פרשת משפטים: בא במחתרת – פרשת שי דרומי בהלכה

מערכת האתר
כ"ה שבט ה'תשע"ט

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בכ”ג בטבת בשנת תשס”ז, בשעה שלוש בלילה, חדרו ארבעה גנבים לחוותו של שי דרומי, מתוך כוונה לגנוב לו את הכבשים.   כאשר הוא הבחין בהם הוא ירה לכיוונם, הרג אחד ופצע אחד נוסף קשה, ובעקבות כך הוגשה נגדו תלונה בחשד לרצח.                    בסופו של דבר פסק בית המשפט ברוב קולות (שניים כנגד אחד) שהוא זכאי, מכיוון שאפשר שהיתה סכנה לחייו:

”לפיכך הוחלט ברוב דעות לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל”ז – 1977, ומעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)..”

המקור ההלכתי לכך מופיע בפרשתנו בסוגיית ‘בא במחתרת’: ”אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת אין לו דמים (כב, א)”.                בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית בא במחתרת, ובשאלה, האם מבחינה הלכתית מותר היה לשי דרומי לירות בגנבים.

בא במחתרת

הגמרא במסכת סנהדרין (עב ע”א) פוסקת, שבמידה ואדם פורץ לבית, מותר לבעל הבית להרוג את הפורץ. לכאורה דין זה תמוה,                       מדוע שיהיה מותר להרוג אדם שבא לגנוב רכוש?! הרי דינו של הגונב ממון הוא להשיב את הגניבה!

המשנה מתרצת ואומרת, ‘שהגנב נידון על שם סופו’. מה הכוונה? נחלקו בכך הראשונים:

א. רש”י מפרש (ד”ה נידון), שהתורה הניחה שכאשר הגנב ייכנס לבית, באופן טבעי, בעל הבית יעמוד כנגדו ולא ייתן לו לקחת את רכושו. כאשר יראה הגנב שבעל הבית מתנגד הוא ינסה לפגוע בו. כדי להתגונן מאיום הרצח של הגנב, התירה התורה לבעל הבית להקדים ולהרוג את הגנב, עוד לפני שהוא מהווה איום. כך מפרש גם הסמ”ג (לאוין קס), וכן עולה מלשון הרמב”ם (גניבה ט, ט):

”ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.”

ב. מדברי הר”ן (ד”ה ואי קאי) והיד רמ”ה (ד”ה אמר רבה) עולה פירוש אחר. בניגוד לרמב”ם שמפרש, שהחשש הוא שמא הגנב ירצח את בעל הבית, הם לא סוברים שהגנב בא על דעת להרוג את בעל הבית במידה ויתקל בו. לפי שיטתם החשש הוא, שכאשר בעל הבית יראה את הגנב פולש לרשותו הוא יהרוג אותו. הגנב שמודע לכך שבעל הבית עלול להורגו, ירצה להקדים ולנסות לפגוע בבעל הבית, משום כך התירו לבעל הבית לפגוע בגנב.

החידוש בפירוש זה, שאם בעל הבית לא היה מנסה להרוג את הגנב, גם הגנב לא היה מנסה להרוג את בעל הבית, ולא היה כלל מתעוררת סיטואציה של סכנת נפשות המאיימת על בעל הבית. למרות זאת, מכיוון שבאשמת הגנב שפרץ לבית, התעורר כל החשש לסכנת נפשות, מותר לבעל הבית להורגו לכתחילה (ועיין ביד רמ”ה להסבר, מדוע הוא סירב לפרש כמו הרמב”ם).

זרחה השמש עליו

לכאורה, לפי כל העולה עד עכשיו, מותר היה לשי דרומי להרוג את הפורצים. אך למעשה הדבר לא כל כך פשוט, ויש עוד שיקול שצריך לקחת בחשבון. התורה אומרת, שבמידה ‘וזרחה השמש על הגנב’ אסור לבעל הבית להרוג אותו. מה הכוונה זרחה השמש עליו? הגמרא מפרשת, שבמידה וברור לבעל הבית שהגנב לא מתכוון להרוג אותו, אז אסור לו להרוג אותו (עיין הערה[1]).

הגמרא מביאה דוגמא לכך, ממקרה של אב ובנו: כאשר אבא פורץ לתוך הבית של בנו, אסור לבן להרוג את אביו הגנב, מכיוון שכמעט ולא ייתכן מצב שבו אב הורג את בנו והאב לא מהווה סכנה. לעומת זאת, כאשר הבן פורץ לבית אביו, מותר לאב להרוג את אותו, מכיוון שיש סיכוי שהבן יהרוג את אביו והוא מהווה סכנה, וכך כותב הרמב”ם (ט, י):

”היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו, ואם הרגו הרי זה הורג נפש, שנאמר (שמות כב, ב) ‘אם זרחה השמש עליו’, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג[2].”

א. המבי”ט כתב (א, שלט), שרק כאשר אב פורץ לבנו אסור לבן להרוג אותו כי אין חשש שהוא יהרוג אותו, אבל במידה ואמא פורצת לבית של בנה, מותר לבן להרוג אותה, כי החשש שאמא תהרוג את בנה כן קיים והוא נמצא בסכנה. ראיה לדבריו הוא מביא מהפסוק בספר איכה (ד, י), שנשים רחמניות בישלו ילדיהם, מוכח שאמא מסוגלת לפגוע בילדיה.

ב. אמנם כפי שכתב המהר”ם בן חביב (סי’ קסד) הדברים מאוד קשים בסברא, אדרבה האם בדרך כלל מרחמת על בנה יותר מאשר האב. כיצד הוא דוחה את הראיה ממגילת איכה? הוא כתב, שהמגילה התכוונה לומר שהרעב היה כל כך גדול, שאפילו נשים שהן בדרך כלל יותר רחמניות מבעליהם בישלו את ילדיהם, ואדרבה משם ראיה נגד שיטתו של המבי”ט.

כמובן שיש לסייג את הנ”ל ולהדגיש, שהכל נמדד לפי היחס בין ההורים לילדיהם. במקום שבו יש יחסים תקינים בסך הכל בין האב/האם לבנם, אז יהיה אסור לבן להרוג אותם במידה והם נכנסו לביתו על מנת לגנוב, כי הם לא יהרגו אותו. לעומת זאת, כאשר הם חולי נפש או שידוע שהם לא מרחמים על הבן שלהם, יהיה מותר לבן להרוג אותם כאשר הם פורצים לביתו.

הוא הדין במקרה שלנו, כאשר שי דרומי נתקל בפורצים, היה סיכוי סביר שהם ינסו להרוגו אותו, ולכן היה מותר לו להרוג אותם. אמנם, במידה והגנבים התחילו לברוח וברור שהם כבר לא מהווים סכנה, אסור היה לו להרוג אותם (ההתלבטות של השופטים במשפט הייתה, האם אכן היה סכנת חיים שמצדיקה ירי).

ירי לרגליים

האם בעל הבית צריך לכוון לירות לרגליו של הפורץ כדי לנטרל אותו, או שהוא יכול לכתחילה לירות ללא אבחנה על מנת להרוג? בשביל לענות על שאלה זו, יש לפתוח קודם כל בבירור סוגיית רודף, המובאת בגמרא כשני דפים לאחר סוגיית בא במחתרת.

א. רודף

הגמרא במסכת סנהדרין (עג ע”א) פוסקת, שבמידה וראובן רודף אחרי שמעון להורגו, צריכים אנשים שרואים זאת, להרוג את ראובן, כדי למנוע ממנו להרוג את שמעון. לאחר מכן (עד ע”א) הגמרא מצמצמת את ההיתר ופוסקת, שאם יש להם אפשרות לנטרל את ראובן בצורה שלא תהרוג אותו (למשל לירות לו ברגליים), הם צריכים לעשות כך, וניתן להרוג רק אם אין דרך אחרת לעצור את הרודף. במידה והם הרגו אותו במקום שיכלו לנטרל אותו, הם נחשבים שופכי דמים (רמב”ם רוצח א, יג).

האם גם שמעון הנרדף צריך לכוון לרגליו של הרודף, או שהוא יכול לכתחילה להרוג? ביד המלך (רוצח א, יג) הציג את צדדי הספק:

”ונסתפקתי בנרדף עצמו אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף, אם גם הוא אינו רשאי באופן זה להציל את עצמו בנפשו של רודף, או דשאני (= ששונה) בזה הנרדף עצמו, דכיוון שהוא בהול לעמוד על נפשו לא הקפידה התורה עליו להשגיח על כך אם יוכל להציל באחד מאבריו, רק בכל עניין הבא לידו בראשונה הרשות בידו להציל את עצמו.”

א. המשנה למלך (חובל ומזיק ח, י) טען, שהאפשרות השניה שמציג יד המלך היא הנכונה, ורק מהסובבים הגמרא דורשת לכוון לרגליו של הרודף כדי לנטרלו, כי הם מיושבים בדעתם ואינם נמצאים בסכנת חיים. לעומת זאת, מהנרדף שבהול על נפשו, אי אפשר לצפות דבר כזה, ומשום כך יהיה מותר לו לירות לכתחילה ללא אבחנה, כך פסק הרב קוק (משפט כהן קלג), וכן נראה שפסק גם החזון איש (חו”מ יז, ד)[3].

ב. אמנם דעת לא מעט אחרונים שלא כך, וגם הנרדף צריך לכתחילה לירות לרגליו של הרודף (ובמידה והוא הרג אותו בסיטואציה בה יכול היה לנטרל אותו, הוא נחשב שופך דמים). כך סברו למשל האור שמח (רוצח א, יג), הציץ אליעזר (ד, כד), הרב אליהו (מאמר מרדכי חו”מ א, ט) ועוד. כך מוכח גם מדברי רש”י (עד ע”א ד”ה ויכול), שכאשר הגמרא אומרת שהסובבים צריכים לנטרל את הרודף במידה והם יכולים, פירש רש”י שהוא הדין גם לנרדף עצמו:

”יכול הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו, ולא הציל אלא בנפשו – נהרג עליו.”

ראיה לדבריהם מצינו בגמרא במסכת סנהדרין (מט ע”א). הגמרא מספרת שכאשר דוד נפטר, שלמה בנו שפט את כל מי שהרע לדוד וביניהם יואב שהרג את אבנר שר הצבא. יואב ענה לו, שהוא הרג את אבנר בגלל שהוא הרג את עשהאל, ולכן אין בו עוון. אמנם עשהאל רדף אחרי אבנר, ולכן היה מותר לאבנר לפגוע בו, אבל מכיוון שהוא יכול היה לנטרל את עשהאל ולא היה מוכרח להרוג אותו, אזי הוא נחשב רוצח ומגיע לו למות (ולכן יואב הרשה לעצמו להרוג אותו).

מקשים האחרונים על המשנה למלך, הרי לשיטתו, כאשר רודפים אחרי אדם להורג אותו, הוא לא צריך לכוון רק לנטרל אותו, ומותר לו להרוג את הרודף לכתחילה. אז מדוע אבנר נחשב פושע על כך שהוא הרג את עשהאל ולא נטרל אותו?! הרי הוא רדף אחריו והיה מותר לו להרוג אותו! לכן למעשה הם נקטו שלא כמותו, וגם כאשר רודפים אחרי אדם להורגו, לכתחילה הנרדף צריך לכוון לרגליים של הרודף (ועיין הערה[4]).

ב. בא במחתרת

עד כה הדיון התייחס, למצב בו אדם רודף אחר השני להרוג אותו. האם גם כאשר אדם נכנס לתוך בית חברו לגנוב, צריך בעל הבית לכתחילה לנטרל אותו ולא להרוג אותו? האם כאשר הגנבים פרצו לחוותו של שי דרומי, הוא היה צריך לכתחילה לכוון לרגליהם?

קודם כל ברור, שלפי המשנה למלך שראינו לעיל, שכתב שלנרדף מותר לירות על הרודף בלי לכוון לרגליים, גם כאן יהיה אפשר לירות על הפורץ ללא הבחנה, שהרי הגנבים מאיימים על חייו של בעל הבית כפי שראינו לעיל. אך מה יהיה הדין לחולקים, האם במקרה הזה הם יודו למשנה למלך?

א. השבות יעקב (ב, קפז) טען, שבניגוד למצב