השימוש בטלית חבירו שלא מדעתו

הרב יהושע פפר
י"ז סיון ה'תשע"ט

אחת הדרישות היסודיות לקיום מצוות ציצית היא שהבגד שעליו מטילים את הציצית – הטלית של בית הכנסת או הטלית קטן שאנו לובשים כל היום – יהיה שייך ללובש עצמו. הלכה בסיסית זו מעלה שאלה חשוב הנוגעת לטלית שאולה: האם ניתן לקיים את מצוות ציצית בטלית שאולה, ואם מותר לאדם לקחת טליתו של חברו שלא מדעתו, ולהשתמש בה לקיום מצוות ציצית?

כפי שנראה בהמשך, כאשר אדם שואל טלית מחבירו מדעתו, יש הנחה שבעל הטלית מקנה אותו לשואל, גם אם הדבר לא נאמר בפירוש, כדי שהשואל יוכל לקיים בה את מצוותו (עי’ במשנה ברורה, סימן יד, ס”ק יא, שכתב שייתכן כי הלכה זו נאמרה דווקא במי ששואל טלית לצורך תפילה, ולא במי ששואל טלית רק לצורך “כבוד”, כגון לשם ברכת הכהנים או עליה לתורה).

הרא”ש (חולין פרק ח, סימן כו) מבאר שכיון שבעלות על הטלית היא תנאי לקיום המצווה, הרי שמי שמשאיל את הטלית לחבירו לשם קיום המצווה בוודאי מקנה לו את הטלית ב”מתנה על-מנת להחזיר”. הטלית עוברת לרשותו של השואל, והוא מקיים אפוא את מצוותו, בתנאי שהשואל יחזיר לבסוף את הטלית לבעליה.

אך האם מותר לאדם לקחת את טליתו של חברו שלא מדעתו? שאלה זו שכיחה במיוחד עבור כהנים שאינם נשואים, הצריכים טלית לברכת הכהנים – אך היא רלוונטית אף לכולנו, במקרים של שכחת הטלית או נסיבות שבהן אין לאדם את טליתו בבית הכנסת. האם ניתן פשוט לקחת כל טלית מצויה לשם שימוש אישי? והאם כלל דומה נאמר גם בשאר חפצי מצווה?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

שימוש או קנין?

ככלל, אסור לאדם לקחת דבר מרשותו של חברו, ולהשתמש בו שלא ברשות הבעלים. עיקרון זה נקרא “שואל שלא מדעת”, ובגמרא מבואר ש”שואל שלא מדעת – גזלן”. הרמ”א פוסק אפוא ש”הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו, וכוונתו ליתן לו שכרו, הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן” (חושן משפט שח, ז).

אולם, הלכה זו לא נאמרה בנוגע לטלית. ביחס טלית פסק השולחן ערוך כי “מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת” (אורח חיים סימן יד, סעיף ד). מבואר אפוא בשולחן ערוך שגם ללא מתן רשות מהבעלים, רשאי אדם ליטול טליתו של חבירו, להתעטף בה, ואף לברך עליה.

הסיבה לכך שמותר לאדם ליטול את טליתו של חברו היא מפני ש”ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה” – נוח לו לאדם שתיעשה מצווה בממונו (בבא מציעא כט, ב). כלומר, אדם מעוניין בכך שאחרים יקיימו מצוות ברחושם, ומכאן שיש להניח שבעל הטלית מתרצה בלב שלם שאחרים יקחו את הטלית לשימושם האישי (בתנאי כמובן שיחזירו את הטלית לאחר השימוש).

ואולם, במגן אברהם (סימן יד, ס”ק ח) מקשה על הדברים. שכן, גם אם מניחים שנוח לאדם שיעשו אחר מצווה בממונו, הנחה זו מאפשרת לאותו אחר להשתמש ברכושו לצורך קיום מצווה – אבל מניין לן אסמכתא לעשות  קנין ברכושו ולהעביר את הבעלות בו, כפי שדרוש לעניין קיום מצוות ציצית?

משום שאלה זו הסיק המגן אברהם מסקנה מחודשת: באמת כשאדם נוטל טלית חבירו אינו קונה בה קנין, ואין הטלית הופכת לרשותו – ועם זאת, הוא רשאי לברך עליה ברכת הציצית. הסיבה לכך היא משום שאמנם פטור הטלית מקיום המצוה, אבל גם במצב של פטור, הרי לעולם יש “קיום מצוה” בטלית זו (עך דרך נשים שפטורות מקיום מצוות עשה שהזמן גרמא, ולעולם יש להם קיום בעשיית המצוה). כיון שיש קיום במצוה, רשאי הלובש אף לברך על עטיפת טלית (ראה גם במשנ”ב, סימן יד, סק”ט).

העיקרון שבדברי המגן אברהם כבר מוצע בדברי התוספות (חולין קי, ב), לפיו ניתן לקיים מצוות ציצית גם בטלית שאולה (שאינה בבעלותו של הלובש). התוספות מסבירים שיש קושי בברכה על טלית זו, אך מסיימים ש”המברך לא הפסיד”. בדבריהם של המגן אברהם והתוספות מבוארים שני חידושים: האחד, שלמרות שהטלית פטורה מן הציצית, לעולם יש בה קיום מצוות ציצית (ואין הדבר דומה לקביעת מזוזה על בית שפטור מן המזוזה). והשני, שניתן לברך על קיום המצווה בטלית – למרות שלדעת השולחן ערוך (סימן יז, סעיף ב) אין לאשה לברך על קיום מצוה שאין לה חיוב בה.

בעל נתיבות המשפט (בספר דרך חיים, סימן יד) אכן חלק על הוראת המגן אברהם, ופסק שאין לברך על טלית שנוטל אדם שלא מדעת חברו.

שימוש או קנין?

מעניין לציין שבספר נתיבות המשפט עצמו (קצה, א) פסק בנידון אחר שדי בהסכמה שלא מדעת אפילו כדי לקנות קנין גמור בממונו, ושלא כדברי המגן אברהם (כן הבין שם בדברי הש”ך, חושן משפט שנח, א).

יש להביא לכך סימוכין מדברי הרמב”ם. הרמב”ם מתייחס לאדם שנטל חפץ מחברו שלא מדעתו, והשתמש בו לצורך קידושי אישה: “הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן, וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו, ‘למה לא נתת לה דבר זה, שהוא טוב ממה שנתת לה’, אינה מקודשת – שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל, ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק” (אישות פ”ה, ה”ח).

לפי רוב המפרשים, כוונת הרמב”ם היא שמי שנוטל חפץ שבעליו אינו מקפיד עליו – חפצים כמו תמר או אגוז בודדים, שאמנם אינם הפקר, אך בדרך כלל אין קפידה על מי שייקח אחד – אכן יכול לרכוש בו בעלות, לכל הפחות ברמה של ספק (עי’ בית שמואל כח, מה, בשם ב”ח וט”ז; עי’ גם אבני מילואים כח, מט, ושו”ת נודע ביהודה קמא, אבן העזר נט). לפי שיטות אחרות (עי’ משנה למלך, אישות ה, ח), ברור שהנוטל זוכה לבעלות על החפץ, והספק שבקידושין הוא בגין ערכו הנמוך (פחות מפרוטה) של החפץ.

כך או כך, מבואר מתוך דברי הרמב”ם שדי בהסכמה מכללא, שאינה מפורשת, כדי לאפשר לאחר לקבל בעלות על הרכוש. מכאן ניתן לבאר את דברי השולחן ערוך בדין הנוטל טליתו של חבירו כפשוטו, ואין צורך לחידושים שכתב המגן אברהם. למכרות שאינו נוטל רשות מחבירו, כיון שאין הבעלים “מקפיד” על הטלית (משום שנוח לו שאחרים יעשו מצוה בממונו), הרי שדי בכך שיקנה הנוטל את הטלית להיות שלו, ולקיים בה מצות ציצית.

הנוטל אתרוג חבירו

על-פי לשון הכתוב “ולקחתם לכם ביום הראשון”, מבינים חז”ל שמצוות נטילת ד’ מינים דורשת בעלות על המינים עצמם (עי’ בשולחן ערוך, אורח חיים תרמט, ה). האם ניתן להשתמש באתרוג של אחר, ולקחת אותו בלי לבקש רשות?

ברמ”א (סימן תרמט, סעיף ה) מבואר שאמנם רשאי אדם ליטול אתרוגו של חבירו שלא מדעתו, ולצאת בו מצות ד’ מינים (משום שניחא ליה לאיניש שיעשה אחר מצוה בממונו), אך הלכה זו מוגבלת לשאר ימי הסוכות, ואינה תקפה ביום הראשון של סוכות, שבו יש צורך שהאתרוג יכנס לבעלות הנוטל. לעניין היום הראשון, אין להשתמש באתרוג של אחרים בלי לבקש את רשותם, שכן אין האתרוג נכנס לרשותו ולבעלותו של הנוטל.

מכאן נראה כדברי המגן אברהם הנ”ל, שלמרות שאדם שיעשה אחר שימוש בממונו לצורך מצווה, אין די בכך כדי שיוכל האחר לקנות את החפץ ולהכניסו לבעלותו – ולכן אינו יוצא באתרוג חבירו ביום הראשון של סוכות.

נמצא לכאורה סתירה בין ההלכות. מצד אחד, מבואר בדברי הרמב”ם הנ”ל שיכול אדם לקנות חפץ שאינו מפקיד עליו חבירו, ולקדש בו את האשה (לפחות כדי ליצור ספק קידושין). אך מאידך, בדברי השולחן ערוך (בדין אתרוג) מבואר שאין אדם יכול לקנות אתרוגו של חבירו, למרות שנוח לבעליו שיקיים אחר מצוה בממונו.

חילוק בין חפצים שונים

ייתכן שיש לחלק בין סוגים שונים של חפצים. בנוגע להלכות קידושין, הרמב”ם מתייחס לחפצים שאין האדם מקפיד עליהם באופן כללי: אם אורח נוטל תמר או אגוז מתוך הבית, בעל הבית אינו מקפיד על כך. לעניין רכוש מהסוג הזה אין צורך בהסכמה מפורשת, ודי בהסכמה כללית כדי שאחר הנוטל תמר או אגוז יקנה אותם לעצמו.

על דרך סברא זו מצאנו בשיטה מקובצת (ב”מ דף י, ב, בשם ר”ש די וידש) בדין קנין חצר. ההלכה היא שיכול חצרו של אדם לקנות לו שלא מדעתו (החצר קונה נכס הנמצא בו גם ללא ידיעת הבעלים). לפי ביאור השיטה מקובלת, אין הכוונה בכך שאין צורך בדעת הבעלים, אלא שכיון שכל אדם מצפה שיקנה את מה שמונח בחצרו, הרי שיש “דעת כללית” לשם קנין מה שנמצא בחצר, ודי בכך לחלות הקנין. על דרך זו ניתן לומר לעניין חפצים מהסוג שאין עליהם הקפדה: יש להסתפק ב”הסכמה כללית” של הבעלים שאינו מקפיד על נטילת הפירות על-ידי אחרים, ודי בכך לצורך קנין על-ידי האחר.

בניגוד לכך, אמנם אדם מסכים שיקיים אחר מצוה באתרוג שלו, אך בוודאי שאין בכך “הסכמה כללית” להקנות את האתרוג לאחר. בנסיבות ספציפיות אדם מסכים שיטול אחר את האתרוג, אך אין בו מצב מנטאלי כללי של חוסר קפידה – שהוא מה שנדרש כדי לקנות את החפץ.

יש לומר שהמקרה של טלית דומה לחפצים שאין האדם מקפיד עליהם, ואינה דומה לאתרוג. לעניין טלית, קיימת הסכמה כללית שאחרים ישתמשו בטלית (כפי שאכן שכיח לעניין ברכת הכוהנים וכדומה), מה שאינו נכון לעניין אתרוג. מכאן שמי שנוטל את טליתו של אדם, גם שלא מדעתו, יכול אף לברך על הטלית.

הספרים של היום

חשוב להדגיש שחלק מההנחות והאחבנות המצויות בדברי חכמים והפוסקים בנוגע לדעת בני האדם אינן בהכרח תקפות כיום, לאחר שינויים חברתיים מרחיקי לכת.

למשל, מצאנו במשנה ברורה (סימן יד, ס”ק טו) שיש חילוק בין הדין של טלית ותפילין, שבהם רשאי אדם ליטול את של חבירו לשם קיום המצוה, לבין ספרים של אחרים, שאין לו ליטול ספר של אחר לצורך שימוש עצמו (המשנה ברורה תמה שם על מנהג העולם להקל בזה). החילוק בין ספרים לבין טלית ותפילין הוא שבטלית אין הבעלים מקפיד על שימושו על-ידי אחרים, ואילו בספרים אדם מקפיד על שימוש אחרים, מחשש שייקרע הספר.

כיום נראה שדווקא ההיפך הוא הנכון. כיום ספרים הם יחסית זולים, כרוכים היטב, וניתנים להחלפה בקלות יחסית, והמציאות מורה שאנשים מקפידים הרבה פחות על שימוש בספר מאשר על שימוש בתפילין. כך גם המנהג, לפחות בבתי כנסת ובתי מדרש: שמי שאינו אוסר בפירוש את השימוש בספריו, סימן שאינו מקפיד עליהם, ומותר להשתמש בהם.

יש אפוא צורך לדון בכל מקרה בפני עצמו, ובמקום שעולה שאלה קונקרטית יש כמובן להייעץ עם סמכות הלכתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *