פרשת בשלח – זכירת יציאת מצרים ע"י שירת הים

א] נפסק שעלינו לזכור בכל יום יציאת מצרים, ועל כן אנו מזכירים זאת בסוף פרשת ציצית, באומרנו: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (ויש לכוין לצאת בזה ידי חובת מצות עשה של זכירת יציאת מצרים). וכתב המג"א (סי' ס"ז): "איתא בגמ' בברכות (דף י"ג ע"ב) שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים, יצא. ונראה דכל שכן אם אמר שירת הים דיצא", עכ"ל. וכתב הגרעק"א בהגהותיו כך: "חתני הגר"מ סופר אבדק"ק פרעסבורג השיג על זה, דרחמנא קפיד "תזכור את יום צאתך" ולא קריעת ים סוף. ולענ"ד אמת בפיו, דלהדיא איתא בשמות רבא (פכ"ב) וז"ל: שנו רבותינו, הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב, ואם לא אמר מכת בכורות לא יצא, עכ"ל. ובהגהות השו"ע (בהוצאת מכון ירושלים כ') טעות סופר הוא, דמביא היפך מדבריו. ולפנינו במדרש כתוב בזה"ל: ואם לא הזכיר קריעת ים סוף אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו, שנאמר "למען תזכור", עכ"ל. והיינו דהגרעק"א הוכיח מדאיתא דצריך להזכיר יציאת מצרים דוקא ואל"ה מחזירין אותו, ש"מ דבעי' להזכיר דוקא יציאת מצרים, והזכרת קריעת ים סוף הזכרה נוספת היא. ואולם המג"א יכול לכאורה להשיב בקל, דהא דאיתא דמחזירין אותו היינו שלא הזכיר כלל, לא יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף. אך אם הזכיר חד מהם, שפיר דמי.

אולם נראה דעיקר ראיית הגרעק"א מהא גופא דחזי' מהמדרש דאיכא ב' דיני הזכרות, דין אזכרות יציאת מצרים ודין אזכרת קריעת ים סוף, וביותר הוא מדויק בלשון המדרש שם, דשאלו אמאי מזכירים ב' אזכרות ותירץ: "תדע לך שזו קשה מזו, שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלוקיך אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את השם". והיינו דרק ע"י יציאת מצרים נצטווינו להיות עבדי ה', ובקריעת ים סוף הוא נס גרידא, אחר שקבלנו כבר עול מלכותו ית"ש. הרי דיש ביציאת מצרים מה שאין בקריעת ים סוף. אכן המג"א אפשר דסבר דאף דב' אזכרות הם, מ"מ כל שהזכיר קריעת ים סוף, שהוא סוף סוף המשך ותוצאה מיציאת מצרים, כמאן דהזכיר יציאת מצרים דמי.

ואולם לענ"ד נראה דאכן אם הזכיר קריעת ים סוף מצד הדין דבענין להזכיר קריעת ים סוף, אזי לא יצא על ידי זה הזכרת יציאת מצרים גם להמג"א, אך אם יזכיר קריעת ים סוף כדי לצאת ידי חובת הזכרת יציאת מצרים, שפיר דמי, וכדלקמן:

ב] הנה בפשטות מדברי המג"א נלמד דבדין זכירת יציאת מצרים מספיק זה שמזכיר ניסי יציאת מצרים בכללות, וא"כ כשמזכיר ניסי קריעת ים סוף מועיל, וכעין זה מצינו דכתב המג"א (בסי' תרפ"ה) גבי זכירת מעשה עמלק, דאם לא שמע פרשת זכור יוצא ידי חובה בשמיעת קריאת פרשת "ויבוא עמלק" שבפורים, והקשה המשנה ברורה (שם סקט"ז) דצריך עיון דהא בתורה כתיב זכור אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו', והכוונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק וכו' ולכך נצטוינו למחות את שמו וכו', וזה לא נזכר בפרשת "ויבוא עמלק". ואולם המג"א סבר, כמו דסבר בנדון דדן, דאינו צריך להזכיר כל הענין בפרטי פרטות והאזכרה הכללית מועלת, ולשיטתיה אזליה. וכן  מצינו בדומה לזה דברי המג"א  (בסי' רע"א) דהמזכיר בתפילה בלבד זכירת השבת מקיים המצות עשה דזכירת שבת, ואין צריך להזכירו על הכוס דוקא, עיין שם ובביאור הלכה בארוכה. ויש לפרש אי דמיא להכא.

ג] ואמנם אפשר לפרש באופן מחודש יותר, דבאמת גם להמג"א צריך לזכור יציאת מצרים ממש. אך ס"ל להמג"א דאם מזכיר בפיו קריעת ים סוף, נזכר בלבו גם יציאת מצרים, דחד עניינא הוא. וכן הזוכר מקצת מעשה עמלק בפיו, זוכר על ידי כן כל פרשת עמלק והחובה להילחם בו, ומהני זה שזוכר בפיו מקצת הענין, כאשר על ידי כן יזכור בלבו גם יתר הענין בדרך כלל. ואולם זהו דוקא שרוצה לזכור יציאת מצרים וזוכרו בפיו ע"י הזכרת הלכה מהלכות יציאת מצרים או שירת הים. אך כשרוצה לזכור קריעת ים סוף ובזה עסוק, ואמר שירת הים, דלא יוצא על ידי זה זכירת יציאת מצרים. כיון דעסוק כעת בזכירת קריעת ים סוף ולא בזכירת יציאת מצרים, אע"פ דאם היה רוצה לזכור יציאת מצרים ואומר שירת הים, היה יוצא ידי חובה, דכיון שעסוק בצורך לזכור את יציאת מצרים, שפיר יכול להיזכר בזה באזכרת קריעת ים סוף.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *