חנוכה-זמן להתבוננות

הנה יש להבין איך תקנו דין יו"ט על נס כזה של הפך שמן שאינו במיוחד גדול לעומת נצחון המכבים על אויביהם שזהו נס עצום וכמש"כ רש"י בפ' וזאת הברכה [ל"ג, י"א]: "י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות", וג"כ נס עם תועלת עצומה.

בכלל, מה עושים כזה עסק מהנס של פך השמן? לכאורה זה נס בעוצמה שכל בעל מופת יכול לעשות? וכי זהו הנס הגדול שתיקנו עליו את חנוכה- הנס שדלק שמונה ימים? מה עושים כזה עניין דווקא על הנס הזה?

כל המפרשים דנים על דברי הגמ' במס' שבת שמדברת על חנוכה: יש שתי דרשות סמוכות בשם ר' תנחום – בעל מדרש תנחומא: "אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום- נר של חנוכה שהניחה למעלה הכ' אמה בשבת פסולה כסוכה וכמבוי, "ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב: 'והבור ריק אין בו מים' – ממה שנאמר 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר – 'אין בו מים' – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". עכ"ד הגמ', והיא דרשה מפורסמת.

שאלו המפרשים מהי סמיכת שתי הדרשות של ר' תנחומא, אחד בהלכה ואחד באגדה? [חוץ מהשם] בהתחלה יש את הדין של מג' עד עשרים אמה, ואחר כך יש את הדין של "הבור ריק אין בו מים" – מה השייכות של שתי הדרשות יחד?

למעשה, כשמתבוננים בדברי הרמב"ם כאן, הרמב"ם מבאר את הדברים, ובס"ד נעמיק בדקדוק לשונו. הלשון של הרמב"ם בתחילת הל' חנוכה פרק ג' הלכה א', ב' וג': "בבית שני, כשמלכו יוון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו טהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד חורבן השני.

 וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמישה ועשרים בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא ליום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים אלו שתחילתם מליל כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן נרות בערב על פתחי הדלתות בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות את הנס". זו הלשון של הרמב"ם למה אומרים הלל ולמה מדליקים נרות – להראות ולגלות את הנס. וימים אלו נקראים חנוכה.

רואים מהרמב"ם מהי המטרה של הנרות – להראות ולגלות את הנס! בואו נבין את הדברים. יש וורט עצום של הגאון האדיר הרב הוטנר זצוק"ל, נמצא ב"פחד יצחק", הוא מסביר כך: ישנם שני מושגים בלשון הקודש שהם שונים לחלוטין, ואעפ"כ מצאנו שהם שניהם "הזדמנו לפונדק אחד" – התחברו יחד. מהם שני הדברים? יש את המושג של "הודאה" – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אדם מודה – מכיר. ויש מושג של "הודי'ה" – להודות, תודה רבה.

אומר הרב הוטנר זצ"ל ששני הדברים הזדמנו לפונדק אחד. השורש של שני המושגים זה באותו מילה – להודות. מדוע זה? כי השורש של להכיר טובה, להגיד "תודה רבה", זה קודם כל להודות לשני שקבלת ממנו טובות. אני מודה לך שנתת לי טובה, אני מכיר  – ההכרה הזאת זו ההתחלה.

לענ"ד הדברים  אף יותר עמוקים: איפה מצאנו את המושג של הודי'ה בתורה? יהודה – "אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך". הלשון של יהודה, ושורש יהודא הוא מ:"הפעם אודה את ה'". יהודה מתחילת ברייתו היה הסמל של הענין של הודאה. לאה קראה לו שם שמסמל הודאה, והוא עלה לגדולה בגלל המעלה הזאת של "אתה יודוך אחיך". יהודה הוא הסמל, ה"שפיץ" של העניין של הודאה.

מהו העניין של הודאה? אומר רש"י בחומש, כשלאה קראה את השם שלו: "יהודה" – הפעם אודה את ה'-שנתתי יותר מחלקי. זאת אומרת, לאה הגיעה להכרה הזאת שזה יותר ממה שמגיע לה. אם אדם יכול להגיע להכרה שזה יותר ממה שמגיע הוא יכול להגיד תודה.

למה בן  אדם לא מכיר טובה? תמיד יש טענות על זה ועל זה, לא אומרים תודה, לא מעריכים… למה תמיד יש טענות על בן אדם? כי הוא מרגיש: "מגיע לי"! אבל אם אדם יכול להגיע להבחנה הדקה הזאת, להתבונן, שבאמת "לא מגיע לי", אם הוא מכיר בזה – הוא יכול להודות, להגיד "תודה רבה". "יודוך" – תודה רבה על דבר טוב. זה השורש של הענין של הודאה. הבחנה דקה, התבוננות שלא מגיע לי. זה היסוד.

רבותי, הגמ' במס' בבא קמא בפ' המניח אומרת, שדבר שפרוס על הקרקע – ששוכב על הקרקע – אדם לא חייב אם הוא עובר על זה, כי אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים.

שואלים הראשונים, מבואר בשיטה מקובצת: אז אם כן, בנ"א לא הולך ברחוב? אלא עד ג' טפחים אין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים .נמצא שמג' טפחים עד עשרים אמה זהו שיעור המקום שדררכן של בנ"א להתבונן [בדרכים]. והנה כת' ג' טפחים עד עשרים אמה הוא השיעור שנתנו לנרות חנוכה. ג' טפחים עד עשרים אמה – זה השיעור שדרכם של בני אדם להתבונן.

הנס של הפך שמן, רבותי, באמת זה נס קטן מאוד, כל אדמו"ר יכול לעשות נס כזה. עיקר הנס, ברור כשמש – זה הנס של הנצחון, של בני המכבי על היוונים. אבל איזה דבר נותן תוכן העניין ואת המסר האלוקי שיש רצון לכלל ישראל, וכלל ישראל עשו את הדבר הנכון, איזה דבר נותן לך את ההכרה הדקה, את ההתבוננות להבין שכל זה השגחה מן השמים? זה הנס של פך השמן. זה נס קטן, אבל במסגרת של הדברים שקרו כשאירע נס דווקא במנורה – שזה הסימן של טהרה, של תורה, מנורה זה תורה, כתר תורה- יש אומרים זה הכתר של המנורה. כשזה קרה לבסוף כת' בגמ',"לשנה האחרת"- התבוננו בזה שנה, לא מיד. חשבו על זה, התבוננו בזה, ומתוך ההתבוננות באו להכרה והבחנה דקה מאוד שהנס המלחמתי הזה לא היה מכוח התחכמות ואימונים ותחבולות,אלא  שיש כאן מהלך של השגחה פרטית. הרי שכל ההודאה של חנוכה וגם הדין של הדלקת הנרות וההלל שלה – זה דין מסוים באותו יום, שהאדם צריך להיות מתבונן.

נראה שזה גם סמיכת שתי הדרשות: אומרים המפרשים- המהרי"ל דיסקין ואחרים, שזה ברור כשהאחים השליכו את יוסף לבור -הם לא ידעו שיש שם נחשים ועקרבים. אילו היו יודעים שיש שם נחשים ועקרבים היו אומרים שודאי שהוא צדיק, אלא שהנחשים והעקרבים היו בצד, והאחים לא ראו. הוציאו את יוסף מן הבור, מכרו אותו והמשיכו עם העניינים שלהם. אחרי שיצא יוסף – תציץ לתוך הבור! אילו היית מציץ לתוך הבור – קצת התבוננות – היית מבין שיש כאן מהלך של השגחה, יש כאן צדיק לפניך! את הנקודה הזאת – זה הם לא עשו. וזו השייכות של שתי הדרשות יחד. את הנקודה של התבוננות זה מה שהיה חסר להאחים. הם לא הסתכלו לתוך הבור להבין שיש כאן מהלך מלא השגחה פרטית, מהלך של צדיק שעומד לפנינו.

ואילו הנס של חנוכה במידה מסוימת- בדיוק ההיפך מזה. זה מהלך של התבוננות, מתוך דבר קטן כזה – "בא לגלות על הנס", ועם ההתבוננות- אנחנו רואים מהלך של צדיקים לפנינו, מהלך של השגחה פרטית!ולכן השיעור של הדלקת הנרות הוא השיעור של "דרכן של בנ"א להתבונן", והם הימי שמחה והלל שתיקנו חכמים.

הר שהעניין הוא פשוט: חנוכה הוא באמת חג של תלמידי חכמים. חג של תורה, אורה זו תורה, המנורה היתה סמל של תורה. אבל העיקר של תורה הוא: דרכו של אדם להתבונן בדרכים. אדם צריך להכיר שהנר הקטן הוא מראה, מגלה מהלך מלא של השגחה פרטית, של דרך ה'. אם כך, אז הוא מקבל את המסר של חנוכה, והוא יכול לקבל את האורות שמן השמים משליכים לנו כדי להתעלות על ידי הימים הקדושים האלו.