מגילה צריכה שרטוט – כאמתה של תורה

המגילה – והמזוזה

בגמ' מגילה ט"ז: מובא על הפסוק במגילה – "דברי שלום ואמת" – אמר רבי תנחום ואמרי לה אמר רבי אסי מלמד שצריכה [מגילה] שרטוט – כאמתה של תורה.

ובמסכת גיטין ו: בתו"ס ד"ה א"ר יצחק – ביאר ר"ת – שהכוונה היא שהמגילה צריכה שרטוט כמו המזוזה שנקראת אמתה של תורה – מפני שיש בה יחוד מלכות שמים.

לפי דברי ר"ת משמע קצת שיש שייכות בין מגילה למזוזה – ומשמע עוד שהשייכות הזו קשורה עם הענין של אמתה של תורה – יחוד מלכות שמים – והדבר צריך ביאור.

וכדי לנסות ליישב הדברים – יש להתבונן תחילה בשורש הגילוי של ניסי הפורים – לאחר מכן להתבונן בענינה של המזוזה – ואז לנסות להבין את השייכות בין שתי הסוגיות.

שורש הגילוי בניסי הפורים

המהר"ל בספר "אור חדש" כתב – שניסי הפורים לא היו ניסים ונפלאות מעל הטבע שלא כמנהגו של עולם – השייכים להנהגת שם הכתיבה – שהוא שם הוי"ה ב"ה – אלא ישועה אשר באה על ידי הנהגת הטבע השייכת לשם אדנ"י בו מנהיג השי"ת את עולם הטבע – כמו האדון שהוא מושל ומנהג כסדר שלו.

ובזה יש לבאר מה שכתב הגר"א [לאחר סי' רמ"א באו"ח – דקדוקים בנוסח התפילה] שיש בעל הניסים דפורים – נ"ד תיבות – כנגד נ"ד פעמים המן במגילה – ונ"ד אותיות של עשרת בני המן.

רמז יש כאן לכך שניסי הפורים שייכים לשם אד"ני שהאותיות נ"ד הם האותיות האמצעיות של שם זה.

ובספר "שערי לשם שבו ואחלמה" כתב …והנה היה בריאת העולמות כולן בהאותיות ד'נ' מאדנ'י.

והיינו שמשם זה באה הנהגת הטבע.

[ויש להעיר שנס הפורים אירע בשנת ת"ה לאלף הרביעי לבריאת העולם – ת"ה בגי' שם אדנ"י]

ובשם השל"ה הקדוש מובא רמז נפלא לכך שהנהגת ניסי הפורים באה משם אדנ"י ולא משם הוי"ה ב"ה במשנה הראשונה במסכת מגילה.

נאמר שם במשנה – מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו לא פחות ולא יותר.

צירוף מספרי התאריכים המוזכרים במשנה דהיינו – י"א ועוד י"ב וכו' עולה ס"ה – שהוא המספר של שם אדנ"י.

צירוף מספרי התאריכים שבהם אפשרית קריאת המגילה הוא – כמנינו של שם אדנ"י, ללמדנו שהנהגת ניסי הפורים היתה בשם אדנו"ת שהוא המורה על הנהגת הטבע.

והמשך המשנה – "..לא פחות ולא יותר…"- היינו לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו, גם כאן יש רמז – כי פחות מי"א הוא י' – יותר מט"ו זה ט"ז – אם נצרף י' וט"ז יצא כ"ו – שזה המספר של שם הוי"ה.

במילים "לא פחות ולא יותר" רומזת המשנה שניסי המגילה אין מקורם מההנהגה של שם הוי"ה ב"ה – אשר מספרו הוא כמספר ה"פחות" דהיינו י' וה"יותר" שזה ט"ז – וביחד כ"ו.

והנה בתחילת פרשת וארא נאמר "וארא אל האבות… באל שד-י ושמי הוי"ה לא נודעתי להם" – ומבאר הרמב"ן שם את כונת הפסוק – שהקב"ה לא נגלה אל האבות במהלך של ניסים שיש בהם משום בריאה חדשה – שהם באים מההנהגה של שם הוי"ה – אלא בניסים נסתרים השייכים לשם אל שד – י המתגלים בהנהגה של שכר ועונש שהיא כולה נס נסתר – שהרי אין מצד הטבע מציאות להנהגה של שכר ועונש.

ומשמע מדברי הרמב"ן שענין הניסים הנסתרים הוא ההנהגה של שכר ועונש – כמו שכתב בתחילת פרשת בא.

….מן הניסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו – עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם. בין ברבים בין ביחיד. אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו – ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון.

מהות הניסים הנסתרים היא – שהעולם מונהג בהנהגה של שכר ועונש – ולא בדרך מקרה ח"ו.

לפי זה מבואר שסיפור המגילה הבא לגלות את הנהגת הטבע של הניסים הנסתרים – ההנהגה השייכת לשם אדנ"י ושם שד"י כמו שהתבאר – קשור עם גילוי יסוד האמונה שהבורא ית' גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצוותיו – וכפי שמתברר ממהלך סיפור המגילה.

והנה בענין הניסים הגדולים המפורסמים של יציאת מצרים – אמר המשגיח ר' ירוחם זצ"ל – שמי שחושב שתכלית הלימוד של ניסי יציאת מצרים הוא חיזוק אמונה בלבד – אין לו ח"ו חלק באלקי ישראל – מפני שהתכלית השלמה היא קבלת עבדות השי"ת.

והואיל ותכלית הניסים הגדולים היא שהאדם יודה בניסים הנסתרים כמו שביאר הרמב"ן – נראה שגם תכלית הניסים הנסתרים כמו הנסים של מגילת אסתר איננה חיזוק אמונה בלבד – אלא התכלית היא הלימוד שהשי"ת גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו – יסוד השכר ועונש – כדי שמתוך כך נתחזק בקבלת עול מלכות שמים.

בשורש מצות המזוזה

והנה בספר "אור גדליהו"- [חנוכה – עמוד 54] מבאר שהמזוזה היא כעין ספר תורה קטן המונח בכל בית מישראל – כי היסוד של כל התורה כולה נכלל במזוזה – קבלת מלכות שמים ועול מצוות.

ואם כנים הדברים שהמזוזה היא כעין ספר תורה קטן – נוכל להבין את סוד ענינה מתוך התבוננות בפרשה של מצות כתיבת ספר תורה.

בפרשת וילך נאמר.

"…ומצאוהו רעות רבות וצרות – ואמר ביום ההוא – הלא על כי אין אלקי בקרבי – מצאוני הרעות האלה. – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה…

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. – והיה כי תמצאנה אותו צרות רעות ורבות וענתה השירה הזו לפניו לעד "..

"לפניו לעד" – מפרש רש"י – שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו.

מבואר שתכלית הכתיבה של הס"ת היא כדי שכאשר תמצאנה את עם ישראל צרות ח"ו – יזכרו שמראש נאמר להם את אשר יקרה אותם אם יעזבו ח"ו את התורה – ואז יבינו שמקור הצרות הוא עזיבת התורה – וישובו אל ה'.

והנה מהפסוק הזה של "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" למדו חז"ל את מצות כתיבת ס"ת ואע"פ שהכונה בפסוק היא על שירת האזינו – אבל הואיל ואין כותבין את התורה מגילות מגילות לומדים מכך שצריך לכתוב את כל הספר התורה.

ולכאורא יש לשאול מדוע נתנה מצות כתיבת ס"ת באופן כזה ולא צותה באופן ישיר לכתוב את כל הספר תורה?

לפי האמור יש לומר – שבזה התורה רמזה לנו את תכלית הכתיבה של הספר תורה שהיא בדומה לפרשת האזינו שכולה התראה על ענין השכר על המצוות והעונש על ההפך – דהיינו כדי שנתעורר לזכור שהשי"ת הוא המנהיג את כוחות הטבע בהנהגה של שכר ועונש – ועל ידי כך נתחזק בקיום המצוות.

ובהמשך הפרשה –"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם – והיה שם בך לעד."

וברמב"ם סוף הלכות ס"ת – כל מי שיושב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד – שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר "והיה שם בך לעד". עכ"ל.

ובפשוטו כונתו היא כפי שהתבאר – שהספר תורה הוא העד על ההנהגה של שכר ועונש – המתלבשת בהנהגת הטבע בניסים נסתרים – ועל כן יש לשבת לפניו בכובד ראש אימה ופחד.

וברמב"ם סוף פ"ו מהלכות מזוזה כתב – חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד – וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה – ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן – וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם – ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.

ובפשטות – סדר דבריו הוא על הסדר של פרשיות קריאת שמע הכתובות במזוזה.

יפגע ביחוד השם – היינו פסוק ראשון של ק"ש.

יזכור אהבתו – על ידי פרשה ראשונה של "ואהבת".

ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן – על ידי פרשה שניה של "והיה אם שמע" – מתוך הכרת ענין השכר והעונש – ידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם – ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.

ויתבהרו לנו בזה דברי ה"אור גדליהו" – שהמזוזה היא ספר תורה קטן.

תכלית המצוה של כתיבת ספר תורה היא – "למען תהיה השירה הזו לעד", דהיינו – שעל ידי לימוד ההתראות הכתובות בספר התורה – נבין את המאורעות העוברים עלינו ונדע לפרש אותם נכון – באור הידיעה שהשי"ת מנהיג את העולם בהנהגה של שכר ועונש – ומתוך כך נקבל עול מלכות שמים – עול תורה ומצוות.

בדרך זו יש לבאר את תכלית המזוזה על פי דברי הרמב"ם – על ידי פרשיותיה נזכור את יחוד השי"ת ואהבתו, וכן את הפרשה של שכר ועונש – ועל כך נתעורר משקיעה בהבלי העולם הזה ונשוב אל דרך ה' מתוך הכרה מהי המציאות האמיתית.

ביאור השייכות בין המגילה והמזוזה

לפי מה שהתבאר – שהמזוזה שייכת להגילוי של הניסים הנסתרים המתגלים בהנהגה של שכר ועונש – יובן מה שאמרו בגמ' שמגילה צריכה שרטוט כמזוזה – שמזה למדנו שיש קשר בין המגילה והמזוזה.

ורמז לכך לפי מה שנתבאר לעיל מדברי הגר"א ומדברי הרמב"ן ריש וארא – שגם שם אדנו"ת וגם שם שד"י הם שמות של הנהגת ה'- כאשר היא מתלבשת בטבע – שממנה הניסים הנסתרים כדוגמת הנס של פורים.

לפי מה שהתבאר יש לומר – שמאחר ויש במזוזה את פרשת "והיה אם שמוע" שהיא הפרשה של שכר ועונש בדרכי הטבע של גשמים ומניעתם ח"ו וכדו' – ונתבאר בדברי הרמב"ן שהנהגה של שכר ועונש – שהיא היא ההנהגה של הנס הנסתר, שייכת לשם אל שד"י, על כן כותבים על המזוזה מצידה החיצוני את השם שד"י – [וכן מזוזה בגי' אדנ"י]- כי מצד שם זה הגילוי שהשי"ת הוא מנהיג את הטבע וכמו שנתבאר לעיל.

ובביאור השייכות של שם שד"י לגילוי ה' בתוך ההסתר של הטבע – שמעתי מהמשגיח הגה"צ ר' דב יפה שליט"א לבאר על פי דברי הגמ' חגיגה יב …ואמר רב יהודה אמר רב – בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו…והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב "אני אל שד"י" אני הוא שאמרתי לעולם די.

ומבארים בזה [ראה "מאור ושמש" – סוף פרשת לך לך – וב"נועם אלימלך" תחילת פרשת וארא] על פי דברי חז"ל במקום אחר – ששם שד"י מורה שיש די באלקותי לכל בריה ובריה – וביאור הדברים – שכאשר העולם נברא בעשרה מאמרות – היו האותיות הרוחניות שלהן הולכות ומצטמצמות, יורדות ומתגשמות, למציאות העולם הגשמי שבו אנו נמצאים.

כאשר הירידה וההצטמצמות הגיעו לגבול שאם ימשיכו לרדת עוד – שוב כבר לא יהיה ניתן להכיר מתוך הבריאה את השי"ת – לגודל הצמצום והחמריות, אז אמר הקב"ה די להתפשטות ועצר אותה.

נמצא שהשם שד"י מתיחס לענין זה – שהבריאה נבראה באופן שאפשר יהיה להכיר את השי"ת – גם בנקודה הנמוכה ביותר שבו – ועל כן זהו השם המתייחס לניסים הנסתרים של גילוי השי"ת בתוך ההסתר.

ויש להוסיף שסדר ההתעוררות על ידי המזוזה המבואר ברמב"ם – קרוב מאד לסדר ההתעוררות שארע בנס הפורים.

כלל ישראל הלכו למשתה – דהיינו שגו בהבלי הזמן.

על ידי הסרת טבעת – התעוררו משנתם.

ואז הבינו מתוך יראת העונש את האמת ש – אין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם

וקבלו עליהם ללכת מאהבה – בדרכי מישרים – בקבלת התורה מרצון.

ויתכן עוד שזהו הרמז בדברי הגמרא – "מגילה צריכה שרטוט – כאמתה של תורה".

בכדי להבין את מאורעות המגילה יש לשרטט קו לאורך המאורעות המופיעים בה – במהלך הדומה לאמתה של תורה המתגלית במזוזה – כך נבין את החטא – הגזירה – ההתעוררות והתשובה – שמכחם בא נס הישועה.

בגמ' חולין קלט: נאמר – אסתר מן התורה מנין – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – וביאר הגר"א שכונת הגמ' היא לשאול – היכן נרמז בתורה הלימוד העולה ממגילת אסתר – על גילוי השגחת השי"ת בתוך ההסתר.

ועל כך עונה הגמ' – שהדבר נרמז בפסוק של "ואנכי – הסתר אסתיר" – גם בתוך ה"הסתר אסתיר" מתגלה ה"אנכי ה' אלקיך".

לפי מה שנתבאר בענינו של ספר תורה – תעלה כמין חומר דרשת הגמ'.

הרי כפי שהובא לעיל הפסוק הזה של "ואנכי הסתר אסתיר פני – ביום ההוא" – הוא חלק מהפרשה של מצות כתיבת ספר תורה – והוא הפסוק שלפני הפסוק של "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – למען תהיה השירה הזאת לעד" – אשר ממנו נלמדת מצות כתיבת ספר תורה.

נפלא הוא אם כן הקשר בין הפסוקים.

אחרי הפסוק שבו נרמז התגלות אור ה' גם בתוך ההסתר – מצוה התורה על כתיבת ספר תורה.

ספר התורה הוא העד הנאמן לבאי עולם – שהשי"ת התרה בעם ישראל מראש על המוצאות אותם – כאשר יראו עם ישראל כיצד כל הבא עליהם נאמר מראש בתורה הקדושה – יכירו את הנהגת השי"ת בתוך מלבושי הטבע – יראו את הניסים הנסתרים – ויקבלו עליהם עול מלכותו ית'.

ואם כן רואים שבפרשה של ספר תורה שהיא שורש לענין המזוזה – שם באותה הפרשה – נמצא רמז להגילוי של המגילה – "ואנכי הסתר אסתיר" – מפני שאותו גילוי של הנהגת השי"ת את הטבע הוא התכלית של מצות כתיבת ספר תורה – ואותו גילוי שייך גם למזוזה שהיא כעין ספר תורה קטן כמו שביאר ה"אור – גדליה".

ומובן אם כן הקשר בין המגילה למזוזה – שעל כן אמרו בגמ' מגילה צריכה שרטוט כמזוזה.

ונראה שישנו קשר נוסף בין מצות המזוזה לישועת הפורים.

בגמ' שבת פח. אמר רבא אע"פ כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים" – קיימו מה שקבלו כבר.

מבואר בדברי רבא – שמכח הישועה בפורים – קבלו עם ישראל ברצון את אשר היה צורך לכפות עליהם בהר סיני הר כגיגית.

במדרש תנחומא פרשת נח מבואר – שאת התורה שבכתב קבלו כבר בהר סיני ברצון באמירת "נעשה ונשמע" – ורק על תורה שבעל פה היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית – יוצא לפי זה שעיקר קבלת התורה ברצון בפורים – מתייחסת אל התורה שבעל פה.

הטעם שלא קבלו את התורה שבעל פה בהר סיני ברצון – מבואר בתנחומא שם – לפי שאין לומד תורה שבעל פה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו – שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" …ראה מה כתיב אחריו "והיו הדברים האלה" …ואי זה – תלמוד… – ובפרשה שניה לא כתוב בכל מאדכם – כי מדברת בעוסקי מצות, ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה.

עולה מדברי התנחומא – שלפיכך היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית על תורה שבעל פה – מפני שעמל תורה שבעל פה דורש מהאדם מסירות נפש של "בכל מאדך" – ויתור על שינה עושר ותענוג.

מוכרח מכך שבנס הפורים שאז קבלו עליהם ברצון את עמל התורה שבעל פה – קבלו עליהם את אהבת ה' גם "בכל מאדך".

וביאור הדבר – שאחרי שראו את התוצאה הנוראה של ההליכה אחרי עושר ותענוג במשתה אחשורוש – קבלו ברצון את הויתור על כך – למען עמל התורה שבעל פה.

ויתכן לומר על פי זה טעם מחודש למצות משלוח מנות בפורים.

בברכות לה: שואלת הגמ' סתירה – בפסוק אחד נאמר "ורעו זרים צאנך" ובפסוק שני נאמר "ואספת דגנך" – ועונה הגמ' שבפסוק הראשון מדובר כאשר עושים רצונו של מקום – שאז מלאכתם נעשית על ידי אחרים – ואילו הפסוק השני מדבר כאשר אין עושין רצונו של מקום – שאז מלאכתם נעשית על ידי עצמם.

שואל המהרש"א – והרי הפסוק שבו נאמר "ואספת דגנך" מדבר על המצב של "והיה אם שמוע תשמעו" – ואיך פירשה הגמ' שמדובר שאין עושים רצונו של מקום – ועונה המהרש"א על פי דברי התו"ס שם – שכונת הגמ' היא שאין עושים רצונו כל כך – שאינם צדיקים גמורים.

ומבאר המהרש"א – שהכונה היא שבפרשה שניה לא מוזכר ובכל מאדכם – היינו שלא היו צדיקים גמורים לעבוד את ה' גם בכל מאדכם.

יוצא לפי המהרש"א – שרק מי שאוהב את הקב"ה ועובד אותו – גם בכל מאודו – הוא הזוכה שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים.

וכך מפורש גם בדברי הגר"א – אבן שלמה [פ"ג אות ט'] – …והעובדים את ה' גם במאודם – מלאכתם נעשית על ידי אחרים – אבל העובדים רק בכל לבבם – מלאכתן נעשית על ידי עצמן כמ"ש "ואספת דגנך".

על פי זה יתכן לומר טעם למצות משלוח מנות.

לפי מה שהתבאר, בפורים הגיעו למדרגה של ואהבת את ה' …בכל מאדך – על כן קבלו עליהם עמל התורה ברצון – ואם כן יש לומר שהואיל ומי שמגיע למדרגה זו זוכה שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, על כן נצטוינו בפורים לשלוח מנות איש לרעהו צרכי הסעודה – כדי לרמוז על כך שבפורים הגיעו למדרגה כזו של "ואהבת בכל מאדך" – שמלאכתן נעשית על ידי אחרים.

והנה בפ"ט דברכות מפרשת המשנה ש"בכל מאדך" – פירושו – בכל ממונך.

בתלמידי רבינו יונה בריש מס' ברכות נאמר – שענין המזוזה הוא לשעבד את הממון להשי"ת [מזוזה בגי' מאדך] וכיון שכפי שהתבאר – עיקר הקבלה ברצון שהתחדשה בפורים היא הלימוד של תורה שבעל פה מתוך אהבה של "בכל מאדך" – נמצא שיש שייכות בין ענין המזוזה השייכת לענין בכל מאדך – ממונך – לקבלה ברצון של עמל התורה שבעל פה בפורים.

ובביאור הגר"א על מגילת רות בתחילתה – מביא את דברי הזוה"ק – שבמזוזה יש שם הוי"ה מלגיו – דהיינו בתוך המזוזה – ושם שד"י מלבר – מבחוץ.

ומבאר הגר"א – שרמז יש בזה שבעניני הנשמה הפנימית צריך להתנהג במידת החסד יום ולילה לא ישבותו לעסוק בתורת ה' למלא תשוקתה – ולזה רומז שם הוי"ה הנמצא בפנימיות המזוזה – אבל בענין תאות הגוף החיצוני צריך לצמצם ולומר די – ולזה רומז השם שד"י – שאמר לעולמו די.

ונמצא שהמזוזה מורה בזה על אותו לימוד שיצא מתוך ישועת הפורים – צמצום הבלי העוה"ז וויתור על עושר ותענוג כדי לעסוק בתורה.

[רמז לכך – מה שכתב הרמ"ד ואלי – תלמיד הרמח"ל בפירושו למגילת אסתר – שמרדכי היהודי בגי' שד"י – ויתבאר על פי האמור שעל ידי מרדכי היהודי – הגיעו למדרגה זו של לומר די לעניני הגוף – כדי למסור את הנפש לעמל התורה]

נתבארו אם כן ב' מהלכים הקושרים את תוכן הפורים עם מצות מזוזה.

א] על ידי ענין ההשגחה הפרטית בניסים הנסתרים – המתגלית מההנהגה של שכר ועונש.

ב] על ידי ענין הויתור על הבלי עולם הזה – למען עמל התורה שבעל פה.

ונראה שמהלך זה הקושר את ישועת הפורים עם המזוזה – ביסוד זה של הויתור על החומר למען התורה – קשור בשרשו עם המהלך הראשון הקושר את המזוזה למגילה – מצד ששניהם שייכים להגילוי של הניסים הנסתרים של שכר ועונש.

בגמ' חולין קלט: מובא – המן מן התורה מנין – "המן העץ" – וכתב על כך המהרש"א – "המן העץ" במעשה הנחש – והוא לפי שהיה הוא גזע צפעוני מעשיו ועמלק – אשר כחם הנחש הקדמוני.

ובחידושי אגדות להמהר"ם שיף במסכת חולין הביא על כך רמז בפסוק – "משורש נחש – יצא צפע" – צפע בגי' עמלק.

מבואר בדברי המהרש"א והמהר"ם שיף – ששורש עמלק הוא – הנחש הקדמוני שעל ידו חטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת שעל ידו נתערבב הטוב והרע.

וב"מסילת ישרים" [פרק ט"ו] כתב – ששורש חטא אדם הראשון היה בפיתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורא – וכמו שנאמר בפסוק "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל – וכי תאוה הוא לעינים" וכו'.

כוח הנחש הביא לחטא ששרשו וכן תולדותיו הן – חסרון בהכרה השלמה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי – ויש לכך רמז נפלא בפרשת קללת הנחש אחרי החטא.

בבריתא של התנא רבי פנחס בן יאיר נאמר – תורה מביאה לידי זהירות ומבאר ה"מסילת ישרים" – שענינה של מידת הזהירות הוא – ההכרה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי.

ובספר "נפלאות מתורתך" מביא שהפעם היחידה בתנ"ך שבה מוצאים את הר"ת זהירות הוא בפרשת קללת הנחש – "ואיבה אשית בין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

להאמור יש לבאר – שכאן רמזה התורה שעיקר המאבק עם כחו של הנחש הוא על מידת הזהירות – שהיא ההכרה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי – וזה כתוצאה מהערבוב שנוצר כתוצאה מאכילת עץ הדעת.

ובהמשך דבריו שם בפרק המדבר על חלקי הזהירות מביא הרמח"ל את דרשת חז"ל – "על כן יאמרו המושלים – באו חשבון" – על כן יאמרו המושלים ביצרם – הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה – ומבואר שהחשבון של שכר ועונש – הוא הבונה את ההכרה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי והדבר פשוט.

בזה יש לבאר את מהלך המגילה.

חטא ההליכה למשתה היה בדומה לחטא אדם הראשון – ההליכה אחרי מראה העינים – אחרי הטוב והערב השקרי שאינו אמיתי – ועל כן העונש היה על ידי עמלק אשר שרשו בנחש הקדמוני אשר הביא את אותו החטא של אדה"ר – כמו שאמרו בגמ' המן מן התורה מנין שנא' "המן העץ".

התיקון היה על ידי שעל ידי הגזרה צמו וחזרו בתשובה להכיר מהו הטוב האמיתי – עד כדי קבלה מרצון של עמל תורה שבעל פה – מתוך ויתור על עושר ותענוג.

הגילוי של הישועה שייך למערכת של הניסים הנסתרים – המערכת של שכר ועונש – שכאשר היא מופיעה בגילוי – המן נתלה ומרדכי עולה לגדולה – מתגלה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי – כי מתברר החשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה.

נמצא שהגילוי של מערכת הניסים הנסתרים – הגילוי של שכר ועונש בישועת הפורים – מגלה מהו הטוב האמיתי ומהו הרע האמיתי – ועל ידי כך הגיעו לקבלת התורה מרצון תוך ויתור על עושר ותענוג.

ודבר זה נרמז בחובת השתיה בפורים "עד דלא ידע" – שביאר ה"שפת אמת", שיש כאן רמז שעל ידי הגילוי של פורים אנו מגיעים בבחינת מה למדרגתו של אדם הראשון קודם החטא טרם אכילתו מעץ הדעת – ואל הזמן שקודם ההסתר אשר נוצר על ידי החטא של עץ הדעת.

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה מאמר מתוק צדבש שהוא קילורין לעיניים ונחוץ לי להבין את אשר ה' מעביר אותי באש ובמים ככלי מדין לצרף אותי לקראת הישועה הגדולה
    תודה רבה על שהבאתם מזור לנפשי העיפה.

  2. 1 הערה:
    ואני חיפשתי קשר בין פורים ופסח (בין הסוף השנה בחודשים להתחלתה) והנה מצאתי, בשרטוט השורות שבמגילה ובמזוזה. ואיך הגעתי לזה? כמובן בדרך לא דרך "בדיעבד" שכן ראיתי שבסוטה יז יש מימרא שהגמרא מביאה וכן הלכה שמגילת סוטה לא נכתבת איגרת. ושם כתוב במשנה שלפני הגמרא: בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב?
    והשתוממתי שאינו כותב "מגילת סוטה" כי אם סתם "המגילה", וזה סותר חידוש אחר שלי שהמגילה, בכל מקום מגילת אסתר (ברכה על מקרא מגילה, שם המסכת וכו') ויישבתי במקומו.
    ובהמשך הגמרא מביאה מימרא של רבא שמתחילה אמנם 'מגילת סוטה שכתבה' (ובכך חזרנו לכלל שמגילה סתם, מגילת אסתר), אבל בהמשך כתב, כתבה איגרת פסולה וה רמב"ם הביא זאת להלכה.
    והתפלאתי שכן מגילת אסתר קרויה איגרת ויש לקראה כאיגרת (לפתחה לפני הקריאה כאיגרת). ומזה הגעתי לרש"י שמפרש אגרת – בלא שרטוט, ותהיתי איך זה קשור למגילת אסתר (שאף היא צריכה שרטוט) והגעתי למאמר הנפלא הזה.
    והתשובה בינתיים היא שמגילת אסתר האחרונה שבכתובים ובמגילות ובכתיבה צריכה שרטוט כספר, אבל נקראת כאיגרת.

    2. הערה: שמתי לב שהמילה 'מאדך' פנימיותה שתי האותיות הראשונות של שם אדנ"י וחיצוניותה 'מך', יוצא מתאים מי שמך מבחוץ וממליך את ה' יתברך עליו בתוכו.
    וגם במזוזה הזוז (הממון) נשמר ע"י 'מה' (חלק משם אלוקים).

    3. הערה:
    ושמתי לב שהמילה צפע משחקת בין העי"ן לפ"ה ולצדי"ק. כלומר אם לא שמים לב למה שיוצא מהפה (צ"ע) יוצא צפע.
    וכן אם מתייחסים לכל מה שצף מול העיניים יוצא צפע.
    אבל הצדיק שומר פיו ועיניו. ואז אין צפע. וכאמור להלן צפע גימטריא עמלק.
    וכן שמתי לב שאם מתייחסים לראש הצפע (אותיות צ"פ, שהן ראשית התיבה 'צפור') מביאים לסופו של עמלק, ע"י פעולת המליקה בבית המקדש של קרבנות צפורים (מל"ק סוף עמלק).
    ועוד שמתי לב ש"התרופה" שקדים הקב"ה לעמלק (הוא הצפע) ובאותן אותיות, היא כתיבת התורה בדיו העשוי מעפצים, שכן עמלק מנסה למחות את התורה לכן חיזוק התורה הוא מחיית עמלק.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל