מחילת עוונות של חתן

בס"ד

מאמר השבוע עוסק במחילת עונות של חתן. מה המקור שעוונותיו של החתן נמחלות? האם מוטל על החתן לשוב בתשובה, או שמא הדבר נלמד מעשיו הרשע שעוונותיו נמחלו למרות שלא שב בתשובה? ואולי עשיו הרשע כן שב בתשובה? מדוע חתן מתענה ביום חופתו? ומדוע חכם ונשיא אינם מתענים ביום עלותם לגדולה, שהרי גם להם נמחלים ביום זה עוונותיהם? האם גם לכלה נמחלים העוונות? האם בזיווג שני גם נמחלים העוונות? האם גם עבירות שבין אדם לחברו נמחלים? מה מוטל על החתן לעשות ביום חופתו כדי להפיק את המירב ממחילת העוונות? וכיצד ניתן לנצל רגע נעלה זה במיטבו? מדוע נמחלים העוונות? בשאלות אלו ועוד יעסוק מאמרנו השבוע.

 

מחילת עוונות של חתן

בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) מסופר שרצו למנות את רבי זעירא לתפקיד של שררה, אולם הוא סירב לקבל על עצמו את התפקיד. לאחר זמן מה שמע תנא השונה ברייתא, שיש שלשה שמוחלים להם על עוונותיהם, חכם חתן ונשיא, כיון ששמע כך הסכים לקבל על עצמו את המינוי, כדי שיתכפרו חטאיו.

הירושלמי מביא שהמקור שמוחלים לחתן את עוונותיו הוא ממה שנאמר בפרשה (בראשית כח, ח-ט): 'וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה'. ומקשה הירושלמי הרי להלן (בראשית לו ג) נאמר שאשה זו קרויה: 'בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת', ולא מחלת? אלא מוכח מכאן שאכן שמה האמיתי היא 'בשמת', אך התורה קוראת לה 'מחלת' כיון שע"י נישואיה נמחלו עוונותיו של עשיו. [דרשה זו מובאת גם ברש"י (לו ג) בשם מדרש שמואל (פי"ז סי' א), וכן במדרשים נוספים].

בדומה לכך נאמר בתלמוד בבלי (יבמות סג:): 'אמר רבי חמא בר חנינא, כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין, שנאמר (משלי יח כב): 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהשם". ופירש רש"י ש'מתפקקין' הוא מלשון סתימה [פקק סותם את החסר]. כלומר סותמים את העוונות ולא מביטים בהם יותר. להלן נעמוד על ההבדל בין הירושלמי לבבלי.

ברמזי הרוקח (פר' נצבים) כתב על הפסוק (ישעיהו סב ה): 'וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ' שהגימטריא של חתן – 458 על – 100 כלה – 55 = 613, לרמז כיון שנמחלו עוונותיהם של החתן והכלה, והרי זה נחשב כאילו קיימו את כל תרי"ג המצות.

התשב"ץ קטן (סי תסה) בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג הוסיף שנאמר 3 פעמים בתנ"ך 'וְנִקָּה': (שמות כא יט):'עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה', המרמז על חולה, (במדבר ה לא): 'וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן' לרמז על חתן [איש שם הכוונה הבעל], (שמואל א' כו ט): 'בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה', המרמז על נשיא, ללמד שישנם 3 שמוחלים להם על עוונותיהם, חולה חתן ונשיא.

חתן שאינו שב בתשובה

והנה בפשטות הדברים אמורים גם על חתן שאינו שב בתשובה, שהרי הדבר נלמד מעשיו הרשע, ולא מצינו שהוא שב בתשובה, ולהיפך נאמר (בראשית כח ט) שעשיו לקח את מחלת 'על נשיו', ופירש רש"י: 'הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות', הרי שעשיו לקח כאן רשעה נוספת ולא שינה את דרכו, וכך גם נראה מהפסוקים שעשיו תכנן להרוג את יעקב, ויעקב נאלץ לברוח ממנו, ואף שלח את אליפז אחריו להורגו. ואם כך נלמד לכאורה שגם חתן שאינו שב בתשובה נמחלים לו כל עוונותיו. ולהלן נרחיב בנקודה זו.

מדוע החתן מתענה ביום חופתו

הרמ"א (אה"ע סי' סא סעיף א; או"ח סי' תקעג סעיף א) הביא מנהג שהחתן והכלה נוהגים להתענות ביום חופתם, ונאמרו בכך מספר טעמים, במושב זקנים לבעלי התוספות (בראשית כח ט) ובתשב"ץ קטן (לרבינו שמשון תלמיד מהר"ם מרוטנברג סי' תסה) הובא שהחתן מתענה ביום חופתו, כיון שעוונותיו נמחלים ביום זה, הרי זה יום הכיפורים שלו, ומוטל עליו להתענות. וכן כתבו המטה משה (ח"ג הכנסת כלה פ"א סוף אות ב) בית שמואל (אה"ע סי' סא סק"ו) ביאור הגר"א (אה"ע סי' סא סק"ו) והמהר"ם מינץ (סי' קט).

המטה משה מוסיף שזה גם הטעם שהחתן לובש 'קיטל' לבן להזכיר לו שסולחים לו על חטאיו, כפי שנאמר (ישעיהו א יח): 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'.

מהר"י ברונא (סי' צג) ביאר בצורה דומה, כיון שחתן עולה לגדולה ואז נמחלים עוונותיו, חוששים אנו שיגרום החטא ולא יהיה ראוי לכך, ולכך מקבל עליו לשוב בתשובה ומצטער מעט עד החופה, ולאחר שעלה בידו להכנס לחופה, יכול לאכול ואינו צריך להשלים את התענית. [אולם הבית שמואל (סי' סא סק"ו) כתב שלפי הטעם שהוא יום כיפורים שלו צריך להשלים את התענית, וגם כשהחופה ביום צריך להתענות עד צאת הכוכבים].

והוסיף השל"ה (שער האותיות ק' קדושת הזווג אות שצ): 'וצריכים החתן והכלה להתקדש עצמן במאד מאד בהכנסם לחופה. ראשית דבר נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) הקב"ה מוחל להם עוונותם. על כן יעשו תשובה ביום קודם החופה, כי נהגו בכל ישראל שמתענים, ויתעוררו מאד בתשובה ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתוודו ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מהשם יתברך, ויהיו מודים ועוזבים ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב. ויעשו הסכמה חזקה מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים, ולהיותם קדושים וטהורים. ולא כנוהגין בקצת מקומות, שהחתן והכלה יושבין ביחד ומשחקין ב'קארטין' [קלפים] וכיוצא בזה. ואחר כך יכנסו לחופה, ויתפללו שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינה ביניהם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז.), איש ואשה זכו שכינה ביניהם'.

והבן איש חי (שנה א' שופטים אות יג) כתב: 'נוהגים שהחתן מתענה יום שנכנס בו לחופה, מפני כי הנושא אשה נמחלים עונותיו, וצריך שיהיה עם זה זכות התענית גם כן, ועוד כדי שע"י התענית יהיה לו שברון לב לקבלת התשובה יותר'.

ומדבריהם נראה שלמרות שנמחל לחתן, היינו בתנאי שיעשה תשובה, ולכן נהגו להתענות כיום כיפור.

מדוע חכם ונשיא אינו מתענה

אולם השדי חמד (ח"ו אסיפת דינים מערכת חתן וכלה סוף אות ד) הקשה, מדוע לא מצינו שחכם או נשיא מתענה ביום שנתמנה. והשיב שבאמת לפי הירושלמי והמדרש שנלמד מעשיו ונאמר הלשון שנמחל העוון משמע שנמחל אף בלי תשובה, ונמחל לגמרי. אולם הבבלי כתב שהעוונות מתפוקקים ולא נמחלים לגמרי. ומה שנהגו להתענות ביום החופה הוא ע"פ הבבלי. [אמנם יש לציין שהמפרשים הנ"ל ציינו את הירושלמי והמדרש ולא את הבבלי. וצ"ע].

והביא השדי חמד את דברי רבי יאשיהו פינטו (כסף נבחר חיי שרה דרוש ב ד"ה הביאור נראה) שהכוונה בדברי הגמרא שפוקקים את העוונות היא, שמניחים אותם בקופסא ובודקים מה יהיה בסופו, אם לאחר החתונה החתן משנה את אורחות חייו ושב בתשובה שלמה, הרי מוחלים לו על העבר, וכל עוונותיו נהפכים לזכויות ככל בעל תשובה, וזמן זה מסוגל שחטאיו לא ימנעו מבעדו לשוב. אך אם החתן ממשיך בדרכיו הפסולות שנהג בהם מקודם, הרי שחוזרים ומענישים אותו אף על עבירותיו הראשונות.

ובכך פירש את דברי הגמרא שהדבר נלמד מהפסוק (משלי יח כב): 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה", כלומר שאם הוא מצא אשה ושינה את דרכו ובעזרתה מצא טוב, אז כל מעשיו שהיו עד היום יהיו לרצון לפני השם. ולכן ממשיכה הגמרא (שם יבמות סג:) שבמערבא [ארץ ישראל] היו שואלים את החתן האם מצא או מוצא, כלומר האם מתקיים בו הפסוק 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' או שמא הפסוק (קהלת ז כו): 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ'. ובודאי שאין כוונתם לקנטר אדם שמצא אשה רעה, אלא התכוונו לרמוז לחתן ולעורר אותו לשוב בתשובה משום שעליו לבחור האם ע"י האשה ישנה את דרכו ואז כל העבירות יהפכו לזכויות ויפק רצון לפני השם, ויתקיים בו מצא אשה מצא טוב, או חס ושלום אם לא ישוב כעת בתשובה ילכד בכל העבירות של העבר וזה מר ממות.

וסיים השדי חמד, שלכן נראה לו שגם לבבלי יש לחתן עת רצון, ותשובתו רצויה ומקובלת בעת החתונה יותר מזמן אחר, ואם הוא ישוב אז בתשובה, יתקבל תשובתו בקלות וכל עוונותיו לא יזכרו לו וימחלו לגמרי כאילו לא היו מעולם.

האם נמחל לחתן גם בלי תשובה

לסיכום: נראה שדעת מושב זקנים, מהר"ם רוטנברג בתשב"ץ קטן, מטה משה, השל"ה, הגר"א, מהר"ם מינץ והבן איש חי שנמחל לחתן העבירות אולם עליו לשוב בתשובה, ולכן נהגו להתענות. וממה שהביאו את הירושלמי נראה שלדעתם אין חילוק בין דעת הבבלי לירושלמי בזה. [אמנם יש לציין שהטור והרמ"א (אה"ע סי' א סעיף א) בהקשר לכך שהנישואין הוא מצוה גדולה הביאו את דברי הבבלי שעוונותיו מתפקקים].

דעת מהר"י ברונא שכיון שעוונותיו נמחלים יש לחוש שמא יהיה קטרוג ולא יעלה בידו להנשא, ולכן צמים עד שיעלה בידו להנשא.

דעת רבי יאשיהו פינטו והשדי חמד שלירושלמי נמחל העוון לגמרי, אך לבבלי מניחים את העבירות בצד, ובודקים את החתן כיצד ינהג לאחר נישואיו. ויש לחתן שעת רצון לשוב בתשובה, ותשובתו תתקבל בנקל, ואם הוא אכן מנצל שעת כושר זו, העבירות נהפכים לזכויות. אך אם אינו שב בתשובה מענישים אותו אף על עבירותיו הראשונים.

