בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה האם יש חיוב להחליף טלית וציצית שהתיישנו? האם יש חיוב לקנות טלית וכל דבר מצוה נאה ויקר? האם הוא חיוב או מעלה והידור? מהו המקור והטעם לכך? כמה חייב להשקיע בכך? האם גם אדם שדחוק בממונו חייב להשקיע בכך? האם החיוב הוא גם בבגד הטלית קטן מתחת לחולצתו ואינו נראה? האם כשם שחייב לקנות טלית נאה כדי להטיל בה ציצית, חייב גם לקנות בית נאה כדי לקבוע בה מזוזה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר השבוע.

ציצית שבלתה האם יש חיוב להחליפה?

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם' (במדבר טו לח).

פרשתנו מסיימת במצות ציצית, בגמרא (שבת קלג: נזיר ב:) נדרש שלא די בעשיית ציצית, אלא יש חיוב לעשות ציצית נאה. ויש לדון האם לאחר זמן והציצית בלתה ואיבדה מחינה, האם יש הבדל בין טלית שהכל רואים אותה, לבין טלית קטן שלובשה מתחת לבגדיו. האם הדין לעשות ציצית נאה הוא חיוב או רק מעלה והידור. וכמה חייב להשקיע בדבר.

במאמרנו זה נבאר קודם את הדין הכללי של הידור מצוה, מקורו, טעמו, וכמה ממון חייב אדם להוציא כדי להדר את המצוה. ולסיום נפרט את דיני הטלית והציצית.

כללי חיוב ההידור במצוה

מקור החיוב

בפסוק נאמר (שמות טו ב): 'זה אלי ואנוהו', כלומר שחובה עלינו לעשות את הבורא נאה, ומקשה הירושלמי (פאה פ"א ה"א) היתכן הדבר? 'וכי אפשר לו לאדם לנוואות את בוראו'? ומתרצת הירושלמי: 'אלא אנווהו לפניו במצות'. כלומר כוונת הפסוק שנייפה את המצוות שאנו עושים, ובכך נתייפה ונתהדר לפניו.

וכך דורשת הברייתא (בבלי שבת קלג: נזיר ב: ירושלמי שם): 'זה אלי ואנוהו' – 'התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין'.

חיובים דומים

בדומה לכך מצינו שכבר משחר הבריאה נתבע קין (רש"י בראשית ד ג) על כך שהביא קרבן מהפירות הגרועים שבידו. בעוד התורה (בראשית ד ד) משבחת את הבל שהביא 'מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן', כלומר מהמובחר והמשובח שבצאנו. וכפי שמסיימת התורה: 'וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה'.

הגמרא (יומא לד. וברש"י ד"ה צריכי; מגילה כח.) דורשת מהפסוק (במדבר כח ד): 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר', שיש להביא לקרבן התמיד המיוחד שבעדרו. וכן מהפסוק (דברים יב יא): 'מִבְחַר נִדְרֵיכֶם', שכאשר אנו נודבים בהמה לקרבן מוטלת עלינו החובה להפריש את הבהמה המשובחת ביותר שבידנו לקרבן להשם. [וראה שאגת אריה (ח"א סוף סי' נ) שדין זה הוא מדיני הידור מצוה הנלמד מ'זה אלי ואנוהו'].

הנביא מלאכי (סוף פ"א) מרחיב את הדיבור על כך שאדם שמביא קרבן גרוע, מבזה את השם, ומתייחס אליו בבזיון. וכפי שמסיים הנביא (מלאכי א יד): 'וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת'. כלומר אף שאמרו חכמים אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, וקרבנו הדל והעלוב של העני שוה בעיני הבורא לקרבנו המשובח של העשיר, דברים אלו אמורים בעני שהקריב את הטוב ביותר שהיה מסוגל להשיג, אך אדם שיכול להקריב קרבן משובח ובוחר להקריב קרבן פחות נקרא בפי הנביא 'ארור נוכל'.

הנביא (מלאכי א ח) אף קובע את המבחן הידוע: 'הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ' כלומר כאשר אנחנו רוצים להביא קרבן להשם, עלינו לבחון האם הקרבן ראוי להקרבה כמנחה לפחה [מלך], ורק במקרה שאנו מעריכים שהפחה יקבלו ברצון ראוי להקריבו להשם צבאות.

הפוסקים קבעו שלא רק בקרבן נאמר כלל זה, אלא אף בקיום המצות עלינו לבחון את הדבר שמקיימים בו את המצוה האם הוא ראוי לעלות על שולחן מלכים משום שנאמר 'הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ'. [ראה לדוגמא בבית יוסף ובשולחן ערוך (או"ח סי' רצז סעיף ג; יו"ד סי' קח סעיף ו) לגבי יין ובשמים להבדלה. בפרישה (או"ח סי' רעב אות ב ואות ג) ובמגן אברהם (סי' רעב סק"א) לגבי יין לקידוש. במגן אברהם (סי' נג סק"ח) לגבי שליח ציבור. וכהנה רבות].

מצינו חיוב נוסף הנלמד מהפסוקים האמורים בתרומות ומעשרות (במדבר יח כט): 'מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ', (שם לב): 'וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ', שחייב להפריש את התרומה והמעשר מהפירות המובחרים שבידו. ולמדו מכך חכמים (ספרי שם; יבמות פט: תמורה ה.) שאם הפריש מהרעה על היפה הרי הוא חוטא. לדעת הרמב"ם (סה"מ עשה קכט) חיוב זה הוא בכלל מצוה העשה של תרומה. ואילו לדעת הרמב"ן (השגות לסה"מ שכחת לאוין מצוה ז) נוסף כאן איסור לא תעשה בפני עצמו שלא להפריש מהרעה על היפה.

האם הדרשה 'זה אלי ואנוהו' היא דאורייתא או אסמכתא

מהראב"ד (כתוב שם סוכה יג. סוד"ה אמר רב גידל) והדרך תמים (הו"ד בחי' אנשי שם ברכות לח. בדפי הרי"ף) משמע שהידור מצוה הוא מדאורייתא, והשאגת אריה (ח"א סי' נ) חידש שמצוה הדוחה שבת, אף שיצא ידי חובתו אם רוצה לקיימה שוב בהידור, מותר לחלל על כך שבת.

אך מהתוס' (מנחות מא: ד"ה אין) והריטב"א (סוכה יא: ד"ה ופרקינן) משמע שהוא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בלבד.

והמהר"ם בן חביב (כפות תמרים סוכה כט:) כתב, שהידור מצוה הוא מדאורייתא, אלא שהתורה מסרה לחכמים לקבוע איזה הידור מעכב את המצוה, ואיזה הידור הוא רק לכתחילה.

בטעם החיוב להדר את המצוה

רש"י (סוכה לו: ד"ה אלא לרב) כתב שהידור מצוה הוא מפני שמברכים על המצוה ומזכיר שם שמים עליה.

הרמב"ם (איסורי מזבח פ"ז הי"א) כתב שמי שרוצה לזכות עצמו, יכוף את יצרו הרע ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שיש, כפי שנאמר בהבל. וכן כל דבר מצוה לשם האל הטוב יהיה מן הנאה והטוב. בית הכנסת יהיה נאה יותר מביתו, המארח אדם רעב יכבדו במנה הטובה ביותר שעל השולחן. המכסה אדם ערום יתן לו את היפה שבבגדיו.

כמה חייב להדר במצוה

בגמרא (ב"ק ט: ירושלמי פאה פ"א ה"א) נאמר הידור מצוה הוא עד שליש, ומעבר לכך הוא משל הקב"ה. בביאור דברי הגמרא נאמרו מספר שיטות כיצד מחשבים את השליש, ומי חייב בכך, כפי שנפרט.

בביאור המושג שליש מצינו 3 שיטות בראשונים:

א. דעת הירושלמי (פאה פ"א ה"א) רבינו חננאל (ב"ק ט: ד"ה אמר ר' זירא) ורש"י (ב"ק ט: ד"ה בהידור) שהבא לקנות דבר מצוה, חייב לשלם עד שליש יותר במחיר כדי לקנות את הנאה יותר. ב. דעת התוס' (ב"ק ט: ד"ה עד שליש) שאם יש לו דבר מצוה ומצא גדול יותר בשליש, חייב לקנותו. ג. רבינו תם (סמ"ג עשה מד) משלב את שני הפירושים, וביאר שאם יש לו דבר מצוה קטן בשיעור מצומצם, יש הידור מצוה להחליפו לדבר מצוה גדול יותר, וחייב להוסיף עד שליש במחיר. [הרא"ש בסוכה (פ"ג סי' יב) פסק כדעה א. אך הרא"ש בב"ק (פ"א סי' ז) פסק כדעה ג].

להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנו סעיף א) כדעת רבינו תם, והביא יש אומרים כשיטת הירושלמי רבינו חננאל ורש"י.

שיטת החישוב של שליש

הגמרא הסתפקה כיצד מודדים את השליש מלגיו או מלבר. כלומר האם לוקחים את דבר המצוה הזול או הקטן הנמצא לפניו, ועל שיעור זה צריך להוסיף שליש. לדוגמא אם יש לפניו אתרוג כשר לברכה במחיר של 100 ₪ משום הידור מצוה חייב להוסיף עוד 33 ₪, ויקנה אתרוג מהודר יותר עד מחיר של 133 ₪. [לדעת התוס' אם יש לפניו אתרוג של 100 סמ"ק שיכול לצאת בו ידי חובה, חייב לקנות אתרוג גדול יותר בשיעור של 133 סמ"ק].

או שמא צריך שבפועל שני שליש מהמצוה יהיו המינימום שיכול להשיג, ושליש נוסף יהיה הידור מצוה. ובדוגמא הנ"ל שיש לפניו אתרוג במחיר 100 ₪ משום הידור מצוה חייב לקנות אתרוג במחיר של 150 ₪, ואז שליש ממחיר האתרוג [50 ₪] יהיה לשם הידור המצוה, ושני שליש [100 ₪] הם המחיר המינימלי הנצרך. [ולדעת התוס' יצטרך לקנות אתרוג בשיעור של 150 סמ"ק].

ונשארה הגמרא בתיקו, ונחלקו הראשונים כיצד נוקטים להלכה, רבינו חננאל (ב"ק ט: ד"ה אמר ר' זירא) ועוד פסקו לחומרא, ואילו הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ז) פסק לקולא. להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנו סעיף א) לקולא, אך המשנה ברורה (סק"ג) הביא את שיטת המחמירים.

האם חייב להחליף את האתרוג שקנה

מצינו מחלוקת נוספת בדברי הראשונים הנ"ל, שלדעת רבינו חננאל ורש"י (ב"ק ט: ע"פ הבנת הב"י או"ח סי' תרנו) החיוב הוא רק לכתחילה כאשר בא לקנות אתרוג [או דבר מצוה אחר] חייב לבחור בדבר היקר יותר, אם מחירו אינו יותר משליש. אולם דעת התוס' (ב"ק ט:) ורבינו תם (סמ"ק עשה מד) והרא"ש (סוכה פ"ג סי' יב) שאף אם מצא רק אתרוג אחד וקנאו, ולאחר זמן מצא אתרוג מהודר יותר במחיר או בגודל של עד שליש יותר, חייב אדם למכור את החפץ שבידו ולקנות את היקר משום הידור מצוה. וכן משמע בירושלמי (פאה פ"א ה"א) כדעה זו. [אולם כתבו המגן אברהם (סי' תרנו סק"ד) והמשנה ברורה (שם סק"ד) שאם אין בידו למכור את האתרוג הראשון, וכן המוכר אינו מוכן להחליף את האתרוגים תמורת תוספת תשלום הכל מודים שאינו חייב לקנות את האתרוג השני, ושיהיו בידו שני אתרוגים לחג].

להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנו סעיף א) בדעה הראשונה שצריך להחליפו באופן שהשיעור מצומצם, והביא את דעת רבינו חננאל ורש"י כיש אומרים. והמשנה ברורה בשער הציון (שם סק"ב) כתב ע"פ הגר"א שאפשר שגם רבינו חננאל ורש"י מודים שצריך להחליפו, שלא כהבנת הבית יוסף בדבריהם.

אולם כתב הביאור הלכה (סי' תרנו ד"ה אם) שכל זה כאשר קנה דבר הכשר לכל הדעות, אלא שאינו יפה או גדול כמו השני. אולם אם קנה דבר מצוה הכשר רק לחלק מהדעות, אף שלהלכה אפשר לסמוך על דעות אלו, אם יכול להחליפו בדבר שכשר ללא פקפוק בתוספת מחיר של שליש, חייב לטרוח להחליפו.

הלכה למעשה

להלכה השולחן ערוך (או"ח סי' תרנו סעיף א) הביא כדעה א' את השיטה שרק אם מצא דבר מצוה גדול יותר חייב לטרוח להחליפו עד שליש, אך אם הוא נאה ביותר אין חיוב. והביא י"א שחייב. והכלל הוא שסתם וי"א הלכה כסתם אלא שראוי להחמיר כי"א. אולם המשנה ברורה (בה"ל ד"ה בצמצום) הכריע שהעיקר כדעת היש אומרים ואף כשהדבר נאה יותר חייב להחליפו.

אולם לגבי האם יש חיוב להחליפו או שרק אם באו לפניו שנים יקנה את היקר פסק השולחן ערוך בסתם כדעת הסוברים שיש חיוב לטרוח, ואת הסוברים שהחיוב הוא רק כשבא לפניו הביא רק כי"א, והמשנה ברורה (שעה"צ סק"ב) סבר שהכל מודים שיש חיוב לטרוח להחליפו. ולכן בזה עיקר הלכה שיש חיוב לטרוח להחליפו.

ולגבי המחלוקת מהו השיעור של שליש, השולחן ערוך פסק שדי בשליש ממחיר האתרוג הזול, ואילו המשנה ברורה הביא שיש מחמירים שחייב להוסיף חצי ממחיר האתרוג הזול [שהוא שליש ממחירו של האתרוג היקר].

תוספת מעבר לשליש

בגמרא (ב"ק ט:) נאמר שעד שליש משלו ומכאן ואילך משל הקב"ה. ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר. שיטת הערוך (ע' הדר א') ורש"י (ב"ק ט: וכן ר"ח שם בפי' א) שעד שליש הוא חובת האדם, והוא יקבל על כך שכר רק בעולם הבא, או אם מוסיף מעבר לשליש שאינו חייב בכך, ישלם לו הקב"ה את שכרו כבר בעולם הזה, ויזכה לאכול את פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא.

שיטת הראב"ד (ב"ק ט: הו"ד גם בשיטמ"ק שם וכן ר"ח בפי' ב שם), והנמוקי יוסף בשם הרמ"ה (ב"ק ט:) שאדם אינו חייב לדחוק את עצמו להדר במצוה אלא עד שליש, אולם מי שזימן לו הקב"ה ממון, יהדר במצוה אף יותר משליש. ולהלכה הביא המשנה ברורה (או"ח סי' תרנו סק"ו) את שתי הדעות. וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה יותר) שמסתבר שהכל מודים שאם הוא דחוק ביותר אינו חייב להוציא ממון על דבר שהוא רק הידור מצוה, ולא על זה דיברה הגמרא.

חיובי הידור מצוה בטלית וטלית קטן

וכעת נבאר דיני הידור מצוה בטלית ובציצית.

האם יש חיוב שגם הטלית עצמה תהיה נאה

דבר ראשון עלינו לבאר האם יש בכלל מצוה לקנות טלית נאה, והרי המצוה היא להניח חוטי ציצית על הבגד, ולא ללבוש את הבגד. ואכן בגירסת הגמרא לפנינו נאמר רק שיעשה ציצית נאה, כלומר שחוטי הציצית יהיו נאים. אולם הראשונים [רש"י (ב"ק ט: ד"ה בהידור) הרי"ף (סוכה טז. מדפי הרי"ף) והרא"ש (סוכה פ"ג סי' יב)] גרסו בגמרא (שבת קלג:) שהחיוב להדר במצות ציצית אינו רק לקנות ציצית נאה, אלא גם לקנות טלית נאה. וכפי שנאמר במדרש (שכל טוב שמו טו כא): 'אעשה לכבודו טלית נאה ומצוייצת כהלכה'. ותמה על כך הדבר אברהם (ח"ב סי' כה), הרי הטלית כלומר הבגד אינה המצוה עצמה, והמצוה היא רק להטיל בה חוטי הציצית, ומדוע יש ענין שגם הטלית תהיה נאה. וכי יש דין לעשות בית נאה כדי לקבוע בה מזוזה?

האדר"ת (עובר אורח עמ' ריא) כתב שבטלית ניכר יותר  שהיא חלק מהמצוה, ולכן צריך לעשותה נאה, ובפרט בימינו שכל מה שלובשים את הבגד הוא רק כדי להתחייב במצוה. ואילו בבית לא ניכר שהבית הנאה שייך למזוזה, וגם סיבת עשיית הבית אינה כדי להתחייב במצות מזוזה.

וכן משמע מרש"י (מנחות מא: ד"ה דילמא) והנמוקי יוסף (הלכות קטנות הל' ציצית ד"ה אין מתירין), שהנידון האם מותר להתיר את חוטי הציצית מהטלית, הוא האם מבזה את הטלית המיוחדת למצות לציצית. והפסקי רי"ד (שבת כב.) הוסיף 'שכבר הקצה אותה לדבר מצוה'. ומשמע שיש דין כבוד בטלית משום שהוא חפצא של מצוה, ולכן יש ענין שהטלית עצמה תהיה נאה ולא רק הציצית.

וכן הוכיח מכאן הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות כרך ג סי' ז; כרך ד סי' רמו) שטלית עצמה היא חפצא של מצוה. וכתב שיש בכך 3 דרגות: א. אם הבגד עצמו מאוס אין מקיימים כלל את המצוה, כפי שחלק מדיני הדר פוסלים את הלולב. ב. אם אינה נאה אך עדיין הדרך ללובשה, יוצאים ידי חובת המצוה, אך לא מקיימים את החיוב להדר את המצוה. ג. אם גם הבגד עצמו נאה מקיימים את המצוה כתיקונה. והוסיף שם שהרי מברכים על הטלית, ורש"י מבאר שהטעם שחייבים להדר במצוה הוא כדי להזכיר שם שמים על דבר נאה, ולכן צריך שגם הטלית תהיה נאה. [בעוד שאין מברכים במזוזה על הבית אלא רק על המזוזה].

אולם האגרות משה (או"ח ח"א סי' קפז) כתב, שבודאי אין ענין שהבגד עצמו יהיה נאה, וכל המצוה היא רק להדר את החוטים, ומה שנאמר שצריך לעשות 'טלית נאה' הכוונה שדוקא הטלית שלובשים אותה בשעת התפלה צריכה להיות נאה, כיון שהיא מתשמישי התפילה.

בגד שאינו נראה

אולם מצינו מחלוקת נוספת האם הידור מצוה נאמר גם במצוה שהדרך לכסותה. רבינו תם (תוס' מנחות לב: ד"ה הא) והרמב"ם (תפילין פ"א הי"ב) סוברים שבדבר מכוסה לא שייך נוי, ולכן אין דין שרטוט שהוא מדין זה אלי ואנוהו בכתיבת פרשיות תפילין, שהם מכוסים תמיד. ואילו המרדכי (רמז תתקסט סוף הל' קטנות) כתב שיש חיוב לייפות מצוה מבחוץ וכל שכן מבפנים, וכפי שבית המקדש היה מחופה זהב מבפנים. ולכן יהדר גם בנוי הכתב של התפילין. וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' לב סעיף ד; ועי' משנ"ב סי' קמז סק"י).

סיכום הדינים

כאשר אדם קונה טלית:

אם יש טלית במידה קטנה וגדולה, ויש נוי בטלית הגדולה יותר, לדעת השולחן ערוך יש חיוב לשלם עליה תוספת של שליש ממחיר הטלית הקטנה יותר. ולדעת המשנה ברורה יש לחשוש לשיטות שצריך להוסיף חצי ממחיר הטלית הקטנה יותר.

אם יש טלית נאה יותר ונאה פחות, לדעת השולחן ערוך מעיקר הדין אינו חייב, אך ראוי להוסיף שליש ממחיר הטלית הפשוטה. ולדעת המשנה ברורה מעיקר הדין חייב לעשות כן [ולדעתו ראוי להחמיר להוסיף חצי ממחיר הפשוט].

אם יש טלית הכשרה להלכה, אך לחלק מהדעות אינה כשרה, חייב להוסיף שליש [או חצי] ממחיר הטלית הזולה כדי לקנות את הטלית הכשרה לכל הדעות.

בכל אופן יש מעלה והידור מצוה להרבות אף יותר מהשיעורים הנ"ל, כפי יכולתו, ובשכר זאת יזכה שגם בעולם הזה יקבל את פירות שכר המצוה, והקרן קיימת לעולם הבא. ולדעה אחת במשנה ברורה אם הוא אמיד הרי הוא חייב בכך.

הטלית אינה משמשת אותו לתפילה, אלא הוא מתעטף עימה להנאתו במשך היום: דעת האדר"ת והגר"מ שטרנבוך שעדיין יש את החיובים הנ"ל. אך לדעת האגרות משה אינו חייב שהטלית תהיה נאה, וחייב רק שחוטי הציצית יהיו נאים.

טלית ישנה:

אם הטלית התיישנה וכבר אינה נאה, אם יכול למוכרו או להחליפו ולהוסיף שליש [או חצי למשנ"ב] משוויה ולקנות חדש, חייב. אך במציאות בימינו קשה למצוא טלית חדשה בתוספת של שליש [או חצי] ממחיר טלית יד שניה, ובפרט אם אינו נאה, ולכן אינו חייב להחליפם. אך יש מעלה והידור מצוה להחליפו.

דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א שאם הטלית כבר מאוסה, אינו יוצא בה ידי חובתו וחייב להחליפה.

טלית קטן:

בקנית טלית קטן [לנוהגים ללובשו מתחת לבגד], יש מחלקות האם שייך בזה הידור מצוה, ודעת הרמ"א שיש גם בזה הידור מצוה.