפי שעובר כל אדם המכה את חברו, ויתירה מזו, הדבר חמור יותר משום שאין זה מדרך בני ישראל להכות את נשותיהם, והוא מעשה עובדי כוכבים. ובעוד שעל מכה חברו הזכיר הרמ"א רק שמחרימים אותו שלא לצרפו למנין, על גבר המכה את אשתו כתב הרמ"א, שאם הוא רגיל בכך מוטל על בית הדין לייסרו, להחרימו, להלקותו, ולהפעיל כנגדו כל צורה של כפייה שיש לבית הדין סמכות לכך. ובית הדין משביעים אותו שלא יעשה כן שוב. ומתרים בו פעם ופעמיים שלא ימשיך בדרך זו, ואם המשיך להכותה אף כופים אותו לגרש את אשתו.

מי התחיל?

לא נרחיב במסגרת זו בשאלה האם תמיד אדם המרים יד או מכה בפועל את חברו נקרא רשע, ומוטל עליו כל הדברים האמורים לעיל, או שיש שהדברים אמורים רק כשאדם התחיל במריבה ללא סיבה מוצדקת. אך נציין שהשולחן ערוך (חו"מ סי' תכא סעיף יג) ושאר פוסקים (שם) מפרטים באיזה מצבים מצדיקים להכות את חברו, ואיזה מצבים גם אם אסור להשיב ולהחזיר לחברו, במקרה וחברו התחיל במריבה אין להחמיר בעונשו כל כך.

האם עד שהרים את ידו על חברו בתגרה שפרצה בחופה כשר להעיד

הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד סנהדרין נח:) מספר על מקרה שבו ראובן התבקש להיות עד קידושין בחתונה, שמעון שראה שראובן מתעתד להיות עד, צעק עליו לעיני כולם, איך אתה לא מתבייש להיות עד בקידושין, והלא אתה גזלן – אתה חייב לי כסף, ולא החזרת לי, והקידושין יהיו פסולין. ראובן ששמע את חרפתו, נתמלא כעס, והרים ידו להכות את שמעון, אך הנאספים הפרידו ביניהם.

המחותנים ביררו מיד אם ראובן הוא גזלן, והתברר שטענותיו של שמעון אין בהם ממש, אולם הסתפקו האם ראובן יכול להיות עד, והרי הוא הרים את ידו להכות את חברו, והוא נקרא רשע, ומשכך יהיה פסול לעדות.

ועל כך השיב הגר"י זילברשטיין שליט"א שהעד אינו נפסל, על פי דברי הפוסקים (ים שלש שלמה ב"ק פ"ג סי' כו פ"ח סי' מב; שבות יעקב ח"א סי' קעט; פתחי תשובה חו"מ סי' תכא סק"ג) שאדם שחירף את חברו והוציא עליו שם רע, והלה היכה את המוציא שם רע, אף שעבר על איסור לאו וצריך כפרה אין עליו שם רשע, משום שאין אדם עומד על צערו, שהרי 'יש בוטה כמדקרות חרב' ואין בושה גדולה מהוצאת שם רע. ולכן במקרה זה ששמעון ביישו ברבים וניסה להוציא עליו שם של גזלן, והוא רק הרים את ידו ולא היכהו בפועל, אינו נקרא רשע, ולא נפסל לעדות.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.