שיטה נוספת מצינו בעיר בנימין (ח"א יבמות סי' מה, הוזכרה בחיד"א מחזיק ברכה סי' רפב ס"ק יד) שלדעת הבבלי אין העוון נמחק, אלא סתום [כפי שפירש רש"י שפקוק מלשום נסתם], והיינו כפי שאין רואים את נגעי החתן בשבעת ימי המשתה, כך אין בודקים את עוונותיו, אולם לאחר שבעת ימי המשתה נשארים העבירות כפי שהיו. ולכן הבבלי כתב 'עונותיו מתפפקין' ולא כתב שהם נמחלים.

האם עשיו עשה תשובה

לאור הדברים הנ"ל לשיטות שהעבירות נמחלות כששב בתשובה, אולם הדבר נלמד מעשיו הרשע, קשה שהרי עשיו הרשע לא שב בתשובה?

אולם למעשה המדרש (בראשית רבה פס"ז סי' יג) כותב: 'וירא עשו כי רעות בנות כנען וילך עשו אל ישמעאל, רבי יהושע בן לוי אמר נתן דעתו להתגייר. מחלת, שמחל לו הקדוש ברוך הוא על כל עונותיו. בשמת שנתבסמה דעתו עליו. אמר רבי אלעזר, אלו הוציא את הראשונות יפה היה, אלא 'על נשיו' כאב על כאב'.

את דברי המדרש ניתן לפרש שיש מחלוקת האם עשיו חזר בתשובה, דעת רבי יהושע שעשו אכן רצה להתגייר, ולכן לקח אשה טובה הקרויה מחלת-בשמת, ששמותיה מורות שנתקבלה תשובתו ונמחלו עונותיו, והתבסמה דעתו עליו. אולם רבי אלעזר חולק על כך וסובר שאילו רצה עשיו אכן לשוב בתשובה היה מגרש את נשיו הראשונות שעבדו עבודה זרה, ומכך שנאמר בפסוק הלשון 'על נשיו', הרי שהוסיף עוד מרשעת על הקודמות.

אולם ניתן גם לבאר את המדרש שאין מחלוקת בדבר, ואכן עשיו בא מתוך גישה לשוב בתשובה שלמה, ולכן לקח את בשמת בת ישמעאל. [היה זה לאחר מיתתו של ישמעאל אשר עשה תשובה לפני מות אברהם אבינו 48 שנה קודם, ואילו בשמת היתה קטנה, ואחיה נביות הוא שקידש אותה, כמבואר בפסוקים, הרי שבשמת גדלה אצל ישמעאל לאחר שעשה תשובה]. אך כיון שלא גירש את נשותיו הראשונות, במקום להשפיע עליו לטובה, הושפעה בשמת מנשותיו המרושעות, ונהפכה אף היא למרשעת, ונוסף כאב על כאבו של עשיו. ורבי אלעזר בא לבאר כיצד נשאר עשיו רשע למרות שבא להתגייר.

וכן כתב הנצי"ב (העמק דבר בראשית כח ט) שאכן עשיו באותה שעה חזר בתשובה ולכן נמחלו עוונותיו.

והדברים מלמדים אותנו שלמרות ששעת הנישואין הוא שעה גורלית שבה האדם יכול להשתחרר מחטאי העבר ולפתוח דף חדש, מוטל עליו לחשב היטב את דרכיו כדי שלא יהפכו הנישואין לכאב ומכשול נוסף, על חטאיו הקודמים, כדרך שקרה בסופו של דבר לעשיו למרות כוונותיו הטובות.

ויש להוסיף שבמושב זקנים לבעלי התוספות (בראשית כח ט) כתב, כי בתחילה נקראה בשמת משום שהיתה מבושמת במעשה, והיא נשאת לעשיו כיון שהוא מזרע אברהם, וחפצה להמשיך את דרכו של סביה אברהם, אך לאחר שנשאה לעשיו, במקום להשפיע לטובה על עשיו, הושפע לרעה ממנה, ולכן נקראת מחלת, מלשון מחלה וחולי.

