במסגרת הסיפור אודות מלחמת ישראל נגד מדין, התורה כוללת את מצוות טבילת כלים. הוראת התורה ביחס לטבילת כלים מתייחסת לכלים שהביאו הלוחמים במלחמת מדין משדה הקרב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כא-כג).
התורה מלמדת אותנו בפסוקים אלו את ההלכות בשני נושאים שונים: דיני הכשרת כלים, ודיני טבילת כלים. במאמר זה נעסוק רק בנושא האחרון. התורה מתארת תהליך של טהרה על-ידי טבילת הכלים במקווה טהרה ("בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא"). בגמרא (עבודה זרה עה, ב) מבואר שמדובר רק בכלי סעודה, המשמשים לאוכלים, ולומדת חיוב טבילת כלים על כל כלי שעובר ליהודי מרשותו של גוי.
מכאן שאסור להשתמש בכלים שנקנו מגוים ולא נטבלו כדין (רמ"א, יורה דעה קכ, ח).
במאמר הנוכחי נדון בשאלות עכשוויות מרכזיות העולות בהקשר של טבילת כלים. האם חובה לטבול כלי פלסטיק? האם יש לטבול מכשירי חשמל המשמשים להכנת אוכל? האם צריך לטבול תבניות אלומיניום? מה הדין של צנצנות ובקבוקים המכינים מאכלים שנקנים? ומה כדאי לעשות כאשר אין אפשרות לטבול כלים חדשים – מצב שנהיה שכיח במשבר הקורונה הנוכחי?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
טבילת כלי פלסטיק
התורה, בפסוקים הנ"ל, מציינת דווקא כלים של מתכת. מכאן עולה שחיוב התורה של טבילת כלים נאמר דווקא לעניין כלים של מתכת. יש לציין שנחלקו הדעות בין הראשונים אם בכלל יש חיוב מן התורה של טבילת כלים (עי' באריכות בכך בשו"ת יביע אומר חלק ב, סימן ט). הנחת הפוסקים באופן כללי היא שמדובר במצווה מן התורה (עי' ערוך השולחן, יורה דעה קכ, ד).
עם זאת, חכמים גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, כיוון שהם דומים בתכונתם לכלי מתכת, שכן "הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה" (עבודה זרה, שם). כלומר, כשם שאפשר להתיך כלי מתכת ולתקנו, כן אפשר לתקן כלי זכוכית, ולכן גזרו חכמים שאף כלי זכוכית חייבים בטבילה. יש להדגיש שחובת טבילה זו היא בברכה, כדין כלי מתכת, ושלא כפי שרבים סבורים שאין לברך על טבילת כלי זכוכית.
מכאן עולה חקירה לעניין כלי פלסטיק. לפי הטעם המובא בגמרא, יש לומר שחובת טבילה מדרבנן חלה גם על כלי פלסטיק, שכן הם ניתנים לתיקון על-ידי התכה, על דרך כלי זכוכית. ואמנם, דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סימן עו, עח) היא שיש חיוב טבילה בכלי פלסטיק, אלא שאין לברך על טבילה זו. מנגד, אחרים סבורים שחכמים גזרו דווקא על הזכוכית, ואין בכוחנו לגזור גזרות חדשות (עי' על דרך זו בשו"ת מלמד להועיל, ח"ב, סימן מט, בעניין כלי עצם; ועי' שו"ת יביע אומר ,יורה דעה ד, ח).
המנהג הרווח הוא שאין טובלים כלי פלסטיק כלל.
סוגים נוספים של כלים שונים מעלים ספקות שונים ביחס לחיוב טבילת כלים. למשל, כלי פורצלן, קורל, ועוד מבוססים על "חרס", שאין עליו חיוב טבילה, אך ייצורם כרוך בתערובת של זכוכית, המעניקה להם חיזוק ויופי. מכאן שיש להיזכר לטבול כלי פורצלן, קורל וכדומה, אך אין לברך על טבילה זו. כלים העשויים מעץ או מאבן אינם חייב בטבילה.
כלים ותבניות אלומיניום
על-פי המדע, אלומיניום הינו מתכת ככל המתכות, ומכאן שלכאורה חובת טבילת כלים תחול על כלי אלומיניום כשאר מתכות. ואולם, הפוסקים דנים שמא עיקר חיוב התורה חל דווקא על ששת המתכות המנויות בפסוק, ולא על מתכות נוספות (עי' באריכות בקונטרס בעל ה"תפארת ישראל" בתחילת סדר טהרות).
הרב יעקב קמנצקי (אמת ליעקב קכ, א) כותב שבשל הספק שבדבר, אין לברך על טבילת כלי אלומיניום. ואולם, המנהג הרווח הוא לברך על טבילת כלי אלומיניום, ובשו"ת אגרות משה (יורה דעה ג, כב) כתב שאמנם אין האלומיניום נחשב ככלי מתכת, אך לא גרע דינו מדין כלי זכוכית (ויש לעיין לפי דברים בעניין הנ"ל של כלי פלסטיק).
ביחס לתבניות חד-פעמיות, כתב הרב פיינשטיין (שם, סימן כג) שאין חובת טבילה על כלי שאינו מחזיק מעמד לטווח הארוך (כגון כלי העשוי מדלעת). כלים אלו אינם נחשבים כלים לעניין טומאה וטהרה, ומכאן מסק הרב פיינשטיין שהוא הדין שאין בהם חובת טבילה.
לכאורה, כן הדין אף ביחס לתבניות אלומיניום, שבדרך כלל משתמשים בהן פעם אחת בלבד, ולאחר השימוש משליכים אותן. מנגד, הרב פיינשטיין כותב שכלים שמחזיקים מעמד וניתן להשתמש בהם כמה פעמים, חייבים בטבילה גם כאשר לאור מחירם הנמוך הנוהג הוא להשליכם אחרי שימוש אחד. מכאן יש שהחמירו על טבילת כלים של תבניות אלומיניום.
אולם, רבו הפוסקים שהסכימו שאין חובת טבילה על תבניות אלו, גם אם לעתים משתמשים בהן יותר מפעם אחת, וכן המנהג הרווח (שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה מו, אורח חיים קנב, ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ה, סימן לב; הלכות טבילת כלים פרק א, הערה י).
מכשירי חשמל
האם ואיך יש לטבול מכשירי חשמל ביתיים? שאלה זו נשאלת לעתים קרובות, וכאשר מדובר במשכיר שלו חלקי מתכת הבאים במגע ישיר עם אוכל, נראה לכאורה שאכן חל עליו חיוב טבילת כלים ככל כלי רגיל. מנגד, רבים חוששים שהטבילה במים תקלקל את המכשיר, זאת לאור אזהרות היצרן מכן. מה ניתן לעשות?
יש פוסקים שפטרו מכשירים חשמל מחובת טבילת כלים, זאת משום שהם "מחוברים לקרקע" על-ידי חוט החשמל (כאשר המכשיר אינו פועל על בטריות). חיוב טבילת כלים חל על כלים רגילים וניידים, ולא על כלים שדינם כקרקע מחמת חיבורם על הקרקע (עי' שו"ת תשובות והנהגות ח"א, סימן תן; שו"ת בית אבי ח"א, סימן קיד; שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה מא).
אולם, רוב הפוסקים אינם מקבלים הנחה זו, ונוקטים שחיבור של חוט חשמל אינו מחשיב את הכלי כ"מחובת לקרקע" שפטור מן הטבילה. מכאן שהמכשיר חייב בטבילה (שו"ת שבט הלוי, יורה דעה ב, נז, ג; שו"ת חיי הלוי ד, ס, ה; ה, סו, יב; טבילת כלים יא, נב). יש שהציעו כי אין חיוב טבילת כלים במכשירים חשמליים לנוכח החשש שהמכשיר יתקלקל בטבילתו (מה שבהחלט סביר ביחס למכשירים דיגיטליים) – אך דעה זו לא התקבלה על-ידי הפוסקים (עי' שו"ת אגרות משה, יורה דעה ח"א, סימנים נז-נח).
יש לציין שלפי כמה פוסקים, חיוב הטבילה מוגבל רק לחלקי הכלי הבאים במגע עם האוכל. כאשר ניתן לפרק את הכלי לחלקיו, פתרון זה עשוי לסייע (עי' שו"ת אגרות משה שם; שו"ת חלקת יעקב ח"ג, סימן מג). כאשר אין אופציה כזאת, נאמרו בעיקר שתי דרכים:
- אופציה אחת היא להפקיע מהמכשיר את חיוב הטבילה, זאת על-ידי פירוק הכלי והרכבתו מחדש על-ידי יהודי. כלי שחלקיו מיוצרים על-ידי גוי, אך הרכבתו נעשית על-ידי ישראל, פטור מטבילה, כיוון שחלקי הכלי לפני הרכבתם אינם נקראים "כלי" (עי' חכמת אדם עג, יג; שו"ת באר משה ד, ק; טבילת כלים יא, נ). כדאי למסור את הכלי לבעל מלאכה, שכן אין די בשחרור וחיזוק ברגים, אלא לפירוק והרכבה משמעותיים.
- אופציה שנייה היא לטבול את המכשיר במים. הניסיון מורה שכאשר נעשית טבילה קצרה, והמכשיר שוהה בשמש ליום-יומיים עד שהוא יבש לגמרי, לא נעשה נזק למכשיר, והוא נשאר תקין. ניתן להאיץ את תהליך הייבוש על-ידי מייבש שערות (עי' שו"ת באר משה, שם; רבבות אפרים ח"ב, סימן קעב; ח"ב, סימן תקב).
יש לציין שבשתי האופציות הנ"ל תתכנה בעיות עם אחריות היצרן על המוצר.
אופציה שלישית, כאשר אין אפשרות של טבילה, תבואר להלן כאשר נדבר על מקום שאין אפשרות של טבילה. כמובן, האידיאל הוא לקנות מכשיר שמיוצר או מורכב על-ידי יהודי או חברה בעלות יהודית, מה שפטור מחובת טבילה.
צנצנות ובקבוקי מיץ
שאלה מפורסמת בתחום טבילת כלים עולה ביחס לצנצנות ובקבוקי שתיים עשויים זכוכית, הנמכרים יחד עם תכולתם. באופנים אלו, לכאורה חלה חובת טבילה על הצנצנת או על הבקבוק, בוודאי אם הקונה היהודי משתמש בהם שוב לאחר שהתרוקנו מתכולתם המקורית. האם מותר אפוא להשתמש בצנצנת או בבקבוק, או שמא חל עליהם חובת טבילה?
הרב משה פיינשטיין (יורה דעה ח"ב, סימן מ וסימן קלז) פוסק בשאלה זו לקולא. הוא מבאר שכלי שנקנה מן הגוי חייב בטבילה רק כאשר הגוי רואה אותו ככלי. אם בעיני הגוי לא מדובר במכירת כלי, אלא במכירה חמוצים, אלא שהכלי מהווה צורה נוחה להחזיק את החמוצים הנמכרים, אזי אין על הכלי חובת טבילה. באופן זה, אין הכלי מוגדר ככלי אלא בידי היהודי, כאשר הוא מחליק לעשות בו שימוש חוזר – ומכאן שאין עליו חובת טבילה.
כאשר אדם קונה חמוצים בצנצנת, הוא בדרך כלל רואה את עצמו בתור מי שקונה חמוצים, ולא בתור מי שקונה חמוצים וגם צנצנת. הצנצנת פשוט מגיע יחד עם החמוצים, כדי להחזיק אותם, וכן הבקבוק מגיע עם היין או המיץ. המוכר לא היה מציע הנחה בחיר למכירת החמוצים ללא הצנצנת או היין ללא הבקבוק – ומכאן שאין חובת טבילה עליהם.
הרב פיינשטיין מוסיף שגם אילו המוכר כן היה מציע הנחה במקרים אלה, עדיין אין כאן חובת טבילה כלל. הוא מבסס את דברי על דברי המשניות במסכת מעשר שני, שם מדבור שצנצנת המחזיקה אוכלים ומשקים נחשבת טפילה לאוכלים, ומכאן שמותר להוציא מעות של מעשר שני לא רק על האוכלים עצמם (כדין מעות מעשר שני), אלא אף על הכלים המחזיקים אותם. דין הכלים כדין האוכלים.
מכאן עולה שאין היהודי קונה צנצנת מן הגוי כלל ועיקר. הצנצנת המחזיקה את האוכל דינה כאוכל עצמו; היא הופכת ל"צנצנת" רק לאחר שהיא ריקה מתכולתה, ומצב זה קורה רק ברשות ישראל, כך שאין על הצנצנת כל חובת טבילה.
הרב פיינשטיין מוסיף שכן היה המנהג באירופה, שלא לחייב טבילה על צנצנות ובקבוקים הנקנים יחד עם תכולתם. גם המהרי"ל דיסקין (הובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה לח, ח) מקל בשאלה זו, וכן נקט בספר אור לציון (אורח חיים א, כד). ואולם, מחמת החידוש שבדבר, כתב הרב פיינשטיין שיש להקל דווקא בכלי זכוכית, ואילו בכלי מתכת יש להחמיר ולטבול את הכלי בלי ברכה.
הרב יחיאל יעקב וינברג (שו"ת שרידי אש, יורה דעה ח"ב, סימן כט) מציע פתרון אחר לבעיה. הוא ממליץ שיקנה היהודי מן הגוי רק את חלק האוכל של הממכר, ואילו את הצנצנת יתכוון בלבו שאינו רוצה לקנותו. באופן זה הרי שלא נכנס הכלי לרשותו, ואין עליו חובת טבילה.
הרב מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות ח"ד, סימן קז) כתב שאין חובת טבילה כיון שאין אדם מתכוון לקנות את הכלי, שכן אין אדם רוצה בקניינו של דבר שיוביל לידי איסור.
תחליף לטבילת כלים
מה ניתן לעשות במקום שפשוט אין אפשרות של טבילת כלים? מצב זה עלה בתקופה הנוכחית, כאשר בכמה אזורים בעולם ובישראל נסגרו מקוואות הכלים בשל חשש מהידבקות, וכן ישנם אנשים החוששים מלהגיע למקוואות לנוכח חשש הידבקות (וחשש צפיפות). מה ניתן לעשות כאשר אין אופציה של טבילת כלים?
אפשרות אחד למקרים אלו היא להעביר את הבעלות בכלים אל אינו-יהודי, ולאחר מכן לשאול ממנו את הכלים. באופן זה אין חיוב של טבילת כלים, ואפשרות זו מוזכרת ברמ"א (יורה דעה קכ, טז). יש פוסקים שלא היו מרוצים במיוחד מהיתר זה (עי' פתחי תשובה, קכ, טו), אך הוא נותר אפשרות מוסכמת לשעת הצורך.
אופציה זו מוזכרת אף בשולחן ערוך (אורח חיים שכג, ז) כתפרון עבור מי שלא טבל כלי קודם השבת, ובמשנה ברורה (שכג, לה; עי' גם ט"ז, יורה דעה קכ, יז) כתב שיש בכל אופן לטבול את הכלי לאחר השבת, שכן החזקת הכלי בהמשך מורה על בעלות עליו. אולם, כיון שיש ספק שמא הבעלות נותרה אצל הגוי, יש לטבול את הכלי בלי ברכה, או להביא כלים אחרים שניתן לברך עליהם – אלא אם הגוי מסכים בפירוש להחזיר ליהודי את הבעלות על הכלים.
כך הדין גם לעניין פסח. ניתן להעביר את הבעלות על כלים אל אינו-יהודי, ולאחר מכן ניתן להשתמש בכלים, כאשר אחרי פסח, כאשר הדבר מתאפשר, יש שוב לטבול את הכלים (בלי ברכה, אלא אם יש כלים נוספים, או שהגוי נתן רשות לקנות בחזרה את הכלים). לשנה זו, הרבנות הראשית הקימה אתר לצורך מכירה זו (של כלים לגוי), לצד מכירת חמץ.
אופציה אחרת למי שאינו יכול לטבול כלים היא להשתמש במנגנון של הפקר, שבו אדם מנתק את בעלותו על הכלים. לאחר ההפקר שוב אין חובת טבילה, שכן כלי שהוא הפקר או שנקנה מן ההפקר אינו חייב בטבילה (עי' טבילת כלים פרק ג, הערה טו, בשם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל; שערים מצוינים בהלכה לז, ב).
כדי להפקיר את הכלים יש להכריז על ההפקר בפני שלשה, כאשר אין חובה שהם יהיו בפניו, וניתן להסתפק בשיחת טלפון או באמצעים אחרים. אחד מתוך השלשה חייב להיות מקומי, כך שהוא יכול להגיע בעצמו ולקחת את הכלים המופקרים, ועל המפקיר להוציא את הכלים החוצה, למקום שאחרים יכולים ליטול אותם לעצמם, למספר דקות.
כאשר המצב משתנה, ושוב ניתן לטבול את הכלים, יש לעשות כן בלי ברכה.
מאחלים לכל קוראנו ברכת חג פסח כשר ושמח.
