לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

הגדרת איסור לא יגרע

מאמר השבוע עוסק באיסור 'בל תגרע', המקביל לאיסור 'בל תוסיף'. מהו האיסור בל תגרע? מדוע כל מי שמבטל מצות עשה אינו לוקה משום שעבר על איסור 'בל תגרע'? האם לאחר שקיימנו מצות נטילת לולב כדין, מותר לקחת שוב את האתרוג לחוד לשם חיבוב מצוה? האם מי שמניח תפילין של רבינו תם עובר לדעת רש"י על האיסור של 'בל תגרע'? ואם כן מה הפתרון למי שרוצה לצאת ידי כל השיטות? האם מותר לאדם לעיתים להתרשל ולקיים מצוה בצורה שיוצא ידי חובתו רק בדיעבד? על שאלות אלו ועוד במאמרנו השבוע.

 

הגדרת איסור לא יגרע

בפרשתנו נאמר (דברים יג א): 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'.

רוב מוני המצות (הלכות גדולות מ' קפז-קפח; רמב"ם ספר המצוות ל"ת שיג-שיד; יראים סי' שעא שעב; סמ"ג ל"ת שסד-שסה; סמ"ק קעז-קעח; החינוך מצוה תנה) מנו שני איסורי לא תעשה 'בל תוסיף' ו'בל תגרע', אסור להוסיף על מצות התורה או לגרוע מהם. [בדעת רבי סעדיה גאון האם מנה מצות אלו ראה להלן]. נתמקד השבוע מה נכלל באיסור שלא לגרוע מהמצות.

הוראה שהתורה תמימה

החינוך (מצוה תנד) מבאר שמצות אלו ניתנו כיון שהתורה היא בתכלית השלמות, ואינה זקוקה לתוספת או תיקונים. וכן מבאר רבינו בחיי (בראשית יז א; שמות כה לח) שכיון שנאמר (תהלים יט ח): 'תּוֹרַת ה' תְּמִימָה', אין להוסיף ואין לגרוע עליו, וזהו שאמר השם לאברהם אבינו שלאחר הברית יהיה תמים, כלומר מושלם שאין צריך לא תוספת ולא חסרון. וכן המנורה במקדש שהיא כנגד חכמת התורה, צריך להיות בדיוק ככר זהב, לא פחות ולא יותר, להורות שהתורה מושלמת אין צורך להוסיף עליה ולו אות אחת, ואין להחסיר ממנה ולו אות אחת.

אחד מי"ג העיקרים שאין לשנות את התורה

הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין הקדמת פ"י; הקדמה כללית למשנה) מנה את מצות אלו כעיקר הט' מי"ג עיקרים. במורה נבוכים (ח"ג פמ"א) ביאר את הדבר, שיסוד היהדות תלויה בכך שהתורה אינה דינמית, ואין אפשרות לשפץ אותה ולהתאימה לפי הזמנים והמקומות המשתנים, שאילו הדבר היה נתון לשיקול דעת חכמי כל דור, הרי התורה היתה משתנה מהתורה המקורית האלוקית. ולכן נאסר עלינו לשנות את תרי"ג המצוות.

ואף במקומות שהתירו לחכמים לשנות דבר לפי המציאות המתפתחת הרי זה רק באחד משני האפשרויות:

א. סייג לשמירת התורה, [וכפי שחייבה התורה עצמה (ויקרא יח ל): 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי' ודרשו חכמים (מו"ק ה יבמות כא.) 'עשו משמרת למשמרתי'].

ב. הוראת שעה, וע"פ הכללים והמסגרת המצומצמת שבהם מתירה התורה לנהוג בצורה שונה בהוראת שעה. אולם גם במקרה של הוראת שעה מוטלת החובה על חכמים להדגיש שאין זה שינוי בתורה עצמה, אלא רק הוראת שעה. וכך תשאר התורה לנצח בצורתה המקורית, כפי שניתנה לנו בסיני.

שיטות הראשונים במהות המצוה

אולם מצינו מחלוקת ראשונים כיצד להגדיר מצוה זו, ומה נכלל בכלל המצוה שלא לגורע ממצות התורה [חלק מההגדרות נוגעות גם לבל תוסיף, אולם התמקדנו הפעם בעיקר מתי יש איסור של בל תגרע, והאם כל מי שאינו מקיים מצות עשה מסויימת עובר על איסור בל תגרע, ולכן לא הבאנו את כל שיטות הראשונים לגבי מהו איסור בל תוסיף המצריך מאמר בפני עצמו].

שיטת הספרי שאין לקיים מצוה קיימת בצורה שונה מציווי התורה

הספרי (ראה פיסקא פב) מפרש שהאיסור הוא לשנות את פרטיה של כל מצוה, כגון אסור לשנות את מנין הציציות בבגד, להניח חמש או שלש ציציות בבגד, או לקחת חמש או שלש מינים בלולב, או להניח חמש או שלש פרשיות בתפילין, או לברך חמש או שלש ברכות בברכת כהנים. והדבר מתאים עם דוגמת המשנה (זבחים פ.) קרבן שיש חיוב לתת מדמה מתנה [זריקה, שפיכה או קינוח] אחת על המזבח אסור לתת ארבעה מתנות משום בל תוסיף, ולהיפך קרבן שיש חיוב לתת מדמה ארבעה מתנות אסור להפחית את מנין המתנות, ולתת מתנה אחת משום בל תגרע. וכן פירשו רש"י (דברים ד ב; יג א) היראים (סי' שעא שעב) הסמ"ג (לאו שסה) והסמ"ק (מצוה קעח). וכן משמע מדברי הראב"ד (ממרים פ"ב ה"ט) והחינוך (מצוה תנד-תנה).

והיראים מגדיר מצוה זו 'ויראת מאלוקיך שלא לשנות מעשה בוראך'.

המלבי"ם (שמואל א' טו יט) ביאר בכך את מה ששמואל אמר לשאול כאשר חמל על מיטב הצאן של עמלק (שמואל א' טו יט): 'וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי השם', וביאר שאמנם שאינו מקיים את המצוה במלואה בצורה שזהו רצון הבורא, גם המעט שקיים הוא רע בעיני השם, ויש בידו עבירה שעבר על 'לא תגרע', ולא קיים מצוה כלל.

שיטת הרמב"ם שאין לשנות את מצוות התורה

הרמב"ם (ממרים פ"ב ה"ט) סובר שהאיסור הוא על מי שאומר שחוקי התורה שונים מכפי שנמסרו, הן המשנה דבר בתורה שבכתב והן בתורה בעל פה. ומביא הרמב"ם דוגמא שבאיסור בשר בחלב נאמר (שמות כג יט; לד כו; דברים יד כא): 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ', וע"פ התורה שבעל פה לדעת תנאים שונים נלמד שאיסור זה כולל כל בהמה וחיה, אך מדאורייתא מותר לאכול עוף בחלב, וחכמים גזרו לאסור גם עוף בחלב. ולכן לשיטות אלו מי שיאמר שבשר חיה בחלב מותר, הרי הוא עובר על איסור לא תגרע, ומי שיאמר שעוף בחלב אסור מדאורייתא עובר על לא תוסיף.

אולם לחכמים מותר לגזור גזירה לדורות שאסור לאכול בשר עוף בחלב, כיון שמשמעות התורה שבכתב הוא שרק עז בחלב עז אסור, ולכן אם נחלק בין מיני הבשר, יבואו אנשים לטעות ויתירו חלב פרה בעז, או פרה בחלב עז, או לפחות יתירו בשר חיה בחלב, ולכן מותר לחכמים לתקן מדרבנן שכל בשר נאסר בחלב, ומכיון שהם מודיעים שאיסור זה הוא רק מדרבנן אין בכך בל תוסיף.

והוסיף הלחם משנה (ממרים פ"ב ה"ט) שגם האומר שאסור לאכול בשר חיה בחלב, אך הוא אומר שזה איסור דרבנן ולא דאורייתא, עובר על האיסור בל תגרע.

בשיטת הרמב"ם מצינו מחלוקת דעת הגרי"פ פערלא (בי' סה"מ לרס"ג עשה ה) שגם כאשר בודה מליבו מצוה נוספת, או אומר שמצוה הכתובה בתורה אינה אמת, או שניתנה רק לזמן מסוים. הבודה מצוה חדשה לגמרי עובר על איסור זה, [כדעת הרמב"ן שהובא לקמן]. אך דעת האגרות משה (או"ח ח"א סי' יד) שרק המשנה פרטי מצוה קיימת עובר על איסורים אלו, אך הממציא מצוה חדשה, או הכופר במצוה מהמצוה הכתובות בתורה אינו עובר על איסורים אלו.