וכן כתב העץ יוסף (על העין יעקב ביכורים פ"ג אות מג) שכאשר נשא עשיו את נשותיו הראשונות לא נמחלו עוונותיו, כיון שהם היו רשעיות, ורק כשנשא לאשה את מחלת שמתחילה היתה כשרה נמחלו עוונותיו.

הרי לנו שאכן היה לעשיו הזדמנות ורצון לשוב בתשובה בזמן הנישואין, והוא אכן פתח בתשובה ולכן נמחלו עוונותיו, אולם הוא פספס הזדמנות זו.

אמנם הגרי"י פישר (אבן ישראל ח"ז סי' לו אות ט) כתב שבגמרא (מגילה יא.) נדרש מהפסוק 'הוא עשו' – 'הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו'. ומבואר שמעולם לא עשה עשיו תשובה, והלימוד שנמחל לחתן נכתב דוקא אצל עשיו, להורות שגם לרשע שאינו עושה תשובה נמחלים העוונות. [ולדבריו נראה שהגמרא סוברת כדעת רבי אלעזר שעשיו לא עשה תשובה].

ובאורחות רבינו (ח"א שידוכין אות סא) כתב, שהקהילות יעקב אמר לו שיש דרגות בתשובה, ודרגות במחילת העוונות, ואף שעשיו נשאר רשע היה כאן דרגה קלה של הרהור תשובה, וכפי רמת התשובה הוא זכה למחילה יחסית. והכוונה שזמן זה מסוגל להרהר בתשובה ושהתשובה תתקבל.

האדמו"ר מקוליזבורג (דברי יציב אה"ע סי' עב) ביאר שלדעות שעשיו לא חזר בתשובה, הכוונה שהוא קרא לאשתו 'מחלת' כדי להטעות את אביו שהוא שב בתשובה ובנישואיו נמחלו עוונותיו.

האם נענשים על חטאי העבר

לסיכום נביא את נבואת יחזקאל (לה ו-ז) על עשיו הרשע: 'לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ. וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב'. ופירשו במדרש (בראשית רבה פס"ג סי' יג) וברש"י (שם) שעשיו שנא את דם הקרבנות שהרי ביזה את הבכורה, ולכן יענש כה בחומרה. הרי שעשיו עתיד להענש בחומרה רבה על מה שביזה את הבכורה בגיל 15, למרות שבנישואיו בגיל 63 למחלת נמחלו כל עוונותיו?

אולם יש כאן מסר שחשוב לחדד, לעשיו היתה תכונה של אהבת דם, וכפי שכתבו דרשות הר"ן (דרוש ח ד"ה ויש בזה) האלשיך (משלי כא כט) והגר"א (משלי כב ו) ע"פ הגמרא (שבת קנו.) אדם שנולד במזל מאדים בוודאי יהיה שופך דם, אולם הוא יכול להחליט האם הוא ינצל את זה בצורה חיובית, כהן בבית המקדש, מוהל, מנתח, שוחט, או שמא בצורה השלילית כשופך דם נקי.

גם לדעות שכל העוונות נמחלו, התכונות נשארות, ואם האדם לא יבנה לעצמו תוכנית כיצד לנתב את תכונותיו לאפיק חיובי, גם אם ימחל לו חטאי העבר, מהר מאד הוא ישקע בחטאים חדשים, וכפי שקרה עם עשיו, בלי לגרש את נשותיו הראשונות המרושעות, בלי לבנות אפיק כיצד לנצל את תכונותיו בצורה חיובית לא יועיל מה שהוא קיבל הזדמנות חדשה ונמחלו עוונותיו.

הנביא יחזקאל מוכיח את אדום, ששורש החטאים מתחיל מכך שהם נולדו במזל מאדים וביזו את הבכורה והעבודה בבית המקדש המלוכלכת בדם, ולכן בהכרח הגיעו לשפיכת דם נקי, ועונשם יהיה שהדם ירדוף אותם.

מדוע מוחלים לחתן

כעת נעמוד על נקודה נוספת מדוע מוחלים לחתן על חטאיו? ומדוע נותנים לו הזדמנות חדשה בשעה זו?

הפרישה (אה"ע סי' א סק"ו) כתב כיון שהוא נושא אשה ועושה את רצונו של השם יתברך, שהרי תכלית הבריאה הוא פרו ורבו, יש עת רצון ולכן אין נראים עוונותיו. וביאר שזה כוונת הפסוק המבוא בבלי 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהשם'.

המהרש"א (ח"א יבמות סג. ד"ה דיינו) ביאר, כיון שע"י הנישואין ניצל מעבירה והרהורי עבירה, נמחלים העבירות במה שפועל להמנע מהחטאים לעתיד. ובדומה כתב המהר"י חביב (פי' הכותב על עין יעקב ביכורים פ"ג אות מג) שבשעה שאדם מקבל על עצמו להנשא ובכך ניצל מעבירה ומקבל על עצמו לקיים מצות פרו ורבו, הרי הוא פועל במעשיו להתנהג מהיום כראוי, ולכן נמחלים עונותיו. ובצורה דומה כתב הערוך השולחן (אה"ע סי' א סעיף א).

האשל אברהם (בוטשאטש או"ח סי' תקעג סק"א) ביאר, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון, וכיון שהבעל עוסק בחסד לבנות את העולם, ונוטל על עצמו עול של פרנסת אשתו ובניו, עוונותיו נמחלים.

הכתב סופר (פר' וישלח ד"ה מחלת), ביאר שאשה קרויה חומה, והיא מצילה את הבעל מהחטא ומסייעת לו, ולכן אם הוא מטיב את דרכיו, הרי הוא מוכיח שמה שחטא מקודם היה רק מכיון שהיה חסר לו אשה שתסייע בידו, ולפיכך מוחלים לו. [ולפי דבריו נראה שניתן לעשיו הזדמנות שימחלו לו חטאיו, אלא שהוא לא ניצלו כראוי].

ומדבריהם עולה שבזכות מצות הנישואין נמחלים העוונות, ובפרט שמדרכי התשובה הוא ליצור מצב שבו לא יבא לידי ניסיון, וכשהוא יוצר מצב זה הוא סיבה למחילת עוונות.

הר"ש סירילאו (ביכורים פ"ג ה"ג) כתב שחתן הוא כקטן שנולד, ולכן אין דנים אותו על העבר. וכן כתב המהר"י חביב (פי' הכותב על עין יעקב ביכורים פ"ג אות מג) כיון שהחתן קיבל על עצמו עול חדש לנהוג בשלמות הנהגת הבית, הרי הוא כבריה חדשה. ובדומה כתב המהר"ל מפראג (חידושי אגדות יבמות סב: ד"ה עוונותיו) שאדם נשוי הוא אדם שלם, ואינו אותו אדם שחטא.

אולם המהר"ל מפראג כתב שאף שטעם זה נכון הטעם היותר עיקרי הוא משום שאדם בלי אשה הוא חסר, ואינו במצבו השלם הראוי לו, ולכן כאשר אדם נושא אשה הוא משלים את החסרון שלו, ונעשה שלם. וזה כוונת הבבלי שעוונותיו מתפקקים, והכוונה שעון וחטא הוא מלשון חסרון, ואין כוונת הבבלי על העבירות שהוא עשה, אלא שחסרונו מתמלא. [הלשון פוקק מלשון מילוי החלק החסר, וכפי שפירש רש"י סותם את החסר]. אלא שהירושלמי והמדרש הוסיפו שבשעה שאדם משלים את עצמו הוא שעה שאדם מפיק רצון מהשם, ומסתלק ואז מסתלק ממנו העבירות שעשה.

ולדברי המהר"ל אין כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, אלא יש כאן שני שלבים, בשלב הראשון הוא משלים את החסרון שלו, וכשאדם משלים את חסרונו ועושה המוטל הוא ממלא רצון השם, ונמחלים עוונותיו.

האם גם לכלה נמחלים העוונות

נעמוד כעת על נקודה נוספת האם רק לחתן נמחלים העוונות או שמא גם לכלה?

בגמרא בירושלמי ובמדרש שלפנינו הנוסח הוא שנמחלו לו עוונותיו. אולם יש גירסאות (תשב"ץ קטן סי' תסה; גי' הר"ש סירילאו בירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג; מטה משה הכנסת כלה פ"א אות ב) שנמחלו לה עוונותיה. כלומר שלמחלת בת ישמעאל נמחלו העוונות, ולא לעשיו הרשע.

דעת השל"ה (שער האותיות ק' קדושת הזווג אות שצ) והאליה רבה (סי' תקעג סק"ב) שעוונותיהם שניהם נמחלים, וכן נראה מהמנהג שכתב הרמ"א שגם הכלה צמה ביום חופתה.

אמנם האשל אברהם (בוטשאטש או"ח סי' תקעג סק"א), כתב שלא מצינו שלאשה נמחלים העוונות, ולכן אין טעם שגם הכלה תתענה, וכתב שאולי כיון שנטפלת לבעל גם לה נמחל, אולם יש להקל עליה יותר בתענית.

זווג שני

האליה רבה (סי' תקעג סק"ב) ורבי שלמה קלוגר (האלף לך שלמה או"ח סי' ס) כתבו שגם בזיווג שני, נמחלים העוונות, ולא רק באשה הראשונה שנושא, שהרי עשיו נשא את מחלת לאחר שכבר היו לו כמה נשים, ומכל מקום נמחלו עוונותיו. ואף באלמנה או גרושה נמחלים העוונות שאין סברא לחלק בין איש לאשה.

האם נמחל לחתן גם עבירות שבין אדם לחברו

בספר ראש גולת אריאל (ח"א עמ' שכא) מובא שפעם אחת היה האמרי אמת בשבע ברכות בוורשא, ושאלו רבי אליעזר דוד האדמו"ר מראדושיץ כיצד נאמר במשנה (נגעים פ"ג מ"ב) שחתן שנראה בו נגע, אין בודקים את הנגע בשבעת ימי המשתה, והרי בגמרא (ערכין טז.) מובא שנגעים באים על עוונות, ולחתן מוחלים על כל העוונות. [נראה שסבר שבמהלך כל שבעת ימי המשתה נמחלים העוונות, ולא רק בעת החופה, ואי אפשר לומר שחטא לאחר החופה באמצע ימי המשתה]. והשיבו האמרי אמת שכפרה זו אינה יותר מיום כיפור, ואף יום כיפור אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, ופשוט שנמחלים רק עבירות שבן אדם למקום.

סיכום

לדעת רוב המפרשים יום הנישואין הוא יום גדול ומיוחד בחיי החתן והכלה, ובזכות המעשה הגדול והמצוה הגדולה מקבלים הם הזדמנות חדשה, אולם מוטל עליהם לנצל הזדמנות זו, לשוב בתשובה שלמה ולקבל בהחלטה חזקה לשנות אתץ הצריך תיקון. ולשם כך מנהג האשכנזים אף להתענות ביום החופה, וכן נהגו חלק מהקהילות עדות המזרח, אמנם גם בקהילות שלא נהגו להתענות נהגו להרבות בתורה ותשובה ביום זה. ויש שנהגו לעשות תענית דיבור. [בצד הפרקטי יש לציין שחתן או כלה שיודעים שאם יתענו לא יהיו במיטבם לאחר הצום, ולא יוכלו לקיים את הנדרש מהם ביומם הגדול לא יתענו, וראוי לעשות שאלת חכם].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *