בתהילים מזמור י"ד [פסוק א'] נאמר – "למנצח לדוד – אמר נבל בלבו – אין אלהים".
ורש"י שם מפרש – שדוד התנבא כאן על נבוכדנצר [בחורבן בית ראשון] – שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו – ואין אחד מכל חיילותיו מוחה בידו.
במזמור נ"ג [פסוקים א' וב'] נאמר שוב – "למנצח על מחלת משכיל לדוד – אמר נבל בלבו – אין אלהים
ושם מפרש רש"י – על פי דברי הגמ' בגיטין נו: שכאשר טיטוס [בחורבן בית שני] – נטל סייף וגידר את הפרוכת נעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו – ועל כך נאמר "אמר נבל בלבו – אין אלהים".
נמצא אם כן שאותו ביטוי של "נבל" מופיע במזמור י"ד על נבוכדנצר אשר החריב את בית ראשון – ובמזמור נ"ג על טיטוס אשר החריב את בית שני.
השורש נבל בלשון הקודש מורה על ביטול החיות.
ארבע מדרגות חיים בבריאה – הדומם אין בו חיות כלל – הצומח – החי – והמדבר שזו דרגת החיות של נפש חיה – רוח ממללא.
צמח שאין בו חיות נקרא – נובל.
בעל חי שאין בו חיות נקרא – נבלה.
דיבור שחיותו פגומה נקרא – נבול פה.
לפי זה יש לבאר מדוע נקראים ב' מחריבי בתי המקדש בלשון המזמור – נבל.
מוצאים בסידור בב' מקומות – שבית המקדש נקרא "בית חיינו" – ביהי רצון שאחרי קריאת התורה בשני וחמישי נאמר "ולכונן את – בית חיינו" – ובברכות ההפטרה נאמר "רחם על ציון כי היא – בית חיינו"
וביאור הדבר – שכדרך שאדם חי הוא מי שגופו מחובר עם נשמתו וכלשון הפסוק – "וייצר ה' אלקים את האדם – עפר מן האדמה – ויפח באפיו נשמת חיים – ויהי האדם לנפש חיה" – כך בבריאה כולה – בית המקדש הוא המקום המחבר את העולם הגשמי שהוא בדוגמת הגוף עם נשמת הבריאה – עם השכינה הקדושה – ועל כן הוא נקרא בית חיינו.
כאשר טיטוס חילל את בית המקדש יצאה טיפת דם – כדי לבטא שהחילול הזה גרם להפרדת הקדושה מהבית הגשמי – שזה כעין שפיכות דמים [ראה מהר"ל בחידושי אגדות שם – גיטין נו:]
ועל כן על שם המעשה הזה נקרא טיטוס בלשון הפסוק "נבל" – שהוא תואר המורה על מי שאין בו חיים – כי הוא אשר חילל את "בית חיינו".
וכך גם נקרא במזמור י"ד – נבוכדנצר – אשר חילל את בית המקדש הראשון – נבל.
ונראה שלכן רש"י מדגיש שלא קם אחד מחיילותיו למחות בידו – כי כדרך שמוצאים שהמבזה את חברו כאילו שופך דמים – כי הפגיעה בכבודו פוגעת בחיבור שבין גופו הגשמי ובין נשמתו הרוחנית הקרויה כבוד – כך הביזוי של בית המקדש על ידי נבוכדנצר – התעצם בזה שלא היה מי שימחה בידו כמו שמובא בהמשך המזמור שם – "ה' משמים השקיף על בני אדם – לראות היש משכיל דורש את אלוקים" – ומפני שנבוכדנצר חילל את כבוד בית המקדש והפריד את החיות האלוקית מהבית הגשמי – על כן הוא נקרא בלשון הפסוק שם – נבל.
והנה אותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלהים" – מתפרש בגמרא בברכות באופן שלישי.
בגמ' ברכות יב: מובאת ברייתא בפירוש הפסוק "ולא תתורו" ואמרו שם – "אחרי לבבכם" – זו מינות – וכן הוא אומר "אמר נבל בלבו – אין אלהים"
ומפרש רש"י מינות – אותם המהפכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל – אמר נבל בלבו – ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים.
מלשון רש"י עולה שהוא מבאר – שמינות ענינה שנוטל את התורה ללא החיות האלוקית שבה וזה הפירוש שהופך דברי אלוקים חיים – שזה כדרך שעשתה יון שהתיחסה אל התורה כאל חכמה בעלמא – ומה שהזכיר רש"י שמהפכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל – הכונה במילה אליל היא לבשר מת – כמו שמוצאים במסכת חולין והיינו שמתייחס אל התורה כאל דבר ללא חיות.
נמצא שאותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלקים" – אשר התפרש על ידי רש"י בתהילים על נבוכדנצר וטיטוס מחריבי בית המקדש – בית חיינו – מתפרש בגמרא בברכות – על מי שנוטל את התורה ללא החיות האלוקית שבה.
ולפי מה שהתבאר מובן הקשר בין הענינים – מפני שהתואר "נבל" הוא התואר הראוי למי שמפריד את החיות הרוחנית האלוקית – מהמציאות הגשמית, בין כאשר מדובר בבית המקדש – ובין כאשר מדובר בתורה הקדושה.
ויתכן שמשמעות הפסוק מתפרשת לא רק כפשוטו "אמר נבל בלבו- אין אלקים" אלא גם – "אמר נבל – בלבו אין אלקים" – דהיינו הוא אומר שאין בלבו אלוקים – מפני שהנבל מפריד את האלוקות מהלב.
ובתוספת התבוננות יש לומר – שהקשר שבין הרוחניות האלוקית – והעולם הגשמי – אשר מקומו הוא בבית המקדש – והקשר שבין החיות האלוקית שבתורה – אל הדברי תורה – בשרשם אחד הם.
במדרש רבה פרשת תרומה [פרשה לג – אות א'] מובא משל על ענין בנית המשכן.
…אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר "ויקחו לי תרומה".
משל למלך שהיתה לו בת יחידה – בא אחד מן המלכים ונטלה – ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו – אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא – לפרוש ממני איני יכול – לומר לך אל תטלה איני יכול – לפי שהיא אשתך – אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקב"ה לישראל – נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול – לומר לכם אל תטלונה איני יכול – אלא בכל מקום שאתם הולכים – בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שאמר ועשו לי מקדש.
וצריך להבין מה פירוש לפרוש ממנה איני יכול? ומה הפירוש עשו לי קיטון אחד?
ושמעתי ממו"ח הגאון ר' יעקב כ"ץ שליט"א בביאור הדברים – שהכונה היא – שאי אפשר להפריד את התורה ממנו ית' – שכן אז שוב אין זו תורה – התורה היא כביכול בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – ואי אפשר להפריד אותה ממנו ית' –[ומי שעושה כן זוהי מינות – והוא נקרא נבל.]
אחרי מתן תורה – פונה הקב"ה לכלל ישראל ואומר הרי על ידי לימוד התורה כראוי – בהכרח שתגיעו לדבקות בשכינה – כי קוב"ה ואורייתא חד הם – על כן הכינו מקום להשראת השכינה אשר תבוא על ידי לימוד התורה – וזאת על ידי בנית המשכן.
ולכן בפנימיות המשכן בקודש הקדשים לפני ולפנים – היה הארון אשר בו היו הלוחות – שברי לוחות וספר תורה השייכים כולם לקדושת התורה – כי פנימיות המשכן היא – השכינה השורה על ידי לימוד התורה כראוי.
בזה יאירו דברי הב"ח [או"ח סי' מ"ז] המבאר את דברי הגמ' בנדרים – שבית ראשון חרב על שלא ברכו בתורה תחילה.
ותמצית דבריו שם היא – שתכלית לימוד התורה היא – שעל ידי זה נתדבק בשכינה הקדושה ותמשך השכינה לארץ – אבל כאשר לימודם לא היה בכונה הראויה להתדבק בשכינה – אלא לצורך דברים גשמיים להנאתם ולהראות חכמתם – נסתלקה השכינה מהתחתונים וחרבה הארץ.
יוצא אם כן שאותו לימוד תורה שהוא ההפך ממינות וסעיפיה – דהיינו, לימוד תורה מתוך כונה להתדבק בנותן התורה ולהשרות את שכינתו בארץ – הוא הוא המוריד את השכינה אל המשכן ובית המקדש
על ידי העסק בדברי התורה שהם חיינו באופן הראוי – דהיינו כדי להתדבק בשכינה – מחבר הלימוד את החיות האלוקית אשר בה – עם גופם של הדברי תורה ועל ידי זה שורה השכינה בבית המקדש שהוא בית חיינו – מקום החיבור בין הגשמיות של העולם ובין השכינה נשמת העולם – וכאשר היתה חסרה הכונה הזו בלימוד התורה – חרב מקום השכינה.
ועל כן אותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלקים" אשר נאמר על נבוכדנצר וטיטוס מחריבי בית המקדש – נאמר גם על מי שלומד תורה שלא באופן הראוי – של חיבור בין התורה ובין נותן התורה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים – לכונן את בית חיינו – ולהשיב את שכינתו בתוכנו במהרה בימינו – ונאמר אמן.
