איסור ריבית בהלוואות של בנקים

 

אחד האיסורים המוזכרים בפרשת בהר הוא איסור ריבית – האיסור על גביית ריבית בהלוואות מאחרים. כלשון הפסוקים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים" (ויקרא כה, לה-לז).

האיסור על גביית ריבית מוצג בתורה בתור חלק מהוראה כללית לסייע לעניים: עלינו להלוות כסף לעניים כדי לחלץ אותם ממצוקתם, ועלינו לתת את ההלוואה בנדיבות לב, וללא גביית ריבית. יסוד זה מודגש בספר החינוך, שמתאר את שורש המצווה בתור סיוע לעניים באופן שאינו "נושך" אותם. בנוסף לכך, מפרשי התורה מדגישים שהאיסור חל גם כשמדובר בלווה שאינו עני, ומציעים ביאורים שונים. לדוגמה, הרב שמשון רפאל הירש רואה במצוות הגבלה על השליטה שלנו על כסף, בדומה למצוות השבת והשמיטה שמגבילים את השליטה שלנו על חלקים אחרים של העולם.

במאמר הנוכחי נדון בהיבט מסוים של האיסור, שרלוונטי במיוחד היום: ריבית של בנקים. רוב הכספים שניתנים היום בהלוואה אינה של אנשים פרטיים, אלא של בנקים או מוסדות נוספים של הלוואת כספים. האם איסור ריבית נוגע גם לתשלום ריבית לבנק (הלוואה מהבנק) ולקבלת ריבית מבנקים (חשבון פיקדון בבנק)? כיצד שאלה זו תלויה בשאלת מעמדם ההלכתי של בעלי מניות? ומהי ההלכה כאשר מדובר ברוב בעלי מניות שאינם יהודים, אך מיעוט יהודי?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

בנקים יהודיים?

איסור התורה על ריבית נוגעת דווקא ליהודים. בניגוד לכך, בנוגע למי שאינו יהודי בוודאי מותר ליטול (וגם לשלם) ריבית, ויש אומרים – כך דעת הרמב"ם (מצוות קמב) – יש אפילו מצווה להלוות לגוי בריבית (עי' בכך בפירוש הרמב"ן לתורה, דברים טו, ג). מכאן עולה שאלה חשובה ביחס לבנקים: ככל שהבנק אינו בבעלות יהודית, לא יהיה איסור של ריבית בהלוואות בנקאיות.

בנקים היום, באופן כללי, אינם בבעלות פרטים פשוטה, אלא הם תאגידים בבעלות (מוגבלת) של בעלי המניות. מכאן עולה השאלה: גם בהנחה שמדובר בבעלי מניות יהודיים, האם מדובר ב"בעלות יהודית", או שמא כיון שהבנק הוא ישות משפטית נפרדת, הרי שאין כאן בעלות יהודית ולא יחול איסור ריבית על הלוואותיו?

מקור חשוב ומצוטט רבות לעניין שאלה זו הוא דברי הרב יצחק אהרן הלוי אטינגא (שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימן נד), אחד מגדולי הפוסקים של סוף המאה ה-19 באירופה. הרב אטינגא מבואר, ביחס לשאלת איסור ריבית בשליחות (הבנק נותן הלוואה בשליחות של בעלי המניות), מסיק שכיון שהבנק הוא ישות משפטית עצמאית, הרי שאין הלוואה של בעלי המניות אלא של הבנק, ולכן אין בו איסור ריבית. הוא מוסיף שכיון שבעלי המניות אינם מקבלים אחריות אישית על ההלוואות, הרי שאין כאן הלוואה אישית בשום צד, ואין כאן איסור ריבית.

פסיקת הרב אטינגא מובאת בדרכי תשובה (יורה דעה קס, טו), וכן כמעט על-ידי כל מי שדן בנושא. גם הרב מטשבין הסכים לפסיקה, כפי שמובא על-ידי תלמידו הרב חנוך דב פאדווא בשו"ת חשב האפוד (חלק א, סימן סב).

הרב יוסף רוזן – הגאון הנודע בתואר הרוגוצ'ובר – אימץ עמדה דומה לזו של הרב אטינגא, תוך שהוא מציע שהבנק (וכל תאגיד) הוא "צורה ללא חומר". בהתאם להנחה זו, הוא קובע שמותר ללוות מבנק בריבית, גם כאשר חלק מבעלי המניות הם יהודיים (צפנת פענח סימן קפד).

בעלות של בעלי מניות

ואולם, שאלת בעלות של בעלי מניות אינה כה פשוטה. בנוגע לשאלת בעלות על חמץ בפסח, הרב אטינגא (שם, חלק ב, סימן קכד) מבאר אין לבעלי המניות בעלות על נכסי החברה, כיון שהם אינם יכולים לעשות בנכסי החברה כרצונם. דעה זו מחוזקת בספר יד שאול (עמ' לה), הכותב שהחברה נחשבת ישות משפטית נפרדת, ולכן אין אפשרות של בעלות פרטית על החמץ.

ואולם, פוסקים רבים לא מקבלים דעה מקלה זו, ורואים את בעלי המניות בתור שותפים בנכסי החברה. כך למשל היא דעתו של שו"ת מנחת יצחק (חלק ג, סימן א), שדוחה פסיקה זו, וכותב שככל שיש לבעלי המניות זכות הצבעה על ענייני החברה, בעלי המניות נחשבים לבעלים על הנכסים. בהתאם להנחה זו, ולצד כמה הוכחות שאין הבדל בין "בעלות ציבורית" לבין "בעלות אישית" לעניין איסור ריבית, הוא מסיק שאיסור ריבית חל גם על הלוואות של בנקים.

פוסקים נוספים הסכימו אף הם שבעלות על מניות נחשבת לבעלות על נכסי החברה. כך דעת שו"ת מהרש"ג (סימן ג), שו"ת מנחת שלמה (חלק א, סימן כח), שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב, סימן סב), שו"ת חלקת יעקב (סימן סה), ואחרים.

דעת הרב משה פיינשטיין

עוד צד להקל בעניין ריבית של הלוואות בנקים הוא הנושא של אחריות מוגבלת. הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יורה דעה חלק ב, סימן סב) פסק שכאשר מדובר באחריות מוגבלת, הרי שאין להלוואה דין הלוואה כלל ועיקר, כיון שהלווה אינו מחויב באופן אישי לשלם את החוב. מכאן, התיר הרב פיינשטיין הלאווה בריבית לחברה בע"מ, כיון שאין על בעלי המניות (וכן הדירקטורים והעובדי החברה) אחריות לשלם את החוב.

פסק מקל זה רלוונטי דווקא כאשר החברה היא הלווה. בניגוד לכך, כאשר מדובר באדם הלווה כספים מהחברה, אזי אין היתר לגבות ריבית, שכן יש אחריות מלאה של הלווה לתשלום החוב. מכאן שבמקרה הזה האיסור יחול. בשו"ת קובץ תשובות (חלק ג, סימן קכד) כתב הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שיש למסוך על היתר זה.

יש פוסקים שציינו שהאחריות המוגבלת של בעלי המניות והדירקטורים היא לא בהכרח אבסולוטית, ושיש גם אפשרות של "הרמת המסך" המבדיל בין החברה לבין האחריות האישית (עי' נתיבות שלום קעז, ט, אות לב; דברי משפט חלק ב, עמ' שעו; חלק ח, עמ' קנ). גם בשו"ת מנחת שלה (חלק א, סימן כח) חלק על הפסק המקל של הרב פיינשטיין.

הרב פיינשטיין אף הוסיף שמותר להלוות גם לאדם פרטי הלוואה בריבית, בתנאי שאין אחריות אישית על הלווה לתשלום החוב, אלא אחריות על נכסיו (שעבוד נכסים) בלבד.

בעלות חלקית

מה הדין ביחס לבעלות חלקית במניות הבנק? בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג, סימן א) כתב שגם כאשר יש בעלות חלקית (של מיעוט) במניות הבנק, עדיין יש בכך כדי להחמיר, ויש אפוא צורך בהיתר עסקא גם בנוגע לבנקים שאינם בבעלות יהודית, ככל שיש בעלי מניות יהודיים. מדובר כמובן בחומרא משמעותית עבור מי שחי בחו"ל.

מנגד, פוסקים אחרים כתבו להקל בכך, כאשר אחד הראשונים שבהם הוא המהר"ם שיק (יורה דעה סימן קנח), על פי דברי הגמרא (חולין קלה, א) הקובעת שבמצב של שותפות בין גוי ליהודי אין תחולה למצוות רבות. כמו שבמצוות אלו, כגון חילול שבת שעל-ידי הגוי, אין השותפות אוסרת על הישראל, כך גם בנוגע להלוואה בריבית: כאשר הגוי מלווה בריבית, אין הדבר אוסר על שותפו היהודי.

לעניין הזה כבר מצאנו להקל בדברי שו"ת שואל המשיב (מהדורא קמא, חלק ג, סימן לא), שכתב שכאשר בבנק ישנם משקיעים יהודיים וגויים, אין איסור בכל הנוגע להלוואות בריבית. הוראה זו מבוססת על דברי רש"י הידועים, שכתב שאיסור ריבית דורש קשר ישיר בין המלווה לבין הלווה, ולכן אין איסור ריבית כאשר ההלוואה נלקחת בשליחות (שכן אין שליח לדבר עבירה, ומכאן שהלוואה בשליחות אינה יוצרת קשר ישיר בין המלווה לבין הלווה; עי' במרדכי, בבא מציעא אות שלח).

אמנם אין אנו מקלים כדברי רש"י, אלא אוסרים את הריבית גם כאשר ההלוואה נעשתה בשליחות (עי' בית יוסף, יורה דעה קס; רמ"א, שם סעיף טז). אך הסיבה לכך היא שגם כאשר אין שליחות על-פי דין תורה, עדיין המלווה והלווה מודעים לזהות של חברו, ולכן מדובר בריבית מהמלווה למלווה, כאשר יש ביניהם קשר ישיר. בניגוד לכך, במקרים שאין כל היתכנות של זיכוי המלווה, או אפילו לדעת אם מדובר ביהודי או בגוי, אזי לכל הדעות אין כאן קשר בין המלווה לבין הלווה, וממילא אין בכך איסור (ביאור זה שמעתי מאת הרב אשר מאיר).

יש לציין שהרב יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) סבר כדעתו בתוקף, עד שכתב מכתב לבעל הקיצור שולחן ערוך שאסר הלוואה מבנקים (סימן סה, סעיף כח), כשהוא מתבטא בבטחה שבמהדורה החדשה של הספר כבר יתיר את הדבר. הרב גנצפריד, בעל הקיצור שולחן ערוך, לא השתכנע, והשאיר את האיסור על כנו גם במהדורות הבאות של ספרו.

הרב משנה קליין (שו"ת משנה הלכות חלק ו, סימן קמה) כתב בעניין זה שכאשר מדובר ברוב בעלי מניות שאינם יהודים, דעת רוב האחרונים להקל, ושלא כדעת הקיצור שולחן ערוך, ומכאן שיש להקל בדבר (עי' גם בהגהות רבי עקיבא איגר לשולחן ערוך, יורה דעה קסח, ט ו-כא; ערך שי קסט, כג).

יש גם להזכיר שבשו"ת אגרות משה (אבן העזר א, ז) כתב שבנק בבעלות שאינה יהודית שיש בו בעלי מניות יהודיים אין בו איסור ריבית, כיון שהיכולות להצביע אינה קובעת בעלות. לעניין זה כתב הרב אלישיב זצ"ל ש"כבר הורה זקן", ומכאן שמי שקונה מניות בבנקים ציבוריים אינו צריך לחשוש לאיסור ריבית.

סיכום

ראינו שיש דעות בין הפוסקים בנוגע לאיסור ריבית כאשר אחד הצדדים הוא בנק הוא חברה בע"מ אחרת. כיון שיש האוסרים את הדבר, יש להחמיר לדאוג להיתר עיסקא כדין, בוודאי כאשר מדובר בבנק שרוב בעלותו בידי יהודים – ובוודאי ביחס להלוואות מהבנק (תשלום ריבית לבנק), במקום שהיתרו של הרב משה פיינשטיין לא יחול. מנגד, ברור שהלוואות של תאגידים (חברות בע"מ) אינם באותה רמה של חומרא כהלוואות אישיות, ויש שהקלו באיסור ריבית בנסיבות אלו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *