במאמר השבוע נעסוק בצפיה לישועה. מהו הצפיה לישועה? מהו המקור לכך שחייבים לצפות לישועה? מה דינו של אדם שאינו מצפה לישועה? ומה ההבדל בינו לבין אדם העובר על עבירות שונות? האם אכן אנחנו מצפים לישועה כראוי? מהו שכרו ומעלתו של המצפה לישועה? וכיצד נוכל ליישם את הדברים בפועל? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

חיוב הצפיה לישועה

בימי האבלות על חורבן המקדש, מחוייבים אנו לעסוק בצפיה לנחמת ציון וירושלים, במאמרינו זה נעסוק בחיוב הציפיה לישועה, והאמונה בביאת המשיח. מה החיוב בכך, מקורו, חשיבותו, ומה נפעל ע"י הצפיה והאמונה, וכיצד מקיימים זאת בפועל.

מובא בגמרא (שבת לא.): 'אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין – אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא'.

כלומר לאחר שאדם מסתלק מהעולם והוא נידון בבית דין של מעלה על כלל פעולותיו בעולם הזה, הוא נשאל 6 שאלות, 3 מהם עוסקים בחיוב לימוד התורה, 3 מהם עוסקים האם התנהג ביושר, והאם עסק בפריה ורביה והאם ציפה לישועה. ועל כך מוסיפה הגמרא שאף אם ענה האדם בחיוב על 6 שאלות אלו, אם היה בו יראת שמים הרי הוא זכאי בדין, וזוכה לגן עדן, אך אם לא היה בו יראת שמים, אינו זוכה בדין ח"ו.

הרי לנו שהצפיה לישועה היא אחת החובות הבסיסיות והמרכזיות ביותר ביהדות, ובחיוב של האיש הישראלי. ונשאלת השאלה מדוע היא כה חמורה יותר משאר יסודות היהדות? ומהו חיובה, ומקורה?

דין מי שאינו מחכה למשיח

הרמב"ם (מלכים פי"א ה"א) כשהוא דן על המשיח, הוא כותב: 'וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר (דברים ל ג-ה): 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

הרי לנו שמי שאינו מאמין בביאת המשיח, או שאינו מחכה לו, הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו.

וכך גם מנה הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין הקדמת פי"א) בכלל י"ג יסודות האמונה, את היסוד הי"ב ימות המשיח, והיסוד הי"ג תחיית המתים.

הנוסח הנפוץ (כפי שנדפס בסידורים רבים לאחר תפילת שחרית): 'אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא', מהווה את אחד מיסודות האמונה והקיום של העם היהודי. וכפי נרחיב בענין.

האמונה  בביאת המשיח – והצפיה לישועה

בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת לא. ד"ה צפית) מביא בשם בעלי התוספות, שאין כוונת הגמרא ששואלים את האדם האם ציפית שיהיה ישועה לעולם, משום שאדם שאינו מאמין בישועת השם ובביאת המשיח הרי הוא כופר ואפיקורס, ועל אדם שאינו מאמין ביסודות הדת הגמרא כלל לא דנה – שהרי אין כלל דיון האם מקומו בגן עדן או בגיהנום. אולם כוונת הגמרא האם ציפת לישועה בימיך?

בדומה לכך דייק הרב מבריסק מרן הגרי"ז סולובצ'יק (שערי תורה קובץ ה עמ' קסו) מדברי הרמב"ם שכתב 'מי שאינו מאמין בביאת המשיח או שאינו מחכה לו'. הרי שמלבד החיוב להאמין בביאת המשיח, ישנו חיוב נוסף לחכות לו שיבא בכל עת. [אלא שמהרמב"ם נראה שגם אם לא ציפת לישועה בימיו הרי הוא כופר ואפיקורס].

ההבדל הוא שרבים הם האנשים המאמינים בביאת המשיח, ואף מתפללים ומייחלים לביאתו, אך על השאלה האם ציפת לישועה בימיך? לצערנו אינם יכולים לענות כן רבתי.

טוב להם בחייהם שלהם, הם שבעי רצון מהמשפחה והחברה, הקריירה, הבית היפה, העסק המוצלח, או שהם שואפים ומייחלים שיהיו שבעי רצון מענינים אלו… אולם הם לא באמת שואפים לביאת המשיח עכשיו בימיהם.

יש אף כאלו שבסתר ליבם מפחדים, אם הם יוכלו להמשיך להתנהל עם המעמד והקריירה שרכשו לאחר ביאת המשיח, אולי החברה תעריך ערכים שונים, האם נוכל להמשיך להנות מההנאות להם אנו רגילים ומחוברים. טוב להם בסביבה המוכרת והבטוחה, פוחדים הם משינוי, שמחים הם שמשיח יבא, אך מעדיפים הם שזה יהיה בימי ילדיהם…

תחושות אלו הם טבעיים ונורמליים, וללא עבודה מעמיקה כל אחד נוטה לחשוב כך, והחיוב לצפות לישועה הוא לעבוד לעקור מליבנו תחושות אלו, ולנטוע בלב שאיפה חזקה אל מציאות אחרת, מציאות שבו יתגלה כבוד השם בעולם. עבודה המצריכה עמל רב, אך היא מעבודת השם הבסיסיות ביותר המוטלות עלינו.

המקור לחיוב האמונה בביאת המשיח

המקורות לחיוב האמונה בביאת המשיח הם רבים, כפי שמונה הרמב"ם (מלכים פי"א ה"א-ב), מלבד דברי הנביאים המלאים בנבואות על ימות המשיח, גם התורה בפרשת נצבים מבטיחה על כך, כפי שהובא לעיל, ועל כך מוסיף הרמב"ם שגם נבואת בלעם (במדבר כד יז-יח) מתייחסת אל שני המשיחים שיש לאומה הישראלית, דוד המלך, ומלך המשיח: 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה' מתייחסת לדוד המלך, 'אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' זה מלך המשיח. 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' זה דוד המלך, ואילו 'וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' זה מלך המשיח. וכך גם בפירוט פעולותיהם: 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב' זה דוד המלך, 'וְקַרְקַר כָּל  בְּנֵי שֵׁת' זה מלך המשיח. 'וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה' מתייחס לדוד המלך, 'וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל', מתייחס למלך המשיח.

הרמב"ם אף מוסיף שנאמר בתורה (דברים יט ח-ט): 'וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. וגו'. 'וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה'. כלומר שעד היום ניתן לעם ישראל רק ארץ שבעת עמים, אך השם נשבע לאברהם אבינו שיביא לבניו גם את ארץ הקיני הקניזי והקדמוני, והתורה מבטיחה לנו שבבוא היום כאשר יקויים שבועה זו נוסיף עוד 3 ערי מקלט, על 6 ערי המקלט הקיימים. הרי שהתורה מבטיחה לנו על ימות המשיח.

המקור לחיוב הצפיה לישועה

אולם הסמ"ק (מצוה א) מקשה אף אם מפורש בתורה הגאולה העתידה, מהו המקור לחיוב לצפות לישועה, היכן כתובה מצוה זו בתורה? מדוע האדם נתבע עליה?

הסמ"ק משיב על כך תשובה מפתיעה, בעשרת הדברות נאמרו לנו עשרה מצות, אך בעוד ברור לנו ב9 דברות מהו המצוה, ומהו הציווי, בדברה הראשונה (שמות כ ב): 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' לכאורה אין בה שום ציווי או מצוה? ומבאר הסמ"ק שבדברה זו מצוה השם את ישראל, האמינו בי שאני יכול להוציא אותכם מכל קושי כפי שהוצאתי אותכם ממצרים שלא כדרך הטבע. התורה אינה מחייבת עם ישראל במצוה זו כדי שידעו את ההיסטוריה בלבד, משום שאין תועלת בידיעת העבר לחוד, יש כאן ציווי שיצפו לגאולה העתידה, ויאמינו בקיום ההבטחה האמורה בפרשת נצבים 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ'.

רבינו פרץ (הגהות לסמ"ק מצוה א הגהה ד) מחדד את הדברים, כיון שהיא מצוה שהסמ"ק מנאה בכלל תרי"ג מצות, והיא הדברה הראשונה שנצטווינו עליה בעשרת הדברות, לכן אף שואלים את האדם ביום הדין, האם אמנם ציפת לישועה?

הציפיה לישועה בתורה ובנביאים

את הציפיה לישועה מוצאים אנו כבר אצל יעקב אבינו שאמר (בראשית מט יח): 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם'. וביונתן בן עוזיאל כתב (ע"פ תרגום כתר יונתן): 'אמר יעקב כאשר ראה את גִדעון בן יואש ואת שמשון בן מנוח שעומדים לגאולות, לא לגאולתו של גדעון אני מצפה, ולא לגאולתו של שמשון אני מצפה, אני חוזה שגאולתם גאולה של שעה, אלא לגאולתך צִפיתי וחזיתי השם, שגאולתך גאולת עולמים'. נוסח אחר: 'אלא לגאולה של משיח בן דוד שהוא עתיד לגאול את בני ישראל ולהוציאם מגלות, ולגואל צופה נפשי'.

אין ספור פסוקים בדברי הנביאים מדברים על הקווי לישועת השם, והצפיה לגאולה השלמה, ובפרט בספר תהילים.

מהו האמונה והציפיה

הרמב"ם (פירוש המשנה הנ"ל) מבאר שחובת האמונה והציפיה כוללים מספר פרטים:

א. האמונה על בואו ועל כך שאינו מתאחר, כפי שאמר הנביא (חבקוק ב ג): 'כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר'. הרמב"ם מוסיף כי האמונה גם מחייבת אותנו להמנע מלקבוע תאריך מסוים שבו יבא הגואל, ולנסות להוכיח מהפסוקים מהו תאריך הגאולה, כפי שנאמר בגמרא (סנהדרין צז:) 'תיפח רוחם של מחשבי קיצים'. המבי"ט (בית אלוקים שער היסודות פ"נ) מבאר את דברי הרמב"ם, כי אדם שקובע זמן לגאולה, אינו מאמין שיבא קודם, וכאשר עובר הזמן שקבע לפי דעתו שיבא הגאולה, נחלשת אמונתו. ומי שדוחה את אמונתו אל העתיד הרחוק הלא נראה בעין, אינו מאמין באמת ובתמים שאכן כך יקרה…

ב. בנוסף מוטל עלינו להאמין שבימות המשיח נזכה לעוצמה אהבה מבורא העולם ודרישה אליו, כפי שנתנבאו כל הנביאים ממשה רבינו ראשון הנביאים עד מלאכי אחרון הנביאים.

ג. בכלל האמונה הוא שעלינו להאמין שאין מלך לישראל אלא מדוד וזרע שלמה בלבד. ואף החולק על בית דוד כופר בהשם ובנביאיו. [בחידושי הגרי"ז (עה"ת שמואל ב' כ יט) כתב ע"פ דברי הרמב"ם הללו שהמורד במלכות בית דוד, מלבד שחייב מיתה ככל מורד במלכות, הרי הוא מחויב מיתה מצד היותו כופר בעיקר זה שאין מלך לישראל אלא מדוד].

הרמב"ם אף מוסיף שאף מי שהסתפק בענין בזה, או אפילו הקל ראש בענינו, הרי הוא הכחיש את התורה.

הגדרת י"ג עיקרים

הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ו) כותב כי הכופר בביאת הגואל או בתחית המתים, אין לו חלק לעולם הבא אלא נכרת ואובד ונידון על גודל רשעו וחטאתו לעולם ולעולמי עולמים.

וכפי שהרמב"ם (פירוש המשנה הנ"ל) מנה זאת בכלל י"ג עיקרים, וביאר שאדם המאמין בעיקרים אלו, הרי הוא בכלל ישראל, וחובה לאוהבו ולחמול עליו, ומחוייבים אנו על כל המצות שחייבה התורה של אהבה ואחוה כלפי כל יהודי. ואף אם עבר על עבירות חמורות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, יענש עליהם כפי גודל חטאיו, אך לאחר מכן יהיה לו חלק בעולם הבא, והוא מפושעי ישראל, והוא בכלל ישראל. אך כאשר אדם מפקפק באחד מהעיקרים, הרי זה יצא מכלל ישראל, וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות. וחובה לשנוא אותו ולהשמידו, ועליו נאמר (תהלים קלט כא-כב): 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי'.

אמנם ספר העיקרים (מאמר א פ"א) סבר שאדם שאינו מאמין בביאת המשיח, אף שעובר על עבירה חמורה, אינו בכלל העיקרים, ואינו יוצא מכלל ישראל. למעשה רוב האחרונים נקטו כדבר פשוט כדעת הרמב"ם שענין זה בכלל י"ג עיקרים.

נציין רק כי מהו י"ג עיקרים, ומה ההבדל ביניהם לבין שאר המצות, ומדוע בכך יוצא מכלל ישראל, מצריך מאמר בפני עצמו.

אך לכל הדעות ענין זה מיסודות היהדות, וכפי שקבעו את יסוד האמונה וקבלת עול מלכות שמים באמירת הפסוק 'שמע ישראל', ופירש רש"י (דברים ו ד): 'ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד'. כלומר שפסוק זה מורה על הצפיה שיתגלה מלכותו יתברך, והשם שהיום הוא רק אלוקינו, יהיה שמו אחד, וימלוך על העולם כולו במהרה.

מעלת המצפה לישועה

הגמרא (ב"ב ס:): אומרת: וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיהו סו י): 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל פכ"ט; נתיבות עולם נתיב יראת השם פ"ב) מבאר שהעולם נברא כאשר יש בו את האפשרות – את חומר הגלם להגיע לשלמות, ותכלית הבריאה היא להוציא את הדברים מהכח אל הפועל, דבר אשר יקרה רק בביאת המשיח. אולם אדם המצפה ושואף לכך, הוא מחבר את עצמו אל ה'בפועל', אדם זה אינו נחשב כמי שיש לו חמרי גלם, כמי שיש לו רק את ה'בכח', אלא הוא כבר שייך לימות המשיח, הוא חלק מתכלית הבריאה 'בפועל', הוא שייך לאלו שהוציאו את עצמם מהכח אל הפועל.

בדומה לכך כותב הרמח"ל במאמר הקיווי בו הוא מאריך על החובה לקוות לישועת השם, בחלקו הגדול הוא מבאר מה פועל הקיווי ע"פ הקבלה, אולם שם הוא מוסיף כי מי שמקוה גם אם אינו ראוי מצד מעשיו להכלל בגאולה, הרי הוא חלק מהגאולה.

מכיון שמי שציפה לישועה הוא שייך לישועה, והוא חלק מהישועה והנחמה. אך מי שלא רצה בכך, אינו זוכה ורואה בנחמתה, משום שאינו שייך לעולם זה, מובן היטב כי תחילת דינו של אדם האם הוא שייך לעולם הישועה והנחמה.

כיצד מקיים חיוב זה הלכה למעשה

במדרש (שוחר טוב יז ד) נאמר: 'כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו, אנו שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותקנו בונה ירושלים ברכה בפני עצמה בתפלה, ובברכת המזון'. הרי שמצד חובת הציפיה לישועה מוטלת עלינו לעשות זאת בתפילה.

האר"י ז"ל (שער הכוונות ענין כונת העמידה דרוש ו) הורה לכוון בזמן אמירת 'לישועתך קויתי כל היום' (בשמונה עשרה בברכת את צמח דוד) לגאולה העתידה, ובכך כאשר ישאל האם צפית לישועה יוכל להשיב שהוא מהמצפים, והובא בסידור היעב"ץ ובשערי תשובה (סי' קיח סק"א). [וראה באשל אברהם ובפסקי תשובות (שם) שהנוסח שהוסיפו 'ומצפים לישועה' הינו טעות, אלא שהמדפיסים בנוסח ספרד הוסיפו זאת בסוגרים כדי שיכוונו בזמן אמירת מילים אלו על כך, ובטעות נוסף לנוסח עצמו].

הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד בכורות נ.) הביא שחמיו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל נשאל על דברי הגמרא (ר"ה ל.) שדרשו מהפסוק (ירמיהו ל יז): 'צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ' מכלל דבעיא דרישה, והרי מתפללים כל יום 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', וכן בברכת המזון 'ובנה ירושלים', ועוד, האם זה נקרא ציון אין דורש לה? והשיב 'הלוואי שיכוונו למה שאומרים'.

הרי שלא די בכך שאנו מקיימים את תקנת חכמים להתפלל על הגאולה, ועל ירושלים, מוטל עלינו להתאמץ לכוון ולחשוב על הדברים.

החפץ חיים (תורה אור פי"ב) מוסיף, שצריכים אנו להתבונן האם כל תפילותינו על כך אינו רק מהשפה ולחוץ ח"ו, משום שאילו היתה אמונתנו שלמה, היינו לומדים היטב את ההלכות הנוגעות לזמן הגאולה, על מנת להתכונן אליה כראוי.

ומסיים החפץ חיים: 'וכאשר יראה השם יתברך שאנו מצדנו עושים כל השתדלות מה שבידינו לעבודת בית אלהינו, [ע"י לימוד ההלכות] בודאי ימהר ויחיש הגאולה, ויבנה לנו את ביתו, ויזכנו לראות כהנים בעבודתם וכו' במהרה בימינו אמן'.

נוסיף כי החפץ חיים חיבר ספר קצר מיוחד על מצוה זו בשם 'צפית לישועה', ומומלץ מאד לעבור עליו בימים אלו.

יהי רצון שנזכה לצפות כראוי לישועה, ובכך נזכה לנבואת ישעיהו (סד ג): 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'.