הסבה בליל הסדר: מי, כיצד, מתי

הרב יהושע פפר
י"ג ניסן ה'תשע"ט

 

אחד המאפיינים הבולטים של ליל הסדר הוא מצוות ההסבה. בניגוד לשאר לילות השנה (כמוזכר ב”מה נשתנה”), אני מקפידים לאכול את המצה ולשתות את ארבעת הכוסות בליל הסדר כאשר אנחנו מסבים.

מנהג זה היה מובן כמעט מאליו בימי קדם. בתרבות רומי, כל אדם היה מסב בסעודה הראויה לשמה, תוך ישיבה על מיטות ועל ספות בשעת האכילה. בימינו אנו, הסעודה על מיטות וספות כבר אינה במודה, ולכן החיוב להסב בשעת הסעודה אף הוא אינה טבעי לנו. עם זאת, כך נפסק להלכה על-פי הגמרא (ועי’ להלן בעניין שינוי הנוהג), ולכן חשוב להיות מודעים להלכות ומנהגים השייכים להסבה.

נדון אפוא במאמר זה בהסבה של ליל הסדר. מה אופי החיוב ומה מקורו? כיצד יש לקיים את מצוות ההסבה? האם נשים חייבות בהסבה? ומה הדין במי שאכל מצה או שתה את ארבעת הכוסות ללא הסבה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מקורות ההסבה

כתב הרמב”ם: “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: ואותנו הוציא משם וגו’. ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה: וזכרת כי עבד היית, כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית” (הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה ו).

מכאן לומד הרמב”ם את דין ההסבה: “לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות” (שם, הלכה ז). מדברי הרמב”ם משמע אפוא שמדובר במצוות התורה, וכי מן התורה על האדם להסב בדרך חירות.

מנגד, אחרים כתבו שההסבה היא מצווה מדברי חכמים, ולא מצוות התורה (עי’ בחזון עובדיה בשם הרשב”ם, פסחים צט, ב, ואחרים).

המקור העיקרי למצוות ההסבה הוא מדברי המשנה (פסחים פרק י, משנה א), שם אנו למדים ש”אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. הכוונה היא שגם מי שהוא עני, ובדרך כלל אינו זוכה חיי נחת, חייב לחוות את ליל הסדר בעונג וכבני מלכים. על אכילתו להיות בהסבה, דרך חירות.

כיצד להסב

הגמרא (פסחים קח, א) מלמדת שמי שמסב “פרקדן” אינו יוצא בכך ידי חובתו. לדעת התוספות, הכוונה היא שלמי שמסב לאחוריו, על גבו, ואילו לדעת התוספות במקום אחר (נידה יד, א, בשם הערוך) הכוונה היא במי שמסב על בטנו. הרמב”ם (שם, הלכה ח) פסק כדעת שניהם: “וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסבה”. זוהי גם דעת השולחן ערוך (אורח חיים תעב, ג).

עוד מבואר בגמרא שאין להסב לצד ימין, אלא לצד שמאל בלבד, כאשר הגמרא מסיימת “ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה”. לדעת רש”י אזהרת הגמרא דווקא נסובה על הרישא: אין להסב לצד אחור, שמא הדבר יגרום לאדם להיחנק על מאכלו. אך הרשב”ם ורוב הראשונים הבינו שהכוונה להסבה לצד ימין: אין להסב לצד ימין, שמא הדבר יגרום להקדים קנה לוושט, ולהביא את האוכל לידי סכנה.

לפי שיטת רש”י (כפי שהובאו ברשב”ם), הטעם שלא להסב לצד ימין אינו מפני הסכנה, אלא משום שאדם צריך להשתמש ביד ימין כדי לאכול בה. לפי הבנה זו, כתב הרא”ש (פסחים י, כ; כן הוזכר בטור, אורח חיים עב, ג) שעל עיטר יד (שמאלי) להסב דווקא לצד ימין, כדי שיוכל לאכול בשמאל. מנגד, לדעת הרשב”ם על כל אדם להסב לצד שמאל, משום סכנת חנק.

