א. בגמ' במס' ב"מ דף ו. איתא "בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למעבד לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן" דאיבעיא לה להגמ' בשתק והדר צווח אי הויא הודאה או לא [ובשתק כל הזמן ודאי דהוי הודאה, ובצווח כל הזמן ודאי דלא הויא הודאה, ורק בשתק ולבסוף צווח הויא איבעיא].
והגמ' לא פשטה את איבעיא זו, אולם מוסיפה לשאול בתר הכי "אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת, אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו", דפשיטא לה לגמ' דאי בתקפה אחד בפנינו מוציאין אותו מידו דלא אלימא הקדש מתקיפה וכשם שבתקפה מוציאין אותה מידו יוציאו זאת מידו אף בהקדישה. אבל לפי הצד דבתקפה אין מוציאין אותה מידו מבעיא לה להגמ' אי הקדש הוי כתקיפה או לא [ועיין בתוס' את צדדי האיבעיא].
והגמ' רוצה לפשוט את האיבעיא מההיא מסותא "ת"ש דההיא מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה פרשי מינה רב חנינא ורב אושעיא וכולהו רבנן, וא"ל רב הושעיא לרבה כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה כי אתא לסורא א"ל רב המנונא מתני' היא, ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה אסורים בגיזה ובעבודה והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ובעבודה, אמר לך רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה דקדושה הבאה מאליה שאני", דהגמ' רצתה להביא ראיה לההיא מסותא מהא דאיתא בברייתא שספק בכור נשאר ביד הישראל משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה [ועל כן אמרינן שהכהן צריך להביא ראיה לישראל שהוא בכור ובלא זה אינו יכול להוציאו ממנו], אולם אם תקפו הכהן מן הישראל זה נשאר ביד הכהן דהרי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ועכשיו שתקפו הכהן נמצא שעכשיו המוחזק הוא הכהן, ועל כן צריך הישראל להביא ראיה דשלו היא בשביל להוציאה מיד הכהן. והראיה לבאו דהא התם מכיון שאם תקפה הכהן אין מוציאין אותו מידו מ"מ כשזה עדיין ביד הישראל הוא אסור בגיזה ועבודה אע"פ שעכשיו המוחזק הוא הישראל, וא"כ חזינן שמכיון שכשיתקפנה זה יהא שייך לכהן – חל ע"ז קדושה כבר מעתה וא"כ גם כאן במסותא בהקדישה בלא תקפה יועיל ההקדש. וע"ז הפריך רבה, דלא הוי ראיה ואיכא למימר דהקדישה בלא תקפה אין מועיל הקדש, והתם אפילו אם תאמר דתקפו כהן מוציאין אותו מידו משום שרק הישראל קרי מוחזק בזה, וזה שתקפה ממנו הכהן לאו שמיה מוחזק בזה, ומ"מ אסורין בגיזה ובעבודה משום שזה קדושה הבאה מאליה וקדושה הבאה מאליה שאני, ועכ"פ – אין ראיה דהקדישה בלא תקפה הוי הקדש.
והגמ' רצתה להביא ראיה לרבה וז"ל הגמ' "אמר ליה רב חנניה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר להתעשר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן", דעל כרחך הא דיכול לעשרו הוי משום שלא חל כלל ההקדש עי"ז שיכול לתוקפו, דאם מכיון שיכול לתוקפו חל ההקדש אזי לא היה יכול לעשרו. משום דאפשר שמפריש שה ששייך לכהן למעשר, והרויח שאינו צריך להפריש שה משלו ופטר את ממונו בממונו של כהן. [והוי ראיה ג"כ למסותא דהקדישה בלא תקפה אין חל ההקדש].
והגמ' מביאה שאביי הפריך את הראיה "אמר ליה אביי אי משום הא לא תסייעיה למר הכא במאי עסקינן כגון דלית ליה אלא תשעה והוא דמה נפשך אי בר חיובא הוא שפיר קא מעשר אי לאו בר חיובא הוא תשעה לאו בר עשורי נינהו" פי' דאביי ס"ל שאין ראיה לרבה מדמעשרין, משום דאיכא למימר דאיירי שיש שם רק תשעה והספק, דמש"ה, ממ"נ יצא ידי חובת מעשר, ואח"כ הפריך אביי את דבריו "הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי הוא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין ואי ס"ד ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא נפטר במנין הראוי דאמר רבא מנין הראוי פוטר אלא מאי אית לך למימר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק הכא נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק".
ב. הגמ' בתר הכי (בדף ז.) דנה מה הכוונה ספיקות וז"ל הגמ': מאי ספיקות אילמא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש אלא ספק פדיון פטר חמור וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. דהגמ' פשטה דאיירי בספק פדיון פטר חמור.
(וביאור הגמ' מבואר בהקהלות יעקב (סימן ח') וז"ל: "הש"ש שמעתתא א' פ"ג כתב להוכיח כשיטת הרמב"ן ז"ל ורשב"א ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה, מהא דפריך פ"ק דב"מ בהא דתנן הספיקות נכנסין לדיר להתעשר אילימא ספק בכורות יהיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קודם אלא ספק פדיון פטר חמור ע"ש. והשתא אי נימא דספק מותר מן התורה א"כ ספק בכור הזה מותר מן התורה בגיזה ועבודה כחולין גמור, והיכי הוי "שכבר קדוש", ואע"פ דקיי"ל דעשירי ודאי ולא עשירי ספק הא אפילו ודאי בכור אינו פטור אלא מטעם שכבר קודש ואם הספק אינו קודש מה"ת ויוצא לחולין ליגזז וליעבד א"כ כודאי חולין הוא ואין כאן שכבר קדוש אע"כ מוכח דספיקא אסור מה"ת את"ד הש"ש וע"ש מש"כ לתרץ בזה. ולענ"ד נ"פ דגם אי ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ אם האמת שהוא בכור פטר רחם, שפיר הוא נקרא שכבר קדוש [אע"פ שלא אסרינן ליה בגיזה ועבודה] לפי שהחפצא הוא עכ"פ חפצא של קודש אע"פ שהתורה לא חייבה להזהר בספיקות היינו שלא הזהירה תורה בו על גיזה ועבודה כל זמן שאינו יודע איסורו מ"מ קדושה איכא עליה דקדושתו לא פקעה בכדי משום שזה לא ידע איסור. וראיה לזה מדברי הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין בהא דאמרינן דהלכה היא בערלה של חו"ל דספיקו מותר וכתב הר"ן ז"ל שאין מכאן ראיה דבכל איסורין שליכא הלכה למשה מסיני ספיקו אסור מה"ת [דאל"כ למ"ל הלכה מיוחדת להתיר ספק של ערלת חו"ל] דאפילו את"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספד"א מה"ת לקולא מ"מ זה שיודע שהוא איסור ודאי אסור ליתן למי שאינו יודע וקעבר על לפני עור ואילו הכא בספק ערלה בחו"ל שרי לספוקי להדדי ע"ש, הרי מבואר דאע"פ שספד"א לקולא מ"מ זה נקרא "מכשול" והנותן לו קעבר על לפני עור לא תתן מכשול, והיינו לפי שאע"פ שלא הוזהר הגברא להזהר מספיקות מ"מ החפצא נקרא חפצא דאיסורא והאוכלו חשיב שנכשל בדבר איסור. [ואח"כ מביא הקה"י ראיה לזה ועוד, עיי"ש, ואכמ"ל]).
ג. ובתוס' (בדף ו בד"ה פוטר ממונו בממון כהן) מפרש וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוצאין מידו, והרמב"ם חולק (הלכות בכורות פ"ב הל' ו') ופוסק דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וז"ל הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעלים, ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו, ולגבי מעשר בהמה (בהלכות בכורים פי"ב הל' כ"ג) פוסק דמעשרין את הספיקות. וז"ל הפרישו על ספק פטר חמור הרי הן כחולין לכל דבר ומתעשרין כשאר הבהמה, עכ"ל.
וכבר מקשים על שיטת הרמב"ם דהוא מאוד תמוה, דלכאורה מפורש בגמרא דאם ס"ל דמעשרין את הספיקות ע"כ דתקפו כהן מוציאין מידו. דאם אין מוציאין מידו פוטר ממונו בממון כהן הוא.
והכסף משנה (שם) מבאר דהרמב"ם ס"ל דבמסקנת הגמ' סוברים דכל זמן שהוא אצל הישראל נחשב כשלו ואפילו לעשר יכול, ולפי"ז צ"ל דהא דאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אין כוונתו לומר דע"כ הוי כראיה, אלא כונתו דמשום מה שאוקים אין פירכא דא"א לאוקמי בזה כמו שמבאר דעשירי ודאי אמר רחמנא, אבל ראיה בכל אופן לא הוי וכמו שביארנו דודאי א"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו אבל עכ"פ כל זמן שהוא מונח אצל הישראל כשלו הוא לכל דבר.
ועוד אפשר להוסיף דתוס' והרמב"ם נחלקו בחקירת קונטרס הספיקות מהו המע"ה אם פסק הוא. דשלו הוא עכ"פ כל זמן שהוא מונח אצלו, וע"כ מעשרין את הספיקות. ומ"מ אפשר דתקפו כהן אין מוציאין מידו, וכן סבר הרמב"ם, או אם ספיקא הוא ומספק אמרינן דיהא מונח אצלו עד שיביא אחר ראיה, וכן סבר תוס' ע"כ, ועל כן ס"ל לתוס' דאם מעשרין ע"כ דתקפו כהן מוצאין מידו, דאם אין מוצאין מידו, ע"כ דמונח אצל הישראל מספק ומספק לא היו מעשרין דיכול שפוטר ממונו בממון כהן. (ולפי"ז נחלקו ג"כ אם מתני' דקתני המע"ה דוקא מישראל או ג"כ מהכהן דלתוס' דווקא מישראל דהא תקפו כהן מוציאין מידו, ולרמב"ם אף מכהן, דס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו).
והרשב"א (בשו"ת תשובה שי"א) מבאר את שי' הרמב"ם באופן אחר דודאי מודה הרמב"ם דאם מעשרין את הספיקות ע"כ דתקפו כהן מוציאין מידו, והא דפסק דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו בבכור קמיירי, דס"ל דכשאוקמי בגמ' מאי ספיקות ספק פטר חמור, נפרך הראיה מבכור, וכיון דאין מעשרין בכור תקפו כהן אין מוציאין והא דפסק דמעשרין גבי פטר חמור ובאמת בפטר חמור תקפו כהן מוציאין מידו. והנפק"מ דפטר חמור הוי ליה חזקת מרא קמא דהא שה זה שלו הוא, ולחמור אין שום קדושה ושייכות לכהן. אבל בכור דאין לו חזקת מרא קמא דבמעי אמו אין נעשים מוחזק, ומיד כשנולד הוי כבר ספק שהוא שייך לכהן, א"כ מספיקא מונח אצלו, ועל כן תקפו כהן אין מוציאין, והקהילות יעקב (סימן ט.) מקשה דלכאורה אף בכור הוי חזקת מרא קמא, דבמעי אמו ג"כ מוחזקים כלקמן (דף ק' ע"א) גבי מחליף פרה בחמור מקשה הגמ' ונוקמא אחזקת דמרא קמא, וע"כ משעה שנולד כבר הוי הספק, ומ"מ הקשו דנוקמא אחזקת דמרא קמא וע"כ פי' דיהא מרא קמא מוחזק משעה שהיה במעי אמו, רואים מכאן דבמעי אמו ג"כ מוחזקים, ומתרץ דהתם גבי מחליף פרה בחמור דאם לא היה מחליף לא היה כאן ספק נעשה מוחזק במעי אמו, (וכן הוא בפטר חמור דאם לא היה פודה לא היה ספק מוחזק הוא בה) אבל בכור דבלא שום פעולה שיעשה כשנולד הוא ספק אינו נעשה מוחזק במעי אמו.
אבל לכאורה צריך ביאור לתוס' (ולכאורה גם להרמב"ם לפי הכסף משנה), דהאיך הביאו ראיה מפטר חמור דמעשרין מספק לבכור דתקפו כהן מוציאין מידו, והא לכאורה כמו שביארנו א"א להביא ראיה דפטר חמור דוקא מפני שיש לו חזקת מרא קמא, והאחרונים מתרצים דתוס' ס"ל כראב"ד דהרמב"ם והראב"ד (הלכות בכורים פי"ב הל' א') נחלקו אם אין הישראל רוצה לפדות את חמורו דהרמב"ם ס"ל דהוי מצוה לערפו וז"ל מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מ"ע לעורפו שנאמר וכו' עכ"ל והראב"ד חולק עליו וס"ל דעבירה היא דמפסיד הוא ממונו של כהן וז"ל אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, עכ"ל, וע"כ דס"ל דאף בחמור יש כבר זיקא לכהן וא"כ אף בפטר חמור לא הוי חזקת מרא קמא, אלא משום שעכשיו מוחזק הוא, וע"כ ראיה הוא לבכור, והרמב"ם כשיטתו דאין בחמור שייכות לכהן והוי מצות עשה לערפו, וע"כ יש לישראל חזקת מרא קמא, (ולפי"ז אף הרמב"ם יודה לתוס' דמתני' דהמע"ה מישראל דוקא, דאע"ג דבכור אין מוצאין מידו של כהן, מ"מ פטר חמור הא מוצאין מידו של כהן. ולא תני חילוק בין בכור לפטר חמור).
אבל לכאורה צ"ב מדוע נדחקו האחרונים לבאר את תוס' כשיטת הראב"ד שהיא ג"כ שיטה דחוקה כמו שרואים שמקשים עליו דאין לכהן שייכות כלל לחמור, ומדוע לא ביארו דתוס' ס"ל דכיון דעכשיו תפוס בפטר חמור לכן מעשרים, והוי ראיה לבכור דהא אף בכור תפוס בה עכשיו, ואף אם נימא דבפטר חמור הוה ליה חזקת מרא קמא ובבכור לא הוי חזקת מרא קמא (דלא כראב"ד), מיושב דנימא דהא דמעשרין את הספיקות כיון דהשתא תפוס בה, וראיה הוא לבכור. דתקפו כהן מוציאין מידו, דהא בבכור ג"כ תפיס בה השתא ודומה הוא לפטר חמור.
ולכאורה מוכרח לומר דמשום תפיסה דהשתא מעשרין, א. דדבר שעכשיו הוא תפוס בה האם צ"ל שפעם היה תפוס בה, ב. דאף במתני' דהמע"ה לא משמע דהוי חילוק בין תקפו כהן לנשאר ביד ישראל בין בכור לפטר חמור, ואע"ג דאפשר דלא איירי כשתקפו כהן בבכור, דבבכור וודאי תקפו כהן מוציאין מידו והא דקתני הממע"ה גבי ישראל, או בפטר חמור ואפילו גבי כהן, דלא נראה לחלק דאם לא היה מיירי בבכור כשתקפו כהן, היה צריך תנא לחלק, ולהיפך שיטת הרמב"ם צ"ב מדוע אין כאן ראיה מפטר חמור לבכור (וע"כ דלהו"א של הגמ' דברייתא דמעשרין מיירי גם גבי בכור, ג"כ סבר הרמב"ם כך כמו שביארתי לעיל, בשם הרשב"א דשיטת הרמב"ם הוי רק למסקנת הגמ' דמוקמינן ברייתא דמעשרין בפטר חמור), ולכאורה צריך להבין מדוע במסקנא ס"ל דאין ראיה, ולכאורה לביאור הנ"ל אף למסקנת הגמ' הוי ראיה.
וע"כ צ"ל דאין כוונת הרשב"א סתם דבפטר חמור הוי חזקת מרא קמא לבעל החמור ובבכור לא הוי חזקת מרא קמא לבעל הבכור ועל כן לא הוי ראיה לבכור, אלא כונתו דבפטר חמור דהוי לבעל החמור חזקת מרא קמא נפסק דתפיסתו הוי תפיסה ומוחזק הוא ומהני חזקתו דאם תקפו כהן מוציאין מידו ומעשרין אותו, אבל בכור דלית ליה חזקת מרא קמא תפיסתו דהשתא ג"כ לאו כלום היא, ובודאי לא נוציאו מידו של ישראל דמשום מה ניתנו לכהן, אבל ודאי אם תקפו כהן לא נוציאו מידו של כהן, ובהו"א של הגמ' ס"ל דע"כ אי ברייתא דמעשרין את הספיקות איירי אף בבכור ע"כ דתפיסה דהשתא עשהו מוחזק דהא אין כאן חזקה של מרא קמא. אבל במסקנת הגמ', ס"ל דמוקמינן ברייתא בפטר חמור. ע"כ פטר חמור דוקא דהוי ליה חזקת מרא קמא דמשום זה תפיסתו תפיסה אבל בכור דלית ליה חזקת מרא קמא תפיסתו לאו כלום היא, דאין לו חזקה דנימא תפיסתו תפיסה.
ותוס' שחולק וסובר דהוי ראיה מפטר חמור לבכור ע"כ צ"ל דס"ל דאף אם אוקמינן בפטר חמור לאו משום חזקת מרא קמא מעשרין דלהיפך סובר דאף בפטר חמור לא הוי חזקת מרא קמא דיש כבר זיקא לכהן, (דזהו שיטת הראב"ד) ולכאורה משמע מהגמרא כתוס', דהגמרא מבארת דברייתא לא מיירי בבכור דאין מעשרין בכור מספק. דיהיה קודש כתיב ולא שכבר קודש, ולא משום שאין לו חזקת מרא קמא. אך אפשר דאין זה ראיה לתוס' והא דאמרינן בגמרא דמשום הקרא נתמעט בכור דאין מעשרין ולא משום שאין לו חזקת מרא קמא, דע"כ אף לפי הרמב"ם צ"ל דמשום שנתמעט בכור מקרא דאי לאו משום דכתיב יהיה קדשממעטינן בכור לא הוי מוקמינן בפטר חמור. וממעטינן בכור מסברא דאי משום סברא דבכור לא הוי חזקת מרא קמא אוקמינן בפטר חמור, הוי לתנא לפרש בהדיה דמיירי בפטר חמור, ומדלא פירש ע"כ דמקרא ממעטינן בכור.
אבל השתא צ"ב לתוס'. דמדוע משום תפיסה בלבד יהא מוחזק. ועוד דמשום תפיסה זו תקפו כהן מוציאין מידו. ואולי א"ל דתוס' כשיטתו (דף ב' ע"א) בד"ה ויחלוקו דמבאר דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא. וע"כ אף הכא נתקבל דשלו הוא.
[א. אבל לכאורה אין זה נכון. דהתם אין דררא דממונא פי' ספק בלא טענותיהם, וע"כ א"ל דאנן סהדי אבל הכא הא הוי דררא דממונא משום מה נקבע דשלו הוא (וצ"ב), ב. ועל שיטת הראב"ד גבי תקפו כהן צ"ב דאם הראב"ד ס"ל דהוי זיקא לכהן, ומעשרין, וע"כ משום תפיסה דהשתא כביאור התוס' אז היה צריך לפסוק אף בבכור תקפו כהן מוציאין מידו (כתוס') והיה צריך לחלוק על הרמב"ם אף לגבי תקפו כהן, ומדוע אינו חולק אז היה צריך לפסוק ועיין].
ולכאורה מקושיית הקהלות יעקב (בסימן י"א) אפשר להביא ראיה שכן הוא כונת הרשב"א, דחזקת מרא קמא שיש לו, פוסקת על תפיסתו שהיא חזקה, דמקשה (על הגמרא) דמהכא משמע דחזקת מרא קמא עושהו בעלים, א"כ מדוע לגבי שתי אילנות בב"ב אמרינן דמספק מביא ואינו קורא, לא יביא כלל דהא המוכר בעלים הוא דהוי ליה חזקת מרא קמא, ולכאורה צריך להבין מה ראה כאן הקהלות יעקב כאן יותר מבכל מקום דאמרינן בגמרא ונוקמיה אחזקת מרא קמא, ולהפך כאן בגמרא לא הוזכר כלל חזקת מרא קמא, ולפי מה שביארתי בשיטת הרשב"א מובן, דכאן מבואר בגמרא יותר מבכל מקום. דמי שיש לו חזקת מרא קמא נפסק אף לעכשיו ונעשה בעלים, ומי שאין לו חזקת מרא קמא אף עכשיו אין תפסיתו כלום. (ואין זה מבואר בכל מקום) ועכשיו מובן מדוע מקשה מהגמרא דהכא ולא ממקום אחר, ודו"ק היטב.
המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל
