א. גבול עליון בפיאות הראש: – מתחיל מזוית כניסת השערות במצח שמשם מתחיל לנטות גידול השערות לצד מטה ומשם ואילך ממשיך בקו אלכסון עד מאחרי אוזנו.(ע"פ יד"ה). אולם יש דעות אחרות מקילות יותר בזה (ועיין שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קס אות ה' ד"ה "ואגב").
מקורות ונימוקים:
הנה מעיקר הדין הדבר תלוי במבנה השיער של בני האדם וכמו שכתב הגאון יד קטנה (על הרמב"ם הלכ' ע"ז פ"ו אות ע"א) וז"ל : דמן המקום שמתחלת לצאת חוץ לגבול היינו ממקום שכלה צמיחת השיער שלפני הפאה במצחו (דהיינו מצד המצח) וכן כלין צמיחת השיער שאחורי הפאה למעלה על האוזן סמוך לאוזן וזה נקרא אחורי האוזן ובאמצע מבין כנגד שניהם, מתחלת משם שיעור מקום הפאה והרי הוא שיעורו מקום שמתחלת מלמעלה,עכ"ל.
אולם המנהג אינו כן, אלא נהגו ישראל להניח מלמעלה הרבה יותר .
וביאר הרב טעמם ותכ"ד הם-דכיון שיש בני האדם אשר השיער שבחלק הראש שלפניו שעל המוח לצד המצח המה מתחילים להיות כלים ונפסקים למעלה במקצוע שעל הצדדים ובעומק גובה הראש…ומשם למן עומק המקצוע יתפשט השערות לשתי חלקים חלק אחד יורד כלה בשיפוע עד המצח וחלק השני יורד לשערות שבפאה ולבני אדם אלו (מן הדין) מתחיל מקום הפאה תיכף למעלה ממקום שמתחיל המקצוע להתחלק כנ"ל, כי שם נקרא משווה צדעיו לפדחתו והלכך נהגו כולם אף אותם שאין להם מקצועות להניח שיער גדול להפאה למעלה בגובה הראש עכת"ד ע"ש. ומרן בשו"ע יו"ד (סי' קפא סעיף ט) העתיק לשון הרמב"ם שם להלכה.
סיכומו של דבר :
לאנשים שיש להם שמקצועות שערם גבוה שנפרד שיער הראש היורד למצח לשאר השיער היורד לאוזן אסור מדינא לגלח שום תער בכל שטח מן המקום ההוא תיכף מלמעלה ממקום שמתחלת המקצוע בגובה הראש להיות חלק (משערות הצומחות במקום הפאה היורד על הצדעים) עד למטה מן האוזן כנ"ל. ומנהג ישראל שכולם עבדי הכי.
וכ"ז הוא ע"פ ד' הגאון יד הקטנה, אולם יש דעות אחרות מקילות יותר בזה ,ועיין בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' קס אות ה' ד"ה "ואגב") ובמה שכתב עוד בס' שו"ע מקוצר (ח"ד סי' קמט ס"ב) ע"ש. וקהילות שיש להם מנהג ברור בזה יעשו כמנהגם,ובמקום שאין מנהג טוב לנהוג כדעת היה"ק וכנ"ל.
מדוע אינכם מציינים שיש מנהג אחר והוא כל הצדע בקו אנכי עד למעלה ולא בקו אלכסוני. כן מפורש ב"תשובות והנהגות" וב"משנה הלכות". ופי' זה יתכן בב"י לא פחות מהפי' של קו אלכסוני. ואולי אף יותר. וכן הוא ב"בית לחם יהודה" בש"ע שם וכמו כן משמע בלבוש.
השאר תגובה