הרמב”ם (מצה ז, ח) והשולחן ערוך (שם) סתמו שיש להסב לצד שמאל (עי’ גם בתרומת הדשן א, קלו).

יש לזכור שיסוד ועניין ההסבה היא לאכול כבני חורין וכבני מלכים, ולכן יש לדאוג להסב באופן שמביא את האדם לידי נוחות, ולא לידי צער ואי-נוחות. מכאן הורה הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל (הובאו דברים על-ידי הרב יצחק דרזי, קובץ אמרי שפר, חלק ה, עמ’ מ) שמי שמסב באוויר, בלי שיישען על משהו, אינו יוצא ידי חובתו, שכן הוא גורם לעצמו אי-נוחות ואין בכך “דרך חירות”.

יש אפוא לדאוג מראש לכיסא נוח וראוי, ולכתחילה כזה שיש לו ידיות לצדו (או ספה), כדי שיוכל להסב בנוחות. כאשר אין אפשרות כזאת, ניתן להביא כיסא נוסף כדי להסב עליו, ולחילופין להסב על האדם היושב משמאלו – אופציה שמוזכרת בגמרא (פסחים שם). בשער הציון (תעב, ט) כתב שאופציה זו אינה לכתחילה (עי’ להלן לעניין אבלים), והוסיף הרב אלישיב זצ”ל שכאשר מישהו מסב עליו אינו יוצא ידי חובתו (שאין בכך דרך חירות), ועליו לאכול את המצה או לשתות את הכוסות רק לאחר שהאדם מימינו כבר אינו נשען עליו.

האם נשים מסבות

עניין ההסבה הוא כאמור לשקף את החירות של ליל הסדר. ואולם, חובת ההסבה אינה שווה בכל.

הגמרא (שם) קובעת “אשה אצל בעלה – לא בעיא הסבה”. הרשב”ם מבאר שאין הדבר ראוי שאישה תסב בפני בעלה, אך מביא בשם השאילתות (צו, עז) שאין זו דרכן של נשים (וכן כתבו הערוך השולחן בשם הרי”ף, והטור, אורח חיים תעב, ד, בשם בה”ג).

אולם, הגמרא מוספיה ש”אם אשה חשובה היא – צריכה הסבה”. ככל הנראה, המנהג היה שנשים חשובות היו מסבות, ולכן לא היה בכך זלזול בבעליהן, וכן לא היה בכך חוסר צניעות. בחוק יעקב (תעב, ח, בשם רוקח) כתב שאין הבעל מקפיד על אשתו בכך כאשר היא “אישה חשובה”.

על-פי הטעם שנתן הרשב”ם להלכה זו, נראה שאישה שהיא רווקה, גרושה או אלמנה תהיה חייבת להסב, ללא קשר להיותה חשובה או שלא. הטוב מזכיר נקודה זו (בקשר לאישה גרושה או אלמנה), ואילו ההוראה הכללית של השולחן ערוך (תעב, ד), לפיה כל הנשים פטורות מהסבה, מלמדת שהוא סבר כדעת השאילתות (עי’ פרי חדש תעב, ד; ברכי יוסף תעב, ג).

השולחן ערוך (שם) מוסיף שנשים חשובות חייבות בהסבה, והרמ”א (בשם רבנו ירוחם והמרדכי) מוסיף שנשים שלנו – בזמן הזה – כולן נחשבות חשובות. עם זאת, הרמ”א מוסיף שלא נהגו נשים להסב, והן סומכות בכך על דעת הראבי”ה, הסובר שאין כלל חובת הסבה היום, כיון שאין כיום נוהג של הסבה אפילו בבתי מלוכה.

יש דיון בין הפוסקים בסיבה למה דווקא נשים סומכות על שיטת הראבי”ה, ואילו גברים אינם סומכים על כך, ונוהגים להסב. בערוך השולחן (תעב, ו) הקשה כן על דברי הרמ”א, וכתב לבאר שנשים נחשבות חשובות רק אם הן מסבות, וכיון שאין אנו נוהגים להסב, שוב אין נשים דידן “חשובות” לעניין זה. הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל (הובאו דבריו בהליכות בת ישראל כג, נ) כתב ליישב את דברי הרמ”א שחובת נשים להסב היא מנהג ולא חיוב גמור, ולכן הן סומכות על דעת הראבי”ה, בניגוד לגברים שאינם סומכים על כך.

נשים אשכנזיות פטורות אפוא מהסבה בליל הסדר, וכן המנהג הרווח (עי’ לבוש, סימן תעב). עם זאת, הרב שלמה זלמן אויערבך (הליכות שלמה, פסח ט, יט) מציין שעדיין יש לנשים לתת ביטוי לחירות ולמלכות של הזמן על-ידי כיסא נוח ומרופד. הוא מוסיף שגם אם אין חובת הסבה, עדיין על נשים לנהוג בדרך חירות בשעת האכילה, ואסור לאכול מצה או לשתות את הכוסות בעמידה, שאין בכך דרך חירות.

ביחס לנשים מעדות המזרח, כמה פוסקים כתבו שנשים כיום חייבות להסבה, ואם לא עשו כן עליהן לאכול שוב את המצה (עי’ להלן בכך; כן פסק בשו”ת אור לציון ג, טו, ב). הרב עובדיה יוסף זצ”ל (חזון עובדיה סימן יד) פסק שאמנם על נשים ספרדיות להסב, אך אם לא עשו כן ניתן לסמוך על הדעות שאינן חייבות בכך (שיטת הרמ”א, בצירוף האפשרות שנשים כיום אינן “חשובות”). בספר פסח מעובין (סימן קע) כתב שמנהג נשים ספרדיות היה להסב.

אחרים שאינם מסבים

יש מקרים נוספים בהם כתבו הפוסקים, על-פי דברי הגמרא, שאין להסב בליל הסדר:

  • תלמיד בפני רבו אינו מסב, גם אם מדובר במי שאינו רבו מובהק (שולחן ערוך תעב, ה). כן הדבר גם במי שיושב בפני אחד מגדולי הרבנים שבדור, גם אם לא למד ממנו תורה.
  • אולם, אם הרב נותן רשות לתלמיד להסב, עליו לעשות כן. אם התלמיד הסב בלי לשאול את רבו, והרב שתק ולא מחה בו, יש להניח שכוונת הרב הוא להעניק לו רשות (שולחן ערוך ובית יוסף, שם). לפי כמה דעות אינו מן הראוי שתלמיד יבקש רשות להסב (עי’ מאמר מרדכי תעב, ב); אולם, כיון שקיבל רשות מרבו, שוב חייב התלמיד להסב.
  • אם התלמיד אוכל בשולחן נפרד אך באותו החדר כמו רבו, נחלקו הדעות כיצד ינהג. במשנה ברורה (תעב, יח, בשם פרי מגדים) פסק שבמקרים אלו, נכון ליטול רשות מרבו.
  • בן אצל אביו חייב להסב, גם אם אביו הוא רבו (שולחן ערוך תעב, ה). במגן אברהם (תעב, ו) מבאר שיש להניח שבנוגע לבן אצל אביו, נותן האב רשות לבן להסב.
  • פסק הב”ח (תעב, ב) שאבל על אחד מהוריו אינו מסב כל י”ב חודש, וכן הדין אף לכל אבל בתוך שלושים ימי אבלות. כן פסק במגן אברהם (תעב, ה). אולם, הפרי מגדים (הובאו דברים במשנה ברורה תעב, יג) כתב שאמנם יש להימנע מהסבה באופן מפנק ונוח במיוחד, אך יש לקיים את דין ההסבה באופן המינימאלי.

מתי להסב

עיקר החיוב של הסבה חל, כמו שפסק הרמב”ם, בשעת אכילת מצה ושתיית ד’ כוסות. עם זאת, הרמב”ם מוסיף שמי שמסב לאורך הסעודה כולה, הרי זה משובח – אך אין בכך חובה. כן פסק הרמ”א (אורח חיים תעב, ז). יש לציין שגדולי תורה רבים לא נהגו כן (כגון החזון איש והסטייפלר, כפי שמובא באורחות רבינו ב, נט, וכן הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל כפי שמובא בהליכות שלמה ט, קלה), כיון שאין הדבר נוח לנו כיום.

יש להסב גם בשעת אכילת אפיקומן (שולחן ערוך תעז, א), כיון שאף הוא חלק ממצוות המצה. באכילת הכרפס כתב בקיצור שולחן ערוך (קיט, ג) שיש להסב, כפי שמצאנו בשולחן ערוך (תעה, א) בנוגע לכורך. אולם, רבים (כגון הרב משה פיינשטיין זצ”ל, הגדת קול דודי) כתבו שאין להסב בכורך, כיון שהוא זכר לעבודת הפרך של מצרים.

הגמרא מזכירה שאין להסב באכילת מרור. אכילת המרור מזכירה את הקושי של שעבוד מצרים, ואין מן הראוי לאכול אותו בדרך חירות.

מי ששכח להסב

בשולחן ערוך (תעב ז) פסק שמי שלא הסב באכילת המצב או שתיית הכוסות חייב לאכול ולשתות שוב. כן ההלכה המקובלת בקרב פוסקי עדות המזרח (עי’ חזון עובדיה סימן יג).

ביחס לשתיית הכוסות, החיוב לשתות שוב מעלה שאלה הלכתית בנוגע לבעיה של “נראה כמוסיף על הכוסות”. בעיקר בכוס השלישית והרביעית, העירו הראשונים שכיון שנהגו שלא לשתות בין הכוסות, שתייה חוזרת מעלה חשש של “נראה כמוסיף על הכוסות”. עם זאת, פסק הרא”ש (פסחים י, כ) שיש לשתות שוב אם שתה ללא הסבה.

בפרי מגדים (אשל אברהם תפה, א) מבאר שייתכן שמי שאכל מצה ללא הסבה לא קיים אפילו את מצוות התורה, כפי שמצאנו לעניין מקרים דומים במצוות סוכה (עי’ תוספות, סוכה ג, א; ברכות יא, א). לפי דעות אחרות (עי’ ריטב”א סוכה כח, א; ר”ן, פסחים קטז, ב) אדם יקיים את מצוות התורה גם כשהוא לא קיים את ההסבה.

בניגוד לדעה הנ”ל, הרמ”א פסק שאם שכח להסב ניתן לסמוך על דעת הראבי”ה (ז, ב) שהוזכרה לעיל, לפיה אין חיוב כיום של הסבה, כיון שאין זו דרכם של מלכים כיום. מכאן הוא כותב שביחס לכוס השלישית והרביעית, שבהן אנו נזהרים שלא לשתות חוץ מן הכוסות, אין לחזור ולשתות אם שכח להסב, כיון שבכך תהיה בעיה של “נראה כמוסיף על הכוסות”.

יש שפסקו שאין צורך לחזור ולשתות באף אחת מן הכוסות (עי’ באר היטב, בשם חוק יעקב ואגודה). אולם בביאור הלכה (תעב, ז) כתב שניתן להקל דווקא בכוס שלישית ורביעית, ולא בכוסות הראשונות.

בנוגע לאכילת המצה, פסק במשנה ברורה (תעב, כב) שאין צורך לחזור ולאכול שני זיתים של מצה, ודי באכילת כזית אחד. ביחס לאפיקומן, פסק המשנה ברורה (תעז, ד) שיש לאכול שוב ככל שאין בדבר קושי רב, וככל שטרם בירך ברכת המזון (תעב, כב), שכן לאחר ברכת המזון אין לאכול לאחר אפיקומן.

 

תגובה אחת

  • נון:

    אני קורא וקורא כאן ובמקומות אחרים ועדיין איני מבין בדיוק כיצד יש להסב. תמונה אחת שווה אלף מילים- אולי מישהו יכול להפנות לציור או לצילום או לוידאו שמראה כיצד בדיוק יש להסב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *