בקשת מחילה על חטאים שבין אדם לחברו

הרב יהושע פפר
ז' תשרי ה'תש"פ

 

בבואנו לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, צו השעה היא עבודת התשובה. עבודת התשובה מורכבת כידוע משלשה חלקים: חרטה עמוקה על החטא, ווידוי פה, וקבלה לעתיד. מכולם, כנראה שהקבלה לעתיד היא החלק הקשה ביותר: כיצד ניתן לקבל על עצמנו שלא נחטא עוד, כאשר האדם הוא בטבעו מלא חטא?

על מנת שהקבלה תהיה כנה, ולא חלילה ריקה מתוכן, עלינו לבוא לפני הקב”ה עם “תכנית שיקום”, ולכל הפחות עם סדר התקדמות. אמנם איננו מושלמים, אך אנחנו הולכים בדרך של “אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל”, בדרך של התקדמות ועלייה שתרחיק אותנו מן החטא ותקרב אותנו אל הקדושה.

בכל הנוגע לעבירות שבין אדם לחברו – לשון הרע, הלבנת פני חברו ברבים, אונאת דברים, וכן עבירות ממוניות כמו גזל או הלנת שכר – יש גורם נוסף של תשובה: בקשת מחילתו של מי שפגענו בו. בקשת המחילה היא חלק מהתשובה עצמה, שכן אין החטא מתכפר אלא אם ריצה את חברו, והיא גם חלק מהקבלה לעתיד: כדי לשים את עצמנו במסלול של התקדמות ועלייה, עלינו גם לתקן את מה שעשינו בעבר.

במאמר הנוכחי נדון בעניין בקשת מחילה מאת הזולת. על איזה חטאים צריך אדם לבקש מחילה? האם יש חובת ווידוי ותשובה אף כלפי שמיא, לבד מריצוי חברו? מה אופייה של חובת בקשת מחילה? עד כמה צריך האדם לפרט את החטא? מה הדין ביחס למי שלא ניתן להשיג את מחילתו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

ריצוי החבר בעברות בין אדם לחברו

במסכת יומא נאמר במשנה (פרק ח, משנה ט): “מכל חטאותיכם לפני ה’ תטהרו (ויקרא טז, ל) – עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”.

מכאן למדנו שמי שחוטא לחברו חייב לבקש את מחילתו. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים תרו, א): “עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו”.

על אותה הדרך למדנו במשנה במסכת בבא קמא (צב, א): “אף על פי שהוא נותן לו [דמי החבלה], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): “ועתה השב אשת האיש”.

בכל אחת מהלכות אלו יש חידוש. במשנה ביומא מתחדש שגם בעבירות שאין בהן היבט של נזק ממוני, עדיין יש צורך בריצוי הזולת. ואילו במשנת בבא קמא מתחדש שאין די בכך שהשיב את הממון שגזל או את התשלום על מה שהזיק – כדי להתכפר עליו לבקש את מחילת חברו.

על איזה עבירות נדרש הריצוי

נראה לכאורה שהלכה זו נאמרה בנוגע לכל עבירות שבין אדם לבין חברו. אולם ברמב”ם מצאנו חילוק בין עבירות שונות, כדבריו (הלכות חובל ומזיק פרק ה, הלכה ט): “אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו – שהמזיק ממון חברו, כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חבל בחברו, אף על פי שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו”.

מדברי הרמב”ם עולה אבחנה בין נזקי ממון לבין נזקי גוף: בנזקי ממון די בתשלום המעות, ואילו בנזקי גוף אין האדם מתכפר עד שירצה את חברו. הדברים לכאורה צריכים עיון: איזה הבדל יש בין החובל בחברו לבין המזיק את ממונו? בשניהם נמצא החבר ניזוק, וצריך לכאורה לרצותו?

יתרה מזו הקשה בלחם משנה (שם), שהרי הרמב”ם עצמו פסק בדין הגזלן (הלכות תשובה פ”ב, ה”ט) ש”אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו”. צריך עיון אפוא מה בין גזלן, שחייב לרצות את הנגזל, לבין מזיק שאינו חייב לרצותו?

בלחם משנה ביאר שיש לחלק בין גזלן, שנהנה מן הגזילה, לבין מזיק שאין לו הנאה מן הגזילה. חילוק זה לכאורה דחוק: מה בכך שנהנה? הרי עניין בקשת מחילה לכאורה קשור לפגיעה בזולת ולא להנאה אישית?

פגיעה אישית ופגיעה עקיפה

עוד תירץ הלחם משנה שגזלן חמור יותר, שכן נטל מן הקרבן בעל כורחו, תוך גרימת צער וסבל. מדברי נראה שיש לחלק בין פגיעה ישירה ואישית בחברו, לבין פגיעה שאינה ישירה ואישית, אלא פגיעה עקיפה בלבד.

לכך ניתן לציין מקור אפשרי מכמה מקומות בש”ס (יומא פז, א; ב”ב קעג, ב; ב”מ קטו, א) שבהם מובאת אמרת ר’ יצחק: “כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו”. ר’ יצחק לומד הלכה זו מדברי הכתוב בספר משלי (פרק ו , א-ג): “בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך כו’ עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך”. מכאן אנו למדים: “אם ממון יש בידך – התר לו פיסת יד; ואם לאו – הרבה עליו ריעים”.

רש”י מפרש (שם, וכן במשלי שם) שאם יש על האדם תביעת ממון, דהיינו “תקעת לזר כפיך”, אז “לך התרפס – התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו”. ואם לאו, שאין עליו עסקי ממון אלא “נוקשת באמרי פיך”, אז “הרבה עליו רעים לבקש ממנו מחילה”.

מכאן ניתן להבין שבמזיק ממון חברו אין צורך בבקשת מחילה, אלא די בכך שיחזיר לו את ממונו. כלומר, במקרים של נזק ממוני בלבד (“תקעת לזר כפיך”) די ב”התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו”. כך פסק הרמב”ם בנוגע למזיק, שאינו צריך לבקש מחילה, אלא משלם את הנזק ודיו. מנגד, בנוגע לגזלן הרי מבואר במשנה (ב”ק צב, א) ש”אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו”, והוא מה שמחלק הרמב”ם בין מזיק לבין גזלן.

הסברא שבחילוק זה היא כאמור, שכאן מדובר על פגיעה ישירה ואישית – “המקניט את חברו” – ואילו כאן מדובר בפגיעה עקיפה: כיון שהבחין בנזק שאירע לרכושו, בוודאי שעלול האדם להצטער, אבל צער זה נגרם לו בדרך עקיפה, ולא בפגיעה ישירה.

בזה יובן גם עניין הגזלן, שחייב לבקש מחילה מחברו. הגזלן מוגדר כמי ש”לוקח אדם חברו בחזקה, כגון שהטף מידו מיטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים” (רמב”ם, הלכות גזילה פ”א, ה”ג). בכך שונה הגזלן מן הגנב, שהוא הלוקח מחברו בלי שהלה יהיה מודע לכך, ונמצא שהוא פוגע ומצער את חברו בצער אישי, ולכן חייב לפייסו.

חובת תשובה בפני המקום

מדברי הגמרא (יומא הנ”ל), הקובעת שבחטאים שבין אדם לחברו אין יום כיפור מכפר עד שירצה את חברו, מבואר שלא די במה שמרצה את חברו, אלא צריך אף את כפרתו של יוה”כ כדי לכפר על עוונו.

כך משמע מדברי הרא”ש (פירוש למסכת פאה, פ”א מ”א) הכותב שהקב”ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות ממצוות שבין אדם לקונו. ביאר דבריו בספר קובץ מאמרים (לגר”א וסרמן הי”ד, דף מב) שבכל מצוות ש”בין אדם לחברו” יש גם כן חלק “בין אדם למקום”. זה הטעם בדברי הרא”ש הללו שמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, כיון שיש בהם הן פן של בין אדם לחברו, והן פן של בין אדם למקום.

גם רבנו יונה כתב (ביאור לאבות, פ”ד, משנה כט) שאם יזיק אדם את חברו אין לו לחשוב כי אליו חטא ולא לה’ יתברך, “כי גם לה’ חטא והוא תובע את ההיזק כבעל דין”. על דרך זו הביא בספר בית שאול (הרב יוסף שאול נתנזון, ב”ק פ”ב) בשם ספר חובת הלבבות.

ייתכן לדייק כן אף מדברי הרמב”ם (תשובה א, א), שכתב: “וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: מכל חטאות האדם”. כלומר, עליו לחזור בתשובה לפני המקום, גם בחטאים שבין אדם לחברו. כן כתב בספר תנופה חיים (הרב חיים פלאג’י, ירמיה אות ס): “וכלשון הרמב”ם בהלכות תשובה דבעבירות שבין אדם לחבירו צריך שיעשה תשובה גם בנוגע למקום, ויתודה על חלק גבוה שעבר על מימרא דרחמנא”.

מבואר אפוא מכל מקורות אלו שגם בעבירות שבין אדם לחברו, אין די בכך שירצה את חברו וישיג את מחילתו, אלא צריך האדם אף לחזור בתשובה בפני הקב”ה, כדרך ששב בכל שאר חטאות האדם.

דין אונאת דברים

גם פוסקי ההלכה האחרונים נקטו שצריך אדם לחזור בתשובה כלפי שמיא גם לאחר שנתרצה לו חברו. כך מבואר בחיי אדם (כלל קמד, וכן בצוואתו (חיי אברהם אות מט), וכן פסק החיד”א (נחל קדומים, אחרי מות ה), ועוד. וכן כתב גם המשנה ברורה, אלא שהוסיף דבר חידוש שראוי להתעכב עליו.

בשולחן ערוך (אורח חיים תרז, ד) נפסק: “עונות שהתודה עליהם ביוה”כ שעבר, ולא שינה [שנה] עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם”. כלומר, גם לאחר שזכה, לכאורה, לסליחה וכפרה ביוה”כ האחד, עדיין יכול להמשיך ולהתוודות על העוון ביוה”כ הבא.

במשנה ברורה (ס”ק יג) הוסיף: “אף בין אדם לחבירו, גנב וגזל וכדומה, אע”פ שמחל לו והשיב את הגזילה, מ”מ מתודה ביוה”כ לעולם, דמ”מ בין אדם למקום חטא. אבל אם הקניט חבירו בדברים, או עני המהפך בחררה, יש לומר כי האי גוונא כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביום כיפור אחד, אין צריך להתודות ביום הכיפורים שנית”.

בשער הציון (שם) הוסיף המשנה ברורה בשם הפרי מגדים שבנוגע למקניט את חברו ועני המהפך בחררה “אפשר שאפילו ביום הכיפורים הראשון אינו צריך להתוודות כיון שכבר פייס אותו”. מדובר לכאורה בחידוש גדול: למרות שבאיסור גזל ומזיק חייב בתשובה לפני המקום, בנוגע למי שמקניט את חברו, אינו צריך להתוודות לפני המקום ודי במה שמחל לו חברו. והדבר צריך עיון: מה בין זה לזה?

ייתכן שישנן עבירות שבין אדם לחברו שדי בהן בריצוי הנפגע. ייתכן שכאשר הפן היחיד של החטא הוא הצער שנגרם לזולת – אונאת דברים – אזי ריצוי החבר מתקן את הפגם, ואין צורך לתשובה וכפרה מעבר לכך. רק כאשר יש פנים אחרים של החטא, דהיינו נזק כלשהו, יש צורך לתוספת תשובה וכפירה בפני המקום.

ניתן למצוא רמז לכך בדברי חז”ל. בפסוק נאמר (שמואל א, פרק ב, פסוק כה): “אם יחטא איש לאיש ופללו אלוקים ואם לה’ יחטא איש מי יתפלל לו”. בגמרא (יומא פז, א) ביארו חז”ל את כוונת הכתוב: “הכי קאמר: אם יחטא איש לאיש, ופללו, אלוקים ימחול לו; ואם לה’ יחטא איש מי יתפלל בעדו? – תשובה ומעשים טובים”.

ניתן להבין מדברי הגמרא שאם חוטא אדם בעבירות שבין אדם לחברו, די בכך שחברו ימחל לו כדי שאף הקב”ה ימחל על החטא. בניגוד לכך, בחטאים אחרים צריך לעסוק בתשובה ובמעשים טובים. לדברינו, יש לומר שהגמרא מתייחסת לדין אונאת דברים (הגמרא מיד מביאה את דין מי שהקניט את חברו), ולכן די במחילת חברו בלבד.

לפרט את החטא

חידוש נוסף בדיני בקשת מחילה נאמר על-ידי הב”ח בשם מהר”ש, כפי שהובא להלכה במשנה ברורה (סי’ תרו, סק”ב), כלשונו: “המבקש מחילה שפשע כנגדו צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה”. כלומר, על החוטא לפרט את החטא, ולא רק לבקש מחילה באופן כללי על מה שעשה.

מטעם זה הוסיף הב”ח שלכתחילה יש לחוטא עצמו ללכת ולבקש מחילה, “דלא כמו שנוהגים מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי [שליח] שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב”. על האדם לפייס את חברו הפגוע, ולא לשלוח אחרים לעשות כן, אבל יש לו להביא עמו אנשים כדי שהלה יתפייס (שו”ע תרו, א). במשנה ברורה מבואר שהלכה זו אינה מעכבת, והיא דין לכתחילה בלבד.

מתוך הצורך לפרט את החטא, כפי שנפסק כאמור במשנה ברורה, מבואר שעניין בקשת מחילה מאת הזולת אינו רק תיקון הפגם בלבד [ששוב לא יקפיד עליו], אלא מעשה ממעשי התשובה: כמו שמי שחוזר בתשובה לפני המקום צריך לפרט את החטא בווידויו, כך מי שחטא לחברו צריך לפרט בפניו את החטא.

להיזהר מעלבון חברו

בהקשר זה יש לציין את מה שנחלקו לכאורה בעניין בקשת מחילה מחבר שאינו מודע לחטא כנגדו. החפץ חיים בספרו (הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף יב) כתב שכשמספר לשון הרע רוצה לחזור בתשובה, עליו לבקש מחילה גם ממי שאינו מודע לכך שסיפר עליו לשון הרע (עי’ בבאר מים חיים שם שהמקור לכך בשערי תשובה, אות רז).

לעומתו, בספר תנועת המוסר (ח”א עמוד 363) מובאת דעת רבי ישראל סלנטר, שבמצב כזה אין לאדם רשות בשביל טובתו האישית לפגוע בחברו ולומר לו שסיפר עליו לשון הרע, מפני שבקשה זו תגרום לו עלבון וצער. לדעתו, עולה ש שבמצב כזה אין תקנה למספר, עם שיש שכתבו בדעתו שיבקש מהנפגע מחילה כללית, ודי בכך (עי’ מועדים וזמנים ח”א, סימן נד).

עם זאת, המחלוקת בין השיטות אינה רחבה, שכן במשנה ברורה עצמו (ריש סימן תרו) הביא את דברי המגן אברהם, שבשעה שמבקש מחילה מחברו צריך לפרט את החטא שחטא לחברו, אך אם חברו מתבייש בזה לא יפרט את החטא. כלומר, בוודאי שגם לפי דעת המשנה ברורה יש להתאים את בקשת המחילה לנסיבות העניין, ולהימנע מלצער את חברו, עד כדי טשטוש המעשה שנעשה.

המוחל והנמחל

הלכה נוספת קובעת (תרו, א) שאם ביקש אדם מחילה, וחברו לא נענע לו, עליו לחזור ולבקש מחילה עד שלש פעמים. כיון שביקש שלש פעמים, שוב אינו חייב להשתדל בכך יותר (אך רשאי לעשות כן אם ירצה, אם אין בכך פגם בכבוד התורה, כפי פסק הב”ח). כיון שעשה את המוטל עליו, והשתדל לרצות את חברו, הקב”ה יעשו את שלו ויכפר על חטאו.

מצדו של הנפגע, כתב הרמב”ם שככל שניתן, יש למחול ולסלוח לחוטא: “אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור” (הלכות תשובה פרק ב, הלכה י).

בהלכה הבאה מתייחס הרמב”ם למי שפגע בחברו, והלה נפטר לעולמו טרם ביקש את מחילתו: “החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: “חטאתי לה’ אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו”.

בכך שמוחל לחברו, הולך האדם בדרכי המקום, שהוא ית’ רחום וחנון ומוחל לחטאים בשובם מדרכם – ויזכה בזה שאף הקב”ה ימחל לו על עוונותיו.

סיכום

כפי שראינו חז”ל ופוסקי ההלכה הדגישו מאד את הצורך לבקש את מחילת כל מי שפגענו בו.

בוודאי, אין לאדם להסתמך על כך שהנפגע הוא אדם חיובי וטוב, שבכל אופן ימחל למי שפגע בו. הגמרא מציינת שרבי זירא היה מקפיד לעבור לפני כל מי שפגע בו, כדי שאלו יתעוררו לבקש את מחילתו (יומא פז, א). כלומר, לא די במחילה שאדם ימחל לחברו, אלא יש צורך בבקשת מחילה על-ידי הפוגע, ורק אז מקבלת מחילת הנפגע את משמעותה המלאה.

כשאנו מגיעים ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה, עלינו לוודא לרפא ולתקן את הקשרים שלנו עם אחרים – קל וחומר הקשר שלנו עם הקב”ה. אמנם חטאנו, אך רצוננו לעשות רצונו, אלא שמעכבים בעדנו שעור שבעיסה ושעבוד מלכויות. לצד בקשת מחילה מאת זולתנו, ביום הכיפורים אנו מבקשים את מחילתו, והוא ית’ יזכנו לגמר חתימה טובה, לחיים טובים ולשלום.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *