לדון לכך זכות: בין מצווה לחובה מוסרית

הרב יהושע פפר
ח' תמוז ה'תשע"ט

 

התכונה הבסיסית של בלעם היא תכונת “עין רעה”. כן נאמר במשנה (אבות ה, יט), לפיה תלמידיו של בלעם הרשע מתאפיינים ב”עין רעה”, ואילו תלמידי של אברהם אבינו מתאפיינים ב”עין טובה”. זוהי התכונה שעמדה מאחורי כוח הקללה של בלעם: בצורה חדה ויוצאת דופן, הוא ידע לראות את הרע והחסרונות שבזולת.

ההשלכה היסודית ביותר “עין טובה” לעומת “עין רעה” היא האופן שבו אנו דנים את חברנו. מי שיש לו עין טובה רואה את הטוב שבזולת, ודן אותו לכף זכות; מנגד, בעלי העין הרעה ידגישו את הרע ויטו לדון את הזולת לכף חובה.

מכאן אנו באים לדון במאמר הנוכחי בשאלה ההלכתית של “דן לכף זכות”. האם יש חיוב מן התורה לדון את הזולת לכף זכות? ביחס למי נאמרה חובה זו? האם עלינו למתוח את גבולות ההיגיון כדי לדון לכף זכות? והאם מי שאינו דן לכף זכות חייב לבקש מחילה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מצווה מן התורה

המקור הראשון למצווה לדון לכף זכות נמצא בצו הפסוק: “בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא יט, טו). הפשט הפשוט של הפסוק, כמבואר בספרא (שם), הוא הוראה לבית הדין – לדון בהגינות ולפי דין התורה. אולם, לצד כמה הוראות הנוגעות לבתי הדין, מבואר בגמרא (שבועות ל, א) שיש ללמוד גם לימוד כללי, שלא במסגרת בית הדין: החיוב לדון לכף זכות.

לאחר שמביא את דברי הספרא, הרמב”ם מזכיר בספר המצוות (עשה קעז) גם את החיוב לדון לכף זכות: “ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד”.

יש מבין הראשונים שהגבילו את מצוות התורה של “בצדק תשפוט עמיתך” דווקא למסגרת של בית הדין. המאירי, למשל, כותב שההוראה לדון לכף זכות אינה אלא “סרך רמז” מלשון הפסוק, ומשמע אפוא שאין בכך מצווה מן התורה. ואולם, אחרים, כגון החינוך (מצווה רלה) ורבנו יונה (שערי תשובה, שער ג, אות ריח) הסכימו לדעת הרמב”ם. כלשון רבנו יונה, “היא מצות עשה מן התורה, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך”.

לפי דעות אלו, החובה לדון לכף זכות אינה רק מידה טובה והנהגה ראויה, אלא יש בה אף מצווה מן התורה.

מידה ראויה

לצד מצווה הנלמדת מן הפסוק, חז”ל מרחיבים את הדיבור אודות החובה המוסרית לדון את הזולת לכף זכות.

במשנה במסכת אבות נאמר, משמו של יהושע בן פרחיה: “עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל אדם לכף זכות” (פרק א, משנה ו). מדברי המשנה משמע שכמו שיש לאדם “לקנות חבר”, כך ראוי לו לדון את כל אדם לכף זכות – שעל-ידי כך יזכה ליחסים טובים עם הזולת.

במקום אחר, הגמרא קובעת שמי שדן את חברו לכך זכות, יזכה שהקב”ה ידון אף אותו לכף זכות (שבת קכז, ב). חז”ל מציינים מעשיות שבהן גדולי התנאים נזהרו זהירות מופגת לדון לכף זכות ולא לחשוד באדם שלא כדין. לאחר שרבי עקיבא ורבי (בשני אנקדוטות שונות) הפליגו במאמצים לדון את חבריהם לכף זכות, נאמר להם: “כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לזכות”. גם כאן משמע שמדובר במעלה מוסרית, ולא בחיוב גמור.

הרמב”ם אף מציין את המעלה של “לדון כל אדם לכף זכות” בהלכות דעות (פרק ה, הלכה ז), וכולל אותה במעלות שבהן ראוי לתלמיד חכם לנהוג.

כן, יש לציין שלצד המעלה של לדון לכף זכות אנו מוצאים בדברי חכמים שיש להתייחס לאנשים בחשד הראוי לנסיבות העניין. לדברי מסכת דרך ארץ רבה (פרק ה), “לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים, והוי מכבדן כרבן גמליאל” (הדברים הובאו ברש”י, תנעית כג, ב). מבואר שם מעשה ברבי יהושע, שחשד במי שהכניס לביתו, ונקט באמצעי זהירות כדי שהלה לא יוכל לגנות את רכושו. הלה לבסוף התגלה כגנב, והאמצעים שבהם נקט – השמטת הסולם מן העליה שבו ישן האורח – הצילו את רכושו. כלומר, למרות המעלה לדון את האדם לכף זכות, הצורך בזהירות גוברת ומתירה לאדם לחשוד את זולתו.

נשאלת אפוא השאלה: האם לדון את הזולת לכף זהות מהווה מצווה וחיוב גמור, ואולי מצווה מן התורה, או שמא מדובר במעלה מוסרית שחז”ל ממליצים עליה?

את מי אנו דנים?

החפץ חיים מעלה שאלה זו בהקדמתו לספר חפץ חיים, כאשר הוא מונה את האיסורים שאדם עלול לעבור בסיפור לשון הרע (מצווה עשה ג). החפץ חיים מזכיר את המצווה לדון את האדם לכף זכות, והוא מבוא (בבאר מים חיים, שם): “ואל יתפוס עלי הקורא לאמר שבוודאי הרמב”ם חולק על רבינו יונה והסמ”ג והסמ”ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב”ם כתב שם בסוף מאמרו במשנה הנ”ל שהוא מדרכי החסידות”.

החפץ חיים כותב שיש ליישב את הדברים: “דהרמב”ם איירי שם באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק אם רשע, לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות, רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב”ם בפרק ה’ מהלכות דעות בהלכה ז’ שמונה זה בין מדותיו של תלמיד חכם ומשמע דהוא רק מדה בעלמא, התם איירי גם כן בכהאי גוונא”. מנגד, כאשר מדובר באדם הידוע כירא שמים, חלה חובה גמורה לדון אותו לכף זכות.

כפי שהחפץ חיים ממשיך לבאר, בכך מיושבים דברי הרמב”ם עצמו, שמזכיר (בספר המצוות) את המצווה לדון לכף זכות כחובה גמורה, ואילו בהלכות דעות הוא מזכיר את הדבר בתור מעלת תלמידי חכמים. כן, המשנה בפרקי אבות מזכירה בפירוש שיש לדון “את כל האדם לכף זכות” – כלומר, המשנה עוסקת בכל אדם, גם אדם שאינו מוכר. מנגד, החיוב (בניגוד למעלה בלבד) לדון לכף זכות נאמר דווקא באדם המוכר כירא שמים, שמוגדר בלשון הפסוק כ”עמיתך”. (עי’ להלן בכך).

ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה דאבות הוי דן את כל אדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא. והראיה מהרמב”ם גופא בספר המצוות במצות קע”ז הנ”ל כתב בהדיא ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי”ג מצות נאמרו לכל ישראל. וראה כי דברינו אמת, דבמשנה דאבות וכן ברמב”ם הלכות דיעות הנ”ל דאיירי במדות נאמר והוי דן את כל אדם לכף זכות ובמימרא דשבועות הנ”ל ובספר המצות הנ”ל דאיירי בביאור המצות עשה דבצדק וכו’ נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות, חבירך, משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.

ארבע מידות באדם

מדברי הרמב”ם (בפירוש המשנה למסכת אבות) ורבנו יונה (שערי תשובה, שם) מבואר שכאשר מדובר באדם מוכר, יש שלשה סוגי אנשים, ולכל אחד גישה אחרת ביחס לשאלת כיצד לדון את מעשיהם.

בנוגע למי שהוא תלמיד חכם וירא שמים, יש חיוב לדון אותו לכף זכות גם כשהמעשה עצמו נוטה בפירוש לחובה. כלשון הרמב”ם, “אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות, ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא, ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו. ועל זה אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו”.

על דרך זו יבוארו דברי הגמרא במסכת ברכות (יט, א), שם מבואר שכאשר תלמיד חכם עושה מעשה שנראה לנו כחטא, יש עדיין לפרש את המעשה בדרך של היתר, גם בדוחק. אפילו אם הוא בוודאי חטא, יש להחליט שהוא עשה תשובה מיד – “בוודאי עשה תשובה” – ולהניח שמדובר בנפילה רגעית וכי הוא כבר חזר לדרכיו הטובות.

באשר למי שאינו תלמיד חכם, אך הוא עדיין אדם ישר וטוב, כתב רבנו יונה שהמצווה לדון לכף זכות נאמרה עליו, אך אין צורך למתוח את גבולות ההיגיון כפי שיש לעשות לתלמיד חכם: “ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות […] שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך”. במקרה של “בינוני”, כותב רבנו יונה ש”אם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה”.

החפץ חיים (ג, ז) מוסיף שגם אם סביר להניח בנסיבות העניין שהפירוש השלילי הוא האמת, עדיין מן הראוי שלא להכריע את הספק ושלא לדון אותו לכף חובה.

סוג שלישי של אדם הוא מי שידוע בתור בעל עבירה, שעובר עבירות באופן תדיר. עליו כותב רבנו יונה שאין לדון אותו לכף זכות, אלא דווקא לכף חובה: “אם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה”. הרמב”ם מפליג בכך וכותב כי “כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו, ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להישמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב, אחר שיש בו אפשרות לרע”.

סוג רביעי הוא אדם אין ידוע אם הוא טוב או רע. בנוגע אליו, כבר ראינו שיש מידה לדון אותו לכף זכות, אך אין בכך חיוב. כפי שהמרב”ם מבאר (שם), “כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע”.

יש לציין שהרמב”ם מזכיר את כל החלקים האמורים בפירוש המשנה למסכת אבות, ומשמע אפוא שכולם כלולים גם בהלכות דעות של הרמב”ם. מכאן כותב הרב אשר וייס שליט”א (מנחת אשר, ויקרא) שגם מצוות התורה של לדון לכף זכות היא מצווה שיסודה התנהלות מוסרית ותקינה, על דרך איסור התורה של סיפור לשון הרע, שאף הוא יסודו במידה של עין טובה.

לשון הרע

חשוב לציין שלכללים הנ”ל יש השלכה חשובה ביחס לשאלת סיפור לשון הרע. החפץ חיים (ג, ז) מבאר שכאשר אדם מדבר על מישהו באופן שלילי, כאשר היה מוטל עליו לדון אותו לכף זכות, אזי יש בכך משום איסור לשון הרע. הוא מוכיח הלכה זו מסיפור מרים אודות משה רבנו, שכן מרים נענשה במה שהיא לא דנה את משה רבנו לכף זכות. על כן הקב”ה גער בה באומרו “מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה” (במדבר יב, ח).

בקשת מחילה

בפסוק מבואר שחנה התפללה אל הקב”ה בשקט, ואילו עלי הכהן חשבה אותה לשיכורה: “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה”. בגמרא (ברכות לא, א) מבואר שתנועותיה ואופן תפילתה גרמו לו לחשוד בה, שלא כדין, עד שהוא גער בה: “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ”.

חנה השיבה: “וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי”. לפי דברי הגמרא, חנה אמרה לעלי כי “לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה”. כאשר עלי הבין את טעותו, הוא ביקש ממנה מחילה.

מכאן לומדת הגמרא שמי שחושד את חברו שלא כדין, עליו לפייסו ולבקש ממנו מחילה. יש לו אפילו לברכו: ” אמר רבי אלעזר: מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר: ואלקי ישראל יתן את שלתך”.

סיכום

המצווה של לדון את הזולת לכף זכות אינה מחייבת אותנו בנאיביות. אנחנו יודעים שבני אדם אינם מושלמים מטבעם, ויש לנו להיזהר מפני אותם כשלים אנושיים פן ניזוק בהם – אנו או זולתנו. עם זאת, התורה מאיצה בנו לדון את הזולת – את מי שראוי לכך – לכף זכות, בעין טובה.

עמידה בכך כרוכה בעבודה מוסרית מרובה. לעתים אנו נוטים להשליך על אחרים את הפגמים שלנו, ולעתים אנו דנים את זולתנו לפי סטנדרטים גבוהים ולא ריאליים. התורה מצפה מאתנו לפתח גישה חיובית ביחס לזולתנו, ולדון אותו לכך זכות; רק כך ניתן לצפות שאף הם, ואף הקב”ה, ידונו אף אותנו לכף זכות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *