בס"ד
מאמרנו השבוע עוסק בשאלה כיצד לסדר את המאכלים על האש בערב שבת? האם חובה לכסות את האש בפח? או להניחם על הפלטה? ולמה הפח או הפלטה מועיל? האם יש לכסות גם את כפתורי הגז? האם מותר להרים את הסיר מהאש ולהוציא ממנו חלק מהתבשיל, ולחזור ולהניחו שוב על האש? מה הבדלים בין מאכל לח למאכל יבש לגבי חימומו בשבת? מה מנהג הספרדים? ומה מנהג האשכנזים בנידון? מהו מאכל המבושל כל צרכו? האם ניתן להגדירו כוול דאן – מדיום וכדומה? האם הדבר תלוי בדעת האדם או בדעת רוב העולם? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
כיצד לסדר את המאכלים על האש בערב שבת?
בפרשה אנחנו קוראים כי האלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה, ובשבת קודש שבת וינפש, ולכן נצטווינו בכל שבת להמנע מעשיית מלאכה, לשמור את השבת לקדשו' זכר למעשה בראשית. השבוע יעסוק מאמרנו בשאלה כיצד נכין את הפלטה או ה'בלעך' לשבת.
האיסורים שעלינו להכיר
על מנת להבין את ההלכות הללו נכון עלינו להכיר 4 איסורים שונים שעלינו להתחשב בהם בעת סידור הפלטה. 1. איסור בישול. 2. איסור 'שהיה'. 3. איסור 'חזרה'. 4. איסור 'הטמנה'. ונפרט אותם.
- איסור בישול, כולל כל מאכל שהלכתית אם הוא ימשיך להתחמם נחשב שיש כאן בישול, במקרה והרימו את הסיר ממקור החום, גם אם הכוונה היתה להחזירו למקור החום, וגם אם הרימנו אותו לרגע קט בלבד והוא עדיין בידנו, יש איסור מהתורה להחזירו למקור החום, ובמקרה זה לא יועיל שום 'תנאי חזרה' להתיר להחזירו למקור החום.
- איסור 'שהיה', יש איסור במצבים מסוימים שנפרט בהמשך להניח מאכל ביום שישי על האש, על מנת שישאר שם בשבת. איסור זה קיים גם בשבת במצבים מסויימים שאנחנו מחוייבים להסיר מאכל הנמצא על האש.
- איסור 'חזרה', יש איסור בשבת להניח דבר על האש גם אם הוא מבושל כל צרכו ואין בו איסור בישול. אולם יש מצבים מסוימים שמותר להחזיר למקור החום דבר שהיה כבר מונח שם.
- איסור 'הטמנה', יש איסור לכסות מאכל מסוים ביום שישי בדבר הגורם לו להוסיף חום, לדוגמא אין להניח מאכל על הפלטה כשהוא עטוף כולו בשמיכה לשמור על חומו, אולם מותר ביום שישי להטמין מאכל בדבר שאנו מוסיף חום, לדוגמא מותר לעטוף מאכל כולו בשמיכה על מנת לשמור על חומו עד הסעודה. אמנם בשבת עצמה אסור להטמין גם בדבר שאינו גורם לו להוסיף חום.
ולכן כאשר אנחנו רוצים להניח מאכל על מקור חימום כלשהו ביום שישי וביום השבת בזמן הסעודה אנחנו רוצים להסיר את המאכל ולא להחזירו למקור החום, די לנו שלא יהיה איסור שהיה ואיסור הטמנה. אולם במקרה הנפוץ שאנחנו רוצים שתהיה לנו גם אופציה להסיר את הסיר לקחת חלק מתכונתו, ואת מה שנשאר להחזיר למקור החום בשביל המאחרים או סעודה הבאה, או שישאר חם למי שירצה מנה שניה, או אפילו כדי שאם נרים את הסיר ונשים לב שרצינו סיר אחר נוכל להשיבו למקור החום, עלינו לקחת בחשבון גם את איסור בישול ואיסור חזרה.
כעת נפרט את האיסורים, ואח"כ נפרט בצורה מעשית מה מוטל עלינו לעשות לאור הדברים הללו.
איסור בישול
כל דבר שאינו מבושל, יש איסור מהתורה בהנחתו על מקור חימום בשבת, או למהר את תהליך הבישול, ולכן אף אם הוא הרים את הקדירה לרגע והיא מונחת בידו יש איסור להחזירו, יתירה מכך אף אם הרים בטעות את מכסה הסיר, יש איסור להחזיר את המכסה, כיון שבהחזרת המכסה הוא ממהר את הבישול, כמו כן אסור להזיזו ממקום למקום על הפלטה או הפח שמעל האש, אם הוא מזיזו למקום חם יותר.
מאידך במקרה והדבר מבושל כל צרכו נאמר הכלל שאין בישול אחר בישול, ואין בו איסור מהתורה, ובהמשך נראה באיזה מצבים הדבר מותר לכתחילה.
כפי שנראה להלן יש מצבים שמצד איסור שהיה מותר להניח דבר שעדיין יש בו איסור בישול הלכתי, אולם במקרה זה יש לקחת בחשבון שצריך להזהר מאד בכל הנ"ל, ולדוגמא אם הניחו חמין שאינו מבושל הלכתית על הפלטה בצורה המותרת, ובטעות בליל שבת הרימו את מכסה הסיר הלא נכון אסור להחזיר את מכסה הסיר בשבת, אף שהדבר אומר שהחמין לא יתבשל כראוי או יתקלקל.
רמות הבישול בזמן חז"ל
חז"ל הגדירו 3 רמות בישול: מאכל בן דרוסאי, מצטמק ויפה לו, מצטמק ורע לו, ונבאר אותם:
בן דרוסאי היה שודד בימי חז"ל ש"הצליח" במעשי השוד שלו, ולכן הוא היה מבוקש מאד ע"י השלטונות, מסיבה זו בן דרוסאי וחבר מרעיו לא זכו להנות משללם, ומעולם לא זכו להנות ממאכל מבושל היטב, והם היו עסוקים בהמלטות תמידית מהשלטון, ואף כשהם אכלו בשר הם הכינו אותו במינימום הנדרש כדי לאוכלו בדוחק, רמת בישול זה מוגדרת בפי חז"ל כמאכל בן דרוסאי. (רש"י שבת כ. ע"ז לח.).
מצטמק ויפה לו, מאכל שהגיע לרמת הבישול מלאה שהוא נאכל ע"י רוב בני אדם, אולם המשך הבישול יגרום למאכל להשביח עוד יותר.
מצטמק ורע לו, מאכל שהגיע לרמת הבישול המקסימלית, והמשך הבישול פוגם באיכות התבשיל.
בישול דבר שכבר ראוי ע"י הדחק
להלכה נפסק שאדם שבישל בשבת בשוגג דבר עד לרמה שהוא כבר נאכל ע"י הדחק – מאכל בן דרוסאי, הרי הוא חילל שבת מהתורה, והוא חייב להביא קרבן חטאת, כיון שגם רמה זו נחשבת כבר מבושלת.
ומעתה נשאלת השאלה האם דבר זה נאמר גם לקולא, כלומר ברגע שהדבר הגיע למצב של זה יותר אין בו איסור בישול מהתורה, שהרי ישנו כלל שאין בישול אחר בישול.
בדבר זה נחלקו הראשונים:
דעת הרמב"ן וראשונים רבים נוספים (הובאו בבה"ל סי' שיח סעיף ד ד"ה אפילו) שאמנם לאחר שהמאכל הגיע לרמה הלכתית של בישול, וחייבים עליו, יותר אין בו איסור בישול מהתורה.
דעת הרמב"ם וראשונים רבים נוספים (הובאו בבה"ל סי' שיח סעיף ד ד"ה אפילו) אף שאדם שהביא את התבשיל לרמה של מאכל בן דרוסאי, כיון שמאכל זה נאכל רק ע"י הדחק, יש חשיבות בתוספת הבישול, ולכן גם אדם שבישל דבר שנאכל רק ע"י הדחק, והכשירו לאכילה לרוב בני אדם, הדבר נחשב לבישול מהתורה. והכלל שאין בישול אחר בישול נאמר רק לאחר שהדבר הגיע לבישול גמור והוא נאכל כך לכתחילה ע"י רוב בני אדם.
דעת רבינו ירוחם (ח"ג ני"ב) שכל תוספת בישול המשביחה את המאכל אסורה מהתורה, ורק כאשר המאכל הגיע לשלב שבו הוא מצטמק ורע לו – כלומר הבישול מזיק לו, נאמר הכלל שאין בישול אחר בישול.
להלכה (שו"ע סי' שיח סעיף ד משנ"ב ס"ק כו ובה"ל שם) נפסק כדעת הרמב"ם שכל עוד והמאכל אינו נאכל לכתחילה ע"י רוב בני אדם יש בו איסור בישול, אולם משלב זה והלאה, אף שהמאכל משתבח אין בו איסור בישול. אמנם המשנה ברורה כתב שבדיעבד במקרה ואדם לקח דבר הראוי לאכילה ע"י הדחק, ובישלו כל צרכו, בין בשוגג ובין במזיד, אף שדבר שבושל בשבת נאסר באכילה, במקרה וזה מכיון שיש מחלוקת בדבר, ניתן לסמוך על השיטה המקלה, והדבר אינו נאסר באכילה.
האם ניתן לבטל בישול תבשיל
בדבר יבש מבושל אף לאחר שהצטנן לגמרי אין איסור מהתורה לחממו שוב, משום הכלל אין בישול לאחר בישול. אמנם דבר נוזלי שהצטנן, נחלקו הפוסקים האם יש בו איסור בישול מהתורה, דעת השולחן ערוך (או"ח סי' שיח סעיף ד) שהכלל שאין בישול אחר בישול נאמר בדבר יבש, אך בדבר נוזלי עיקר מעלת הבישול הוא חימום הנוזל, כאשר הדבר כבר אינו חם ברמה שהיד סולדת ממגע במים, התבטל שם הבישול מהדבר, ויש בו איסור לשוב ולבשלו.
אולם דעת הרמ"א (או"ח סי' שיח סעיף טו ע"פ הבנת החזו"א סי' לז ס"ק יג והאגרות משה ח"ד סי' עד בישול סק"ב) שגם בדבר נוזלי נאמר הכלל שאין בישול אחר בישול אף שהצטנן לגמרי. אולם חכמים אסרו להרתיח שוב נוזל שהצטנן לגמרי משום שנראה כמבשל.
האם יש צליה אחר בישול ולהיפך
נקודה נוספת שיש להעיר שהשולחן ערוך (או"ח סי' שיח סעיף ה) הביא שתי דעות, האם יש איסור לצלות או לאפות מאכל שבושל, לדוגמא האם מותר להניח עוף מהמרק ישר על מקור החום בלי רוטב. להלכה נפסק שמעיקר הדין הדבר מותר, אולם ראוי להחמיר כשיטת היראים שיש בכך איסור גמור.
סיכום איסור בישול
למרות שהמאמר מתמקד כיצד לסדר את הפלטה, הקדמנו קודם את עיקרי ההלכות באיזה מצבים מותר בשבת מהתורה לבשל, וכל הלכות להחזיר דבר לפלטה, או אף ההיתר לכסות את הסיר אם פתחו אותו בטעות, או להזיז את מקומו הוא רק בתנאי שאין בכך איסור מהתורה של בישול, והוא דבר שעבר כבר בישול מלא. לגבי דבר נוזלי או שדבר שעבר בישול וכעת מניחים אותו ללא נוזלים או להיפך הדבר תלוי בשיטות לעיל. כפי שנראה להלן שיש מצבים שמותר להניח בערב שבת על הפלטה דבר שלא עבר בישול מלא, אולם במקרה כזה, יש לקחת בחשבון שאין אפשרות להחזירו לאש.
וול דאן
בימינו קיימת מודעות לרמת ההכנה של בשר, ונקבעו שמות אוניברסליים לרמת הצליה, החל מוורי רייר – very rare/blue; רייר – rare; מדיום רייר – medium rare; מדיום – medium; מדיום וואל – medium well; וואל דאן – well done. והרבה מאד שואלים לגבי שבת מהו הרמה ההלכתית של צליה המחשיבה כמאכל בן דרוסאי, מבושל כל צרכו, מצטמק ורע לו? חלק מהשואלים אף הוסיפו שבמסעדות יוקרה מקובל שלא לצלות בשר מעבר למדיום רייר אלא אם הלקוח ביקש זאת, האם הדבר קובע שזהו מבושל כל צרכו?
שאלה זו כוללת שני חלקים: אם אדם האוהב רק בשר וואל דון, בעוד שאם נאמר למשל שרוב העולם אוהב מדיום, האם כלפיו מבושל כל צרכו נחשב רק בוואל דון? ושנית האם יש כלל אצבע שנוכל לקבוע ע"פ אמות מידה אלו מהו מבושל כל צרכו? ומהו מאכל בן דרוסאי?
לגבי השאלה כיצד מודדים מהו מבושל כל צרכו, הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק ח"ט פכ"ו אות ב) והציץ אליעזר (חי"ח סי' לב אות א) כתבו שהדבר תלוי במנהג רוב העולם, אולם במקרה ובמדינה מסוימת יש תרבות אכילה שונה, הדבר נקבע כפי המקובל באותו מקום.
אמנם לגבי מצטמק ורע ראה להלן בהלכות שהיה שהדבר תלוי בדעת האדם המבשל.
התשובה לכך היא שאין אפשרות להשתמש בשמות האוניברסליים משום ששמות אלו נקבעו לקבוע את רמת הצליה בצורה קבועה, אולם למעשה יש הבדל בין צלית חזה עוף, לצלית נתח בשר בקר, ואף בבשר בקר יש הבדלים בולטים בין סוגי הנתחים השונים ואיכותם. מסיבה זו העבודה שבמסעדות יוקרה המוכרים נתחים משובחים ביותר שעברו תהליך הכנה יכולים להסתפק בדרגת 'מדיום רייר', בעוד שלא בהכרח שעקרת בית רגילה שתבשל את נתח הבקר שלה לרמה זו, יחשב אצל רוב העולם כראוי לכתחילה לאכילה.
מסיבה זו גם קשה לומר שרמת וורי רייר נחשב כבר ראוי למאכל בן דרוסאי, כיון שמעטים מאד האנשים האוכלים בכלל רמה זו, וגם זה לא בכל נתח בשר.
בנוסף לכך יש הבדלים גדולים בין מדינות שונות ותרבויות שונות ברמת הכנת המאכלים, והדברים נקבעים כפי מנהג המקום.
ולכן בלתי אפשרי לתת כללי אצבע לכל סוגי הבשר, אולם לרוב עקרת הבית יודעת היטב מהו רמת הבישול שרוב העולם מחשיבים זאת כראוי לאכילה לכתחילה, וגם אם היא אישית אוהבת את הבשר מבושל הרבה יותר, נחשב הדבר כבר מבושל כל צרכו.
איסור 'שהיה'
ישנו איסור שאסרו חכמים להניח תבשיל שעדיין צריך בישול על האש, משום שחששו שמא כשיעבור ליד התבשיל ויראה שהמאכל אינו מוכן לסעודה, ומתוך ההרגל והלחץ הוא ישכח ששבת והוא יחתה את הגחלים בשבת, אולם הדבר מותר מאחד מהתנאים הבאים:
א. מאכל מבושל. לדעת השולחן ערוך (או"ח סי' רנג סעיף א) כדי שמאכל יחשב מבושל לצורך כך יש צורך שהמאכל יהיה מצטמק ורע לו, כלומר שתוספת הבישול מזיק לאוכל, והוא משאיר אותו על האש רק כדי שהיה חם בסעודה. ורק במקרה כזה כבר אינו לנו חשש שהוא יחתה בגחלים, שהרי הוא רוצה רק את המינימום של חימום הנצרך כדי שהתבשיל ישאר חם עד לסעודה.
למעשה גם במאכל שהתבשל בישול גמור אך הוא עדיין משתבח בבישול, אולם הוא נפחת, והאדם מצטער בכך משום שיש לו הרבה אורחים והוא מפחד שהמאכל לא יספיק לכולם, נחשב מצטמק ורע לו. ולמשל אדם שהניח מרק המבושל כל צרכו על האש בערב שבת, ובאופן עקרוני המרק ישתבח עם הוא ישהה עוד זמן על האש, אך הוא מתאדה, ויש כמות גדולה של סועדים והוא חושש שהמרק לא יספיק, מותר להשאירו על האש. (שעה"צ סי' רנג סק"ט).
אולם השולחן ערוך מביא שיש אומרים שדי בכך שהמאכל מבושל כמאכל בן דרוסאי – כלומר שניתן לאוכלו בשעת הדחק, ובמקרה כזה כיון שהאדם אינו דואג שיהיה לו מה לאכול, אלא רק האם המאכל יהיה משובח דיו, די בכך כדי להתיר להשאירו על האש.
להלכה הרמ"א פסק שהלכה דעת היש אומרים, בעוד שע"פ כללי הפסיקה כאשר השולחן ערוך מביא דעה ומוסיף יש אומרים, הלכה כדעה הראשונה, ולכן לספרדים אמור להיות ההלכה שאסור להניח על האש אלא אם הוא מבושל כל צרכו והמשך הבישול מזיק למאכל, ולאשכנזים מותר להניח אף מאכל הראוי כבר לאכול בשעת הדחק על האש.
אמנם פוסקי זמנינו הספרדים (כף החיים סי' רנג ס"ק כג; יביע אומר ח"ו או"ח סי' לב סק"ב; אור לציון ח"ב סי' יז הערה ה) כתבו שהמנהג הספרדים הוא שלא כהכרעת מרן המחבר, ונהגו להקל בכך.
מאידך המשנה ברורה (בה"ל סי' רנג ד"ה ונהגו) כתב שלכתחילה ראוי להזהר ולהחמיר כדעה הראשונה. אולם בשעת הדחק לדוגמא אורחים שהופיעו ברגע האחרון, ניתן להקל לכתחילה כדעת היש אומרים.
ולכן מעיקר הדין ניתן להניח תבשיל אש גלויה אם הוא ראוי לאכילה בשעת הדחק, אך ראוי להזהר במקרה ואין פלטה או בלע"ך או אחד מהיתרים הבאים, לדאוג שהמאכל יהיה מבושל כל צרכו לפני הנחתו על האש הגלויה.
ב. בשר חי: מותר להניח תבשיל המכיל בשר חי שלא התחיל כלל להתבשל על האש, כיון שבכך גילה את דעתו שהוא אינו לחוץ שהתבשיל יתבשל לסעודת הלילה, שהרי בשר חי אינו יכול להתבשל עד סעודת ליל שבת, ומצד שני עד סעודת הבוקר הבשר בודאי יתבשל בלי חיתוי האש.
אולם נאמרו שני הגבלות המגבילים מאד את ההיתר: א. דעת פוסקים רבים (משנה ברורה סי' רנג סק"י; מנחת שלמה ח"ב סי' לד סק"ט) שצריך שהבשר יהיה עדיין חי ולא יתחיל את התהליך הבישול בסמוך לשקיעת החמה, ולפי זה היתר זה אינו מצוי, שהרי גם אם הניח את החתיכה בסמוך לקבלת שבת, עד שקיעת החמה, ע"פ רוב הבשר כבר התחיל להתבשל. [ראה חזון איש (או"ח סי' לח ס"ק כב)]. ב. בנוסף כתב המשנה ברורה (בה"ל סי' רנג ד"ה מסיח) שאם הבשר יהיה מוכן לסעודת ליל שבת [כפי שמצוי בחזה עוף] אין היתר זה, אולם אם הבשר יהיה מוכן לאחר הסעודה, אף שהוא עדיין ליל שבת, הדבר מותר.
למעשה הצורה המצויה שניתן להשתמש בהיתר זה, הוא אדם שמניח בשר חי קפוא בחמין המיועד לשבת בבוקר, משום שאז הבשר עדיין לא התחיל להתבשל בשקיעת החמה, ולא יהיה מוכן לסעודת ליל שבת, ומצד שני עד הבוקר הבשר יהיה מוכן.
ג. גרופה או קטומה. חכמים התירו להניח דבר שאינו מבושל על הכירה בתנאי שהוא יגרוף ממנו את הגחלים, ויבשל רק בחום שנשאר בכירה, או יפזר אפר על הגחלים שבכירה ובכך יפחית את רמת החום של האש. וכיון שהוא עושה פעולה להנמיך את חום האש הוא יזכור ששבת והוא לא יהיה בהול לחתות.
דעת רוב פוסקי זמנינו שהנחת פח מתכת מעל האש בכיריים או מקור החום, וכן בישול על פלטה שנועדה רק לחימום ולא לבישול, דינו ככירה קטומה בימי חז"ל, ומותר להשהות מאליו תבשילים. אמנם מכיון שהנחת הפח נועדה להנמיך את החום, צריך להזהר מהרגע שהניחו את הפח שלא להגביר את גובה האש בכיריים, שהרי כל ההיתר הוא כיון שהנמכנו לפני שבת, ובמקרה הצורה לאחר הגברת האש יש להרים את הפח ולכסות את האש שוב.
כיסוי כפתורי הגז
על מנת שהכיריים יחשבו קטומה, יש לכסות את האש או מקור החום בפח, ובכך לגרום להנמכת רמת החום של האש, אולם לכאורה לא צריך לכסות את כפתורי הגז, או כל לחצן אחר המגביר את החום, אולם כתב האגרות משה (או"ח ח"א סי' צג) שכיון שעיקר הגזירה הוא חשש שמא יחתה, ראוי לכסות גם את הכפתורים, שהרי עיקר החשש הוא שאם יראה את שהקדירה אינה בשלה הוא עלול להזיז את הכפתורים כדי להגביר את החום, וע"י כיסוי הכפתור הוא יזכר ששבת היום, אמנם לא מספיק לעשות היכר בכיסוי הכפתור, כיון שלא מצינו היתר כזה בגזירת חכמים.
מה מותר להניח על הפלטה
אמנם המשנה ברורה (בה"ל סי' רנג ד"ה אלא) כתב שאם המאכל עדיין לא הגיע לשיעור של מאכל בן דרוסאי אסור להניחו אפילו על כירה גרופה וקטומה.
איסור 'חזרה'
אף בצורה שאין איסור בישול יש איסור להניח בשבת עצמה דבר על האש, אולם דבר שהיה על האש לפני שבת ניתנה לחזירה לאש כאשר מתקיימים תנאים שונים שנפרט להלן. אמנם יש לציין כי קיימים מקומות שהתבשיל יכול להתחמם שם אך הוא אינו נחשב על האש, כגון מעל מיחם, סמוך לאש, ואין איסור להניח שם דברים בשבת במידה ואין איסור בישול. אמנם במסגרת מאמר זה לא נוכל להרחיב בענין, ונתמקד רק מה הם תנאי חזרה להחזיר למקור החימום.
כדי להחזיר סיר בשבת לאש צריך את התנאים הבאים:
- האש גרופה וקטומה – בימינו שהניח פח לכסות את האש, או פלטה.
- הסיר היה על האש מקודם והוא הסירה בשבת וכעת משיבו.
- אין בסיר איסור בישול, לספרדים שהסיר עדיין בחום יד סולדת, לאשכנזים שלא הצטנן לגמרי [שעדיין יש בכך מעלה של אכילת דבר חם].
- לא הניח את הסיר על הקרקע.
- לדעת הרמ"א ההיתר אמור רק כשהסיר עדיין בידו.
- לדעת הרמ"א ההיתר אמור רק כשהיה בדעתו להחזיר את הסיר לאש.
איסור 'הטמנה'
באיסור הטמנה לא נרחיב במסגרת מאמר זה רק נציין בקצרה, שבמקרה ועוטפים את הסיר במגבות לדעת השולחן ערוך אף בעיטוף חלקי, ואילו לדעת הרמ"א כאשר כולו עטוף, יש בכך איסור הטמנה, גם אם כל התנאים לעיל קויימו, ופרטי הלכות הטמנה מצריך מאמר בפני עצמו.
סיכום
הרוצה רק להניח סיר על האש שישאר חם עד הסעודה, ואין לו כל צורך להחזירה לאש לאחר שהסירה, מותר להשהות אותה על האש עצמה ללא פח בתנאי שהיא מבושלת כבר וראויה לאכילה בשעת הדחק, ולכתחילה ראוי שתהיה מבושלת כל צרכה, או שיש בה בשר חי שלא התחיל כלל להתבשל בשקיעת החמה ולא יהיה מוכן עד זמן סוף הסעודה של ליל שבת.
אם הוא מכסה את האש בפח, או מניח את המאכל על פלטה, ניתן לכל הדעות להניח מאכל שראוי לאכילה בשעת הדחק. וכן לאחר המאכל כבר התבשל כל צרכו, יהיה ניתן להסירה מהאש ולהחזירה, בקיום התנאים המפורטים לעיל.
יש מעלה שהמאכלים מבושלים כל צרכם, משום שאז אם פותחים את הסיר בטעות למשל ניתן לשוב ולכסותם.
