בסוף פרשת ויחי התורה מתארת כיצד אחי יוסף באו אליו לבקש מחילה על פשע מכירתו למצרים. הבקשה, שהאחים הזכירו בשם אביהם יעקב, נעשתה מתוך חשש שיוסף ינקום את אחיו על מעשיו נגדו (בראשית נ, טו-יח).
חששם של האחים מפני נקמת יוסף, שהוא מיד הפיג (שם נ, יט-כא), מביא אותנו לדון בשאלה הלכתית של נקמה. התורה בפירוש אוסרת את הנקמה: "לא תיקום ולא תתור את בני עמיך" (ויקרא יט, יח).
בפסוק מוזכרים שני איסורים: נקמה מחד, ונטירה מאידך. אך מהו ההבדל המהותי שמבדיל בין האיסורים? האם האיסורים תלויים אך במחשבת הלב, או שמא הם דורשים מעשה קונקרטי? האם ישנם מקרים שבהם מותר לנקום ולנטור? ואיזה מעשים באמת מהווים נקמה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
שני איסורים נפרדים
מלשון הפסוק עולה שהאיסורים של נקמה ונטירה מהווים שני איסורים נפרדים. הגמרא מגדירה את הייחודיות של כל אחד מהאיסורים (יומא כג, א):
"דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה – אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני – זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני – זו היא נטירה".
לאור דברי הגמרא, נראה שיסוד איסור נקמה הוא במעשה – הנוקם אינו משאיל את שלו לחברו עקב רצונו לנקום בו. מנגד, איסור נטירה מתייחס להרגשת הלב, כמו שנקבע בדברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ז, הלכה ח): "וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטר את בני עמך…. העושה כזה עובר בלא תטר, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו – שמא יבא לנקום".
מלשונו של הרמב"ם עולה שאיסור נטירה קרוב מאד לאיסור נקמה: התורה אסרה את הנטירה בלב, מפני החשש שיבוא מתוך כך לאיסור נקמה. בנוסף, עולה לכאורה מדברי הרמב"ם שכל הנוקם עובר גם על איסור נטירה. כיון שנוקם, הרי בוודאי שאינו מוחה את הדבר מלבו.
איסורים שבלב?
בגמרא מוזכר כאמור שהאדם הנוטר מזכיר לחברו את המעשה שהיה: הוא אמנם משאיל לחברו את החפץ, אך מזכיר לו שהוא לא דומה לחברו, שלא הסכים להשאיל לו. כעת נשאלת השאלה: האם האיסור קשור דווקא לאזכור בפה, או שמא עצם הטינה שבלב היא האיסור של נטירה.
בספר החינוך (מצווה רמב) מבאר את איסור נטירה: "שלא לנטר, כלומר שנמנענו מלנטר בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו – אפילו בזכירת חטאו בלב בלבד נמנענו". מבואר בדבריו שהאיסור אינו דורש שום ביטוי בפה. "זכירת חטאו בלב בלבד" הוא האיסור.
מנגד, מלשון ספר יראים (מצווה קצז-קצח) משמע שמוקד האיסורים – הן נקמה והן נטירה – אינו הלב אלא המעשה והדיבור. לדבריו, "למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך, שזו נקימה היא. וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אף על פי שלא עשית עמי אעשה עמך, שזוהי נטירה".
כלומר, איסור נקמה דורש מעשה של נקמה, ואילו איסור נטירה אמנם אינו דורש מעשה שלם של נקמה, אך דורש נקמה בזעיר אנפין של אזכור ההבדל בינו לבין רעהו: הוא כן משאיל לו, בניגוד לחברו שלא הסכים להשאיל.
מדברי הרמב"ם, כמבואר לעיל, משמע שאיסור נטירה תלוי בלב, ולא במעשה כלשהו.
מי התחיל ראשון?
אנו רגילים לחשוב שאיסור נקמה נאמר רק על מעשה שבא כתגובה למעשה הזולת. כך נאמר בדוגמה שמביאה הגמרא: האחד מסרב להשאיל דבר-מה לחברו כתגובה לסירוב אליו זכה קודם לכן. לפי הנחה זו, לא ייתכן מצב שבו האדם המסרב ראשון יעבור על האיסור של לא תקום.
אולם, הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (על מילות הפסוק "לא תקם ולא תטר") מתקשה בהנחה זו: למה האדם הראשון איננו עובר על שום לאו, למרות שהוא מסרב להשאיל לחברו את החפץ ללא שום סיבה? השני הרי עובר על לאו של לא תקום למרות שיש לו סיבה (הדחף האנושי לנקמה) שלא להשאיל לחברו את החפץ – כיצד הראשון עדיף עליו?
על כן, מסביר הראב"ד שהדוגמה המובאת בגמרא מתייחסת למקרה שבו הראשון סרב להשאיל את החפץ לא מסיבות של שנאה, אלא מסיבות מוצדקות (כגון שהחפץ היה בשימוש). בניגוד לכך, לשני אין סיבה מוצדקת לסרב, וסירובו נובע רק מסירובו של הראשון. השני עובר על איסור נקמה, ואילו הראשון לא עובר על שום איסור. אילו הראשון סרב להשאיל את החפץ מסיבות של שנאה, אזי סובר הראב"ד שגם הוא עובר על האיסור של לא תיקום, יחד עם האיסור של "לא תשנא את אחיך בלבבך".
חידושו של הראב"ד אפשרי אם מוקד האיסור, גם איסור נקמה, הוא באיבה שבין האנשים: כיון שהתורה אסרה את השנאה שנלווית למעשה נקמה, ניתן לייחס את אותו האיסור גם למי שסירב לכתחילה להשאיל חפץ לחברו. יש להדגיש, עם זאת, שאין רמז לחידוש זה בדברי הרמב"ם והחינוך, ולא נראה שהסכימו לכך.
ענישה על נקמה
הרב מנחם קרקובסקי, בספרו "עבודת המלך" על הרמב"ם, מתקשה בדברי הרמב"ם (סנהדרין פרק יח), לפיה אין עונש על איסור נקמה מפני שמדובר בלאו שאין בו מעשה. הדברים צריכים עיון, שכן שיטת הרמב"ם הוא שגם בנוגע לאיסור שניתן לעברו ללא מעשה, אם עבר על האיסור תוך עשיית מעשה, הוא נידון במלקות.
לאור שיטת הרמב"ם, נשאלת השאלה: מדוע לעולם לא לוקים על איסור נקמה – והרי יכול להיות מצב שהאדם יעבור על האיסור במעשה, ויתחייב בחובת מלקות?
בעבודת המלך מיישב שהאיסורים של נקימה ונטירה מוסבים על הלב, ולא על המעשה. גם במקום שעובר על האיסור בעשיית מעשה, עיקר האיסור אינו במעשה שעשה, אלא בשנאה שנטר לחברו, שגברה עד כדי עשיית מעשה.
ואמנם, כך הוא לשון ספר החינוך: "ועובר עליה וקבע בלבו לשנוא חבירו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סיבה לתקלה מרובה, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה". העיקר הוא הלב. גם באופן שעובר על האיסור על-ידי מעשה, אין עליו מלקות מפני שכל יסוד האיסור מתייחס למחשבות בלב, ולא למעשים עצמם.
פגיעה ממונית דווקא
הגמרא (יומא כב, ב) מבארת שאיסור נקימה מוגבל לתחומים מסוימים בלבד. הגמרא פותחת באמרה על תלמידי חכמים: "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם". על כך שואלת הגמרא: "והכתיב לא תקום ולא תטור?" הגמרא מתרצת: "ההוא בממון הוא דכתיב".
מדברי הגמרא מבואר שלא נאסרה נקמה (ונטירה) בכל מצב, וישנם מצבים בהם פעולת נקמה מותרת – ואף ראויה כשמדובר בתלמידי חכמים. גם בפסק הלכה, ה'מגן אברהם' (סימן שו, ס"ק כט, בהקשר של הלכות שבת) מזכיר את ה"מצווה לנקום נקמת אביו". מתי אפוא הופך מעשה הנקמה למעשה חיובי?
בספר יראים הבין את דברי הגמרא כפשטן, וביאר שיש חילוק בין פגיעה ממונית לבין צער הגוף. איסור נקמה, לדבריו, נאמר רק על עניינים ממוניים, עליהם אסור לנקום – הבחנה שניתן ללמוד מההקשר של הפסוקים מסביב לציווי התורה של לא תקום ולא תיטור. על פגיעה בגוף אין איסור לנקום.
בספר חפץ חיים (בהקדמה, לאו ח-ט) שמסתפק בסוג של נקמה שמותר לנקום, ומעלה אפשרות שגם על פגיעה גופנית אין היתר לנקום נקמה בתחום הממון.
יש לציין שהרמב"ם והחינוך אינם מזכירים חילוק זה, ולדבריהם עדיין קשה, איך הבינו את דברי הגמרא הנ"ל המחלקים בין פגיעת ממון לבין פגיעת גוף. בספר חפץ חיים (שם) מציע שלפי מסקנת הגמרא דוחים את האבחנה האמורה, והמקום היחיד שמותר לנקום הוא במצב של תלמיד חכם, כאשר הנקמה מתייחסת לפגיעה בתורה, ולא בפגיעה האישית.
נקמה על "מילי דשמיא"
נאמר בגמרא (מגילה כח, א): "ולא עלתה על מיטתי קללת חברי – כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה [=כשמר זוטרא היה שוכב לישון], אמר שרי ליה לכל מאן דצערן [היה אומר: אני מוחל לכל מי שציער אותי]".
על כך מקשה הריטב"א שהרי בגמרא האמורה מבואר שתלמיד חכם צריך ליקום וליטול: למה אפוא מר זוטרא נזהר למחול לכל אדם?
הוא מיישב, על הדרך הנ"ל, שעל תלמיד חכם לנקום וליטור רק בעניינים רוחניים, ולא בפגיעות אישיות. כאשר אדם אינו מתנהג כשורה בענייני הרוח, על תלמיד חכם ליקום וליטור, ולא לסלוח לחוטא.
מר זוטרא אפוא מחל לחוטאים נגדו קודם ששכב לישון, אך לא בענייני רוח.
נקמה מול תגובה
כאשר אדם מכה בי, האם מותר לי להכותו בחזרה? כאשר אדם מעליב אותי ומקלל אותי, האם מותר לקלל אותו בחזרה?
פוסקים מבחינים בין נקמה לבין תגובה. בוודאי שמותר לאדם להכות את חברו מתוך הגנה עצמית. השולחן ערוך (חושן משפט תכא, יג) פוסק שאדם שמכה את חברה בתגובה להכאת הראשון פטור מתשלומי נזיקין, שכן מותר לו לפגוע בו כדי להציל את עצמו: "ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו, אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול כדי להציל עצמו בו". הרמ"א מוסיף שהדבר נכון גם ביחס לקללות: "וכן הוא לענין גידופים וביושים – המתחיל פורע הקנס".
החפץ חיים (שם) מוסיף שכאשר מדובר בתגובה מידית לקללת הזולת, בדרך כלל מדובר לא בנקמה אלא בתגובה לכאב. רק אם כבר עבר איזה פרק זמן, כאשר מדובר בתגובה מחושבת ומתוכננת ולא אינסטינקטיבית, יש לגזור שמדובר במעשה נקמה. כן פסק גם הסמ"ע (תכא, כד).
החפץ חיים מבסס הוראה זו על דברי האור זרוע (הובאו דבריו בשו"ת מהר"י וייל סימן כח), שכתב שכאשר אדם מקלל את חברו והלה חוזר ומקלל אותו בחזרה, רק הראשון נענש, ואילו השני פטור כיון שהוא פעל מתוך כעס והתחממות של הרגע. את זה הוא לומד מהלכת גואל הדם, שהתורה מאפשרת לו להרוג את הרוצח מתוך כעס של הרגע. החפץ חיים גם מביא את דברי החינוך (מצווה שלח), שכותב שהאדם אינו יכול (ואינו נדרש) להיות אבן דוממת מול המקלל ומעליב אותו (ובכך גם יאשר שהקללות נכונות ומוצדקות), ולכן מותר לו להגיב לפי העניין.
בשו"ת חוות יאיר (סימן סה) חולק על הלכה זו, ומבאר שהפטור מחיוב מוגבל להשלכות הממוניות, ולא ניתן לגזור משם לעניין היתר ואיסור. לדבריו, כאב נפשי אינו יכול להיות תירוץ למעשה נקמה. מותר להגיב בקללה או בתקיפה אך ורק לצורך הגנה עצמית; מעבר לכך אין כל היתר.
להגיע לחתונה
אם אדם לא הגיע לחתונה המשפחתית שלי, האם מותר לי לנהוג באופן מקביל ולהימנע מהגעה לחתונה שלו?
נראה שההלכה לעניין הזה יהיה תלוי במניע הפנימי. ייתכן שההימנעות מלהגיע לחתונה של הזולת לא תיחשב נקמה, כי היא מבוססת על הערכה של הידידות: אם הזולת לא הגיע לחתונה שלי, סימן הוא שאין בינינו ידידות עמוקה, ומכאן שאין בכך נקמה.
מנגד, אם אדם נמנע מלהגיע לחתונה של הזולת בתור מעשה נקמה ואיבה – הוא העליב אותי ולכן אני אעליב אותו בחזרה – אזי יש בכך נקמה (עי' בספר הנקמה והנחמה, עמ' כח-כט).
סיכום
כפי שהמסילת ישרים (פרק ט) כותב, יש מתיקות מיוחדת בנקמה, ולאדם נטייה אנושית וטבעית לנקום. התורה מחייבת אותנו להתעלות מעל הנטייה הטבעית הזאת, ולסלק את תחושות השנאה מהלב.
נסכם בקצרה את עיקרי הדברים:
- התורה קובעת שני איסורים נפרדים, איסור על נקימה, ואיסור על נטירה.
- לדעת הרמב"ם וספר החינוך, המוקד של שני האיסורים הוא בלב האדם (ולכן הרמב"ם מפרש את האיסור בהלכות דעות). איסור נקמה אוסר על האדם להגיע לדרגת שנאה כזו שמתפרצת החוצה במעשה נקמה. באיסור נטירה אוסרת התורה דרגה פחותה של שנאה, לפיה אדם מוכן להשאיל לחברו חפץ, אבל שומר טינה בלבו.
- לדעת ספר יראים נראה שהאבחנה בין האיסורים אינו בענייני שבלב, אלא בעניינים שבמעשה: איסור נקמה מתייחס למעשה (אינו מוכן להשאיל לחברו) ואילו איסור נטירה מתייחס לדיבור (מוכן להשאיל, אבל מזכיר שהלה סירב להשאיל לו).
- לפי כמה דעות, איסור נקמה ונטירה נאמר רק בנוגע לפגיעה ממונית, ולא לפגיעה בגוף. אבל מלשון הרמב"ם וספר החינוך מבואר שלא הסכימו להבחנה זו, וסוברים שתמיד אסור לנקום ולנטור, חוץ לתלמיד חכם שצריך לנקום את נקמת ה' מן הרשעים, או לנקום את כבוד התורה שהתבזה.
- נחלקו הפוסקים ביחס לתגובה מידית, של תקיפה או של קללה, מתוך חמימות הרגע: יש הרואים בכך איסור, ויש פוסקים שאין בכך איסור.
