מותם של בני אהרן, נדב ואביהו, מהווה פרשייה קשה במיוחד מתוך פרשיות התורה. הפסוק מתאר את האירוע במילים ספורות: "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטרת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (ויקרא י, א-ב).
סיבת המוות של בני אהרן לא נתפרשה היטב במקרא: מה הייתה אותה "אש זרה" שהביאו, היכן טמון חומרת העבירה שהביאה עד כדי העונש הקשה?
חז"ל הבחינו בקושי שבדבר, והציעו כמה הצעות לחטא שבעטיו מתו בני אהרן, כמובן על-פי דרש הפסוקים. אחת ההצעות מסתמכת על סמיכות הפסוק למצוות התורה, המופיעה בהמשך הפרק, כלשון צו ה' לאהרן: "יין ושכר לא תשתו" (ויקרא י, ט). חז"ל מבארים: "ר' ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש".
במאמר הנוכחי נדון באיסורים ספציפיים שנאמרו ביחס לשתיית יין. אנו מוצאים כמה איסורים כאלה, חוץ מהכניסה למקדש: תפילה, ברכות, ופסיקת הלכות. בעיקר, נתמקד באחרון, ובדינו של דיין ששתה יין.
מהו אופיים של איסורים אלה? האם הם שווים בחומרתם? איזו דרגות של שכרות רלוונטיים ביחס לאיסורים אלה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
כהנים ויין
האיסור של שתיית יין עבור כהנים מוגבל לזמן שבית המקדש קיים, והם נכנסים למקדש לשם עבודתם. בשל האיסור, תיקנו חכמים שאסור לכהנים לשתות יין (ושאר משקאות משכרים) לאורך תקופת משמרם (השבוע או שבועות שבהם משפחת הכהונה שלהם מופקדת על עבודת המקדש). חוץ מתקופה זו, מותר להם משתות יין.
לדעת רבי (סנהדרין כב, ב), מותר לכהנים לשתות יין כיום בכל עת, שכן לדעת רבי אין אנו חוששים שיבנה בית המקדש בפתאומיות, ולא נמצא כהנים לעבוד את עבודת המקדש. לאור שיטת רבי, מדייקת הגמרא שלדעת חכמים אסור לכהנים לשתות יין בכל עת, מחשש שיבנה בית המקדש ולא יימצא כהן הראוי לעבודה.
ההלכה נפסקה כדעת רבי (כפי שעולה מסוגיית הגמרא), ומכאן שכיום אין הבדל מעשי בין כהנים לבין שאר העם ביחס לשתיית יין. יוצא מן הכלל הוא ברכת כהנים: אסור לכהן לשאת את כפיו כאשר הוא שתוי, ומסיבה זו אין הכהנים נושאים את כפיהם במנחה, מחשש ששתו יין בסעודתם (עי' אורח חיים, סימן קכח).
פסיקת הוראה
בסמוך לאיסור שתיית הכוהנים, נאמר: "ולהורות את בני ישראל את כל החקים" (ויקרא י, יא). מכאן למדו חז"ל – מתוך סמיכת הפסוקים – שאסור למי ששתה יין להורות פסקי הלכות: "כך אסור לכל אדם, בין כהן ובין ישראל, להורות כשהוא שתוי" (רמב"ם, הלכות ביאת מקדש א, ג; על-פי עירובין סד, ב).
ואולם, איסור זה נאמר דווקא ביחס להוראה שיש בה איזה פן של חידוש, או שדורשת חשיבה ועיון. דברים פשוטים ומפורשים, הידועים לכול, "כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא באלה" (רמב"ם, שם), מותר להורות אפילו כאשר הוא שתוי.
העיקרון העומד מאחורי האיסור הוא לוודא שההוראה לא תיעקם מחמת מצבו של הפוסק; במקום שההלכה פשוטה וברורה, אין אפוא איסור.
בנוגע לכמות היין האוסרת על הוראת הלכה, כתב הסמ"ע (חו"מ ז, ג) שגם אם שתה רביעית יין לבד, אסור להורות איסור והיתר עד שפג יינו. ואולם, הסמ"ע מוסיף שביינות שלנו, היותר חלשים, יש להקל בשתיית רביעית בלבד. הסמ"ע אינו מפרט איזו כמות תאסור על הוראת ההלכה, אך ייתכן שאין לכך כמות קבועה, אלא ההלכה תהיה תלויה בתחושה הסובייקטיבית של הפוסק.
דרגות בשכרות
טרם נמשיך בעיון בדינים אלה, נקדים שיש דרגות שונות בשכרות, הנוגעות להלכה. דנו בכך בעבר, ונסכם את הדברים הנוגעים לענייננו.
לעניין תפילה לאחר שתיית יין, אנו מוצאים חילוק בין השתוי לבין השיכור. חילוק זה מבואר בגמרא עירובין (שם): "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה; שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה".
הגמרא מבארת מה נקרא "שתוי", ומה נקרא "שיכור": "היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך; שיכור, כל שאינו יכול לדבר לפני המלך". וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילה, פ"ד, הלכה יז).
מכאן אנו למדים שישנם שני מצבים שונים של שכרות: מצב קל של 'שתוי', בו אסור לאדם להורות הלכה, ואסור לכהן להיכנס למקדש, וכמו כן אסור לאדם להתפלל בו – אבל אם התפלל יצא ידי חובתו (שולחן ערוך, סימן צט, ס"א) – ומצב כבד של 'שיכור', שאז תפילו תועבה ולא יצא ידי חובתו.
[מדברי ה'משנה ברורה', סימן צט, ס"ק ד, משמע קצת שאם היין כלל לא השפיע על האדם, אזי מותר לכתחילה להתפלל, גם אם שתה רביעית יין; עי' בכך בספר 'אשי ישראל', פרק כב, הע' נד.]
השלכות של דרגות השכרות
ההבדל בין דרגות השכרות מוליד כמה השלכות מעשיות.
במקום שרואה אדם שאם ימתין יעבור זמן תפילה, אזי אם הוא רק 'שתוי' מותר לו להתפלל בשביל שלא יפסיד זמן תפילה. דעה זו אינה מוסכת לכך, אך כך פסוק בספר ים של שלמה, ודעתו הובאה במשנה ברורה כדעה שנייה (סימן צט, סק"ג ו-יז – וטוב שיקפיד להתפלל מתוך סידור). אבל אם הוא 'שיכור', דהיינו, שאינו יכול לדבר בפני המלך או בפני אדם נכבד, אסור לו להתפלל אפילו באופן שיעבור זמן תפילה.
בים של שלמה (ביצה ב, ה) מוסיף שביום טוב, כאשר יש מצוות שמחה של שתיית יין, מותר לכתחילה להתפלל גם לאחר סעודה שיש בה יין, והאדם במצב של 'שתוי'. המגן גיבורים מרחיב הלכה זו אף לפורים: כיון שיש מצווה מיוחדת של שתיית יין, מותר לשתוי להתפלל גם כאשר הוא תחת השפעת היין.
מי שלא התפלל מחמת שהיה שיכור, חייב להתפלל תפילת 'תשלומין' לאחר שתעבור שכרותו. גם אדם שפשע והפסיק את תפילתו (כגון שהמתין עד הרגע האחרון, ובאותו רגע נאנס ולא היה יכול להתפלל) רשאי להתפלל תפילת תשלומין, ורק מי שהפסיד תפילות בכוונה תחילה, אינו רשאי לכך. מכאן שמי שהפסיד תפילה מחמת שהיה שיכור, רשאי וחייב להשלים על-ידי שיתפלל שתי תפילות (ועי' משנה ברורה סק"ו בעניין התשלומין).
גם כשמגיע אדם לדרגה של 'שיכור', אין הכוונה שאין דיבורו נחשב לדיבור על-פי הלכה, ואין מעשיו מעשים. למדנו הלכה זו מדין ברכת המזון, שנפסק (שו"ע, אורח חיים סימן קפה) שיש לאדם לברך ברכת המזון גם כשהגיע למצב שכרות, שאינו יכול להתפלל.
הסיבה לחילוק בין תפילה לבין קריאת שמע היא שברכת המזון היא דין תורה, ולכן הגם שצריך להקפיד שלא יבוא למצב כזה (כמבואר ב'משנה ברורה', שם, סק"ו), אם הגיע לכך יש לו לברך ולא להפסיד את מצוות התורה.
מתוך טעם זה, כתבו ה'מאמר מרדכי' (שם, סק"ד) ו'קצות השולחן' (סימן מד, סעיף ז) שהלכה זו (שמברך אפילו בשכרות) נאמרה רק אם אכל כדי שביעה, שחיובו בברכת המזון הוא מדאורייתא, ולא במקום שחיובו לברך אינו דין תורה אלא דין דרבנן בלבד. אולם, ב'משנה ברורה' לא כתב חילוק זה, ומשמע שבכל אופן מברך.
מטעם זה, הלכה היא שאמנם אסור לקרוא קריאת שמע במצב של שכרות (ולדעת ה'משנה ברורה' והגר"א, אפילו במצב של 'שתוי' יש איסור בדבר), אם רואה אדם שעובר זמן קריאת שמע יש לו לקרוא את השמע אפילו במצב שאינו יכול לדבר בפני אדם נכבד (משנה ברורה, סימן צט, סק"ח, וסימן קפה, סק"ו, וביאור הלכה שם ס"ה), שכן מדובר במצווה דאורייתא (לעניין שאר ברכות עי' ב'משנה ברורה', סימן צט, סקי"א, ובביאור הלכה, סימן קפה, ס"ה).
הוראה בבית הדין
נראה לכאורה שדין הוראה בבית הדין כדין הוראת איסור והיתר, וכמו שאסור לאדם להורות הלכה כאשר הוא שתוי, גם הדין אף לעניין דיין הדן את הדין.
אכן, המדרש מזהיר "דיין ששתה רביעית יין" שלא לדון (במדבר רבה י). כך נפסק על-ידי ר' יונה בספר היראה, וכן נפסק בשו"ת הב"ח (סימן מא).
אולם, הלכה זה לא נפסקה בתלמוד, ובשו"ע כותב: "יש אומרים דשתוי יין מותר לדון דיני ממונות" (חו"מ ז, ה). מקור הדין הוא מדברי התוספות (סנהדרין מב, א).
מדבריו משמע שהשתוי על כל פנים אינו כשיר לדון דיני נפשות ודיני איסור והיתר. הגמרא בסנהדרין (דף מב, א) לומדת מדברי הכתוב במשלי (לא, ד) שאסור לדיין לדון דיני נפשות כאשר הוא שתוי, והב"ח מפרש שאמנם הפסוק מדבר על שיכור ממש, הוסיפו חכמים שגם בדרגת שתוי אין לדון דיני נפשות.
במשנה (סנהדרין מ, א) מבואר שדיין הדן דיני נפשות לא היה שותה יין כל אותו היום. בערוך לנר דייק שמדובר אפילו בפחות מרביעית.
לדון דיני ממונות
אם אסור לאדם להורות איסור והיתר כאשר הוא שתוי, למה יהיה מותר לו לדון דיני ממונות (כדעת ה"יש אומרים" שהובאה בשולחן ערוך)?
התומים (ז, ו; הובא גם בנתיבות המשפט) ביאר הלכה זו על-פי ההנחה שבית הדין יושב בשלושה, ונמצא שאם אחד מהם שתוי, השניים האחרים הם פיכחים. מכאן שהמומחה הדן יחיד אסור שיהא שתוי.
ייתכן שניתן להציע פתרון אחר, שכן להבדיל מהוראות איסור והיתר רגילות, בדיני ממונות הדיין מקבל על עצמו אחריות על פסיקותיו: לשיטת הרמ"א (חו"מ כה), דיין הטועה בדבר משנה חייב לשלם את מה שהזיק (עי' גם קצה"ח כה, א, שדיין המקבל תשלום על מלאכתו מקבל אחריות על פסיקותיו).
לפי זה, ייתכן שבדיני ממונות אין לאסור על שתוי להורות, שכן אחריותו לטעות תחייבו להיזהר, ולהפעיל את שיקול דעתו ביחס למתי הוא ראוי להורות ומתי מצבו השתוי עלול להביאו לידי טעות. ואולם, לדעת השו"ע אין הדבר כן, וגם במקום טעות בדבר משנה אין הדיין חייב לשלם את הפסדם של הצדדים.
בשו"ת משכנות יעקב הוסיף שכיון שלדעת האוסרים מדובר באיסור דאורייתא, בוודאי שיש להיזהר בדבר, ולהתרחק מלהורות דין תורה, גם במסגרת של דיני ממונות, בכל מצב של שתיית יין.