בזוהר הקדוש (משפטים קכד. פנחס רלט:) הביא מפסוק זה מקור שמי שמגרע אפילו אות אחת מהתורה או מוסיף אות אחת על התורה פוגע בשמו הגדול והנכבד של הבורא יתברך. ונראה שאין הכוונה לאסור עשיית מצוה שלא כראוי כשיטת רש"י, אלא שיש איסור לשבש את התורה כדעת הרמב"ם.

שיטת הרמב"ן שיש איסור לבדות מצוות מליבנו

הפסיקתא זוטרתא (דברים ד ב) הרמב"ן  בפרשת ואתחנן (דברים ד ב) והריטב"א (מכות כג: ד"ה מקרא) סבורים שהאיסור הוא שלא להמציא מצוה חדשה, כדוגמת ירבעם בן נבט שבדה מלבו חג נוסף בחודש חשון (מלכים א' יב לג). וכפי שמרדכי ואסתר כאשר רצו לתקן את חג הפורים, לא תיקנו זאת עד שמצאו מקור לכך בתורה כמבואר בגמרא (בבלי מגילה יד. ירושלמי שם פ"א ה"ה). וכן לא תגרע הכוונה שלא נבטל מצוה מהמצות הכתובות בתורה. [והיינו כשיטת הרמב"ם ע"פ הבנתו של הגרי"פ פערלא. ובאגרות משה ציין לרמב"ן וכותב עליו צע"ג].

אולם הרמב"ן בפרשתנו (דברים יב ל) מפרש שכוונת הפסוק כאן על הפסוקים הקודמים המתייחסים לעבודה זרה, והכוונה שלא נעבוד את האל בעבודת בית המקדש בשום שינוי מהמצווה שלא נוסיף ולא נגרע מהאמור, ולא נלמד מהדרכים שהגוים עובדים את אלוהיהם. ובדומה לכך פירשו החזקוני (דברים יג א) האברבנאל (דברים יב) והאור החיים (דברים יב כט). ומדבריהם נראה שמה שחזרה התורה וכתבה שוב את האיסור הוא משום שיש אזהרה מיוחדת שלא לחקות את דרכי עבודת האלילים כאשר עובדים את האל, ואין לסטות כמלא הנימא בעבודת בית המקדש מהכתוב.

ודעת ספר העיקרים (מאמר ג פי"ד) שכוונת התורה שלא נשנה את פרטיה של שום מצוה קיימת [כשיטת רש"י], כדרך שעובדי אלילים עושים, שכל אחד מוסיף או גורע מעבודת האליל כפי דעתו, ולכן נכתבו הדברים הללו כהמשך לאיסור ללמוד מעמי כנען עבודה זרה.

ובאמת הגר"א (אדרת אליהו דברים יג א) והגרי"פ פערלא (בי' סה"מ לרס"ג עשה ה) סברו שיש שני איסורים, איסור אחד שלא לבדות מצוה מחודשת [כדעת הרמב"ן], והשני שלא לשנות שום מצוה קיימת [כדעת הספרי]. והגר"א אף הוסיף שבפרשת ואתחנן נלמד האיסור שלא להמציא מצוה חדשה או לבטל מצוה קיימת, ואילו בפרשתנו נלמד האיסור שלא לשנות שום מצוה.

שיטת הרשב"א שמי שאינו מקיים מצות עשה עובר על לאו זה

הרשב"א (ר"ה טז. ד"ה ולמה) מקשה, כיצד תקנו חז"ל שלא לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת, והרי יש בכך איסור של 'בל תגרע'. ותירץ, כיון שחז"ל תקנו כן לצורך, משום שראו שיש חשש שיבואו לחלל שבת ע"י העברת השופר ארבע אמות ברשות הרבים, ובמקרה זה אין איסור של בל תגרע, ומצוה לשמוע דברי חכמים שנאמר (דברים יז יא): 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל'.

והבין הטורי אבן (ר"ה טז. ד"ה תוקעין) שכוונתו שכל אדם הנמנע מלעשות מצות עשה, מכל סיבה לא מוצדקת שהיא, מלבד מה שמבטל מצות עשה, הוא גם עובר על מצות לא תעשה.

אולם הטורי אבן תמה מאד שלפי זה לשיטת רבי יהודה (תמורה ג.) שלוקים גם על לאו שאין בו מעשה, כל מי שביטל מצוה עשה לוקה, שהרי הוא ביטל גם מצות לא תעשה. ותירץ האמרי בינה (דיינים סי' יט), שכאשר יש לאו שמטרתו הוא לחזק את העשה, העובר על הלאו אינו חמור יותר מאשר מי שעובר על העשה, ולכן אינו לוקה.

ויש לציין שהגרי"פ פעלא (בי' סה"מ לרס"ג מבוא פ"ז) הרחיב בדעת הרס"ג שסבר שאיסורים אלו הם דינים כללים, שלא להמציא מצוה נוספת, וכן שלא להמנע מלקיים את אחת המצות [כדעת הרשב"א] ולכן לדעתו לא מנאם הרס"ג במנין המצות, [ראה עוד לקמן בשיטת הרס"ג]. ויתכן שגם הרשב"א סבר כן.

ובדומה לכך כתב בעל העקידה (ויקרא שער סג) ע"פ דברי המשנה (זבחים פ.) שבמקרה והתערבו דם החייב במתנה אחת בדם החייב בארבעה מתנות, ודעת רבי אליעזר שיתן ארבעה מתנות למרות שעובר על בל תוסיף אינו עובר על בל תגרע, ואילו דעת רבי יהושע שעדיף לתת מתנה אחת ולהמנע מלעבור על איסור בל תגרע מאשר לעבור על איסור בל תוסיף. ולהלכה נפסק כרבי יהושע, שעדיף להמנע מקיום עשה ולא לעבור על איסור בל תוסיף בידים. ואם כן העובר על איסור עשה כפרתו קלה יותר מאשר אדם שעשה מעשה איסור בידים. וממשמעות דבריו נוטה שסבר שכל העובר על איסור עשה עבר גם על לא תגרע, אלא שכפרתו קלה יותר ממי שעובר על לאו המצריך עשיית מעשה בידים.

נוסיף עוד, כי הרשב"א בתשובותיו (החדשות סי' שסו) מבאר את מה שנאמר בגמרא (סוכה כח.) שרבי יוחנן בן זכאי לא הניח דבר גדול וקטן שלא עסק בו, ומבארת הגמרא שדבר גדול הוא מעשה מרכבה ודבר קטן הם הויות אביי ורבא [כלומר התלמוד שלנו], וביאר הטעם שזהו דבר גדול וזה דבר קטן, והמשיל זאת לרופא אומן המכין תרופה לחולה, ומוסר הוראות מדויקות כיצד לקחת את התרופה ואימתי, ורק בקיום מדוקדק של ההנחיות יבא מזור למחלתו. התלמוד [הוויות אביי ורבא] אינו מבאר את עומק הטעם מדוע התרופה מרפאה, אלא רק את כל ההנחיות כיצד לקיים את ההנחיות בלי להוסיף ובלי לגרוע שום פרט ושום נקודה, שאלו הם תנאי הכרחי שהתרופה תפעל, וקיום התורה והמצוות שהם התרופה שמסר הבורא לעם ישראל להביאם לאושר הנצחי תפעל נכון רק בקיום מדוייק של כל ההנחיות. אך מעשה המרכבה הם הסוד כיצד הדבר פועל, וזה נקרא דבר גדול.

האם לוקים על לאו של בל תגרע

הרמב"ן (שמות כג יג) סובר שכל לאו שכלול בו דברים רבים ואין התורה מזכירה את שם העבירה כלל, כגון אזהרה לשמור את כל חוקי התורה, הכל מודים שאין לוקים עליו. וכן כתב השפת אמת (ר"ה כח: ד"ה עי' בטורי אבן) שאף אם נפרש את דעת הרשב"א כהבנת הטורי אבן כיון שבל תגרע הוא ציווי כללי לקיים כל מצוות התורה, אין לוקים עליו, ולכן המבטל עשה, אף שעובר גם על לאו אינו לוקה. אך יש לציין שבחינוך (מצוה תנה) מפורש שלוקים על לאו של לא תגרע.

שיטות נוספות בדעת הרשב"א

אולם כמה אחרונים [ברוך טעם (הג' הטורי אבן) שפת אמת (ר"ה כח: ד"ה ועי' בטורי אבן) אבני נזר (הו"ד בהקדמת החמדת ישראל ד"ה ועפי"ז)] נחלקו על הטורי אבן, וסברו שאין כוונת הרשב"א שכל אדם שאינו מקיים מצוה עשה עובר על איסור בל תגרע, אלא רק בית הדין שעוקר את המצוה ומתקן שאין לתקוע בשופר עובר על איסור זה. אך היחיד אינו עובר על איסור זה.

והגרי"פ פערלא (בי' סה"מ עשה ה) כתב ביאור נוסף בדעת הרשב"א, שרק מי שמשנה את מהותו של המצוה בקביעות עובר על איסור זה, כגון שבכל שנה כשחל בשבת אינו תוקע בשופר, ודומה לאדם המשנה את מצות סוכה בקביעות ומחליט שהוא מקיים את המצוה רק רק ששה ימים ולא שבעה ימים, הרי הוא עובר על איסור זה. אך אדם שפעם אחת ביטל מצות עשה אינו עובר על איסור זה.

שי' רס"ג

הגרי"פ פערלא (בי' סה"מ לרס"ג) עמד על כך שלהבדיל מכל מוני המצות רב סעדיה גאון לא מנה מצות אלו באזהרות על סדר עשרת הדברות, ואף שבספר המצות (ל"ת חובות הגוף) כתב שיש קמ"ב לאוין שהם חובת הגוף, 'ושתים הקיצונות מהשתרע', ובתחילת הלאוין מנה 'לא תוסף עליו, וממנו לא תגרע', ביאר הגרי"פ שהכוונה ששתים הקיצוניות כלומר הראשונות אינם בכלל המנין.

וביאר רב סעדיה גאון סבר שאין כאן איסור פרטי, אלא איסור כללי שלא לשנות את התורה, כלומר לחדש מצוה מחודשת או להפחית ממנינם, וסבר שמצוה כזו היא מכללי התורה אך אינה בכלל מנין המצות.

הלכות מצויות באיסור בל תגרע

להשלמת הענין נביא מספר נידונים מצויים באיסור בל תגרע.

המקיים מצוה באופן שיוצא בדיעבד

הטורי אבן (ר"ה כח: אבני מילואים) והמשנה ברורה (בה"ל סי' לד סעיף ב ד"ה יניח) העירו הערה המצריכה תשומת לב מיוחדת, כי אדם המתרשל מלקיים את המצוה כפי שצריך לקיימה לכתחילה, ומקיימה בצורה שיוצא ידי חובתו בדיעבד, אמנם את המצוה יצא, אך עבר על איסור לא תעשה של בל תגרע. והוכיחו זאת מהמשנה (זבחים פ.) שקרבן שחייב לתת ארבעה מתנות, אף שיוצא ידי חובה אם נתן מתנה אחת, הנותן מתנה אחת עובר על איסור בל תגרע.

הנחת תפילין של רבינו תם

המשנה ברורה (בה"ל סי' לד סעיף ב ד"ה יניח) כתב שמי שמניח תפילין של רבינו תם צריך להזהר להניחם על תנאי שאם כך הלכה הוא יוצא בהם ידי חובה, ואם ההלכה כשיטת רש"י אינו מניחו לשם מצוה, שהרי לשיטת רש"י כיון שבתפילין אלו אינו מניח את הפרשיות בסדר הנכון, נחשב שחסר בקיום פרטי המצוה, ועובר על איסור בל תגרע.

נטילת אתרוג לחוד לחיבוב מצוה

הט"ז (או"ח סי' תרנא ס"ק יז) כתב שאם אדם יצא ידי חובתו בנטילת ארבעת המינים, ורוצה לקחת שוב את ארבעת המינים משום חיבוב מצוה, אסור ליטול שוב לשם מצוה רק חלק מארבעת המינים ולנענע, לדוגמא את האתרוג לבד, או את לולב האגוד עם ההדסים והערבות. אולם האליה רבה (או"ח סי' תרנא ס"ק לח) נחלק וסובר שאם נוטלו לשם חיבוב מצוה לאחר שקיים את המצוה בשלמות, אין בכך איסור של בל תגרע. וכן נראה דעת המשנה ברורה (שם) ממה שלא הביא את דברי הט"ז להלכה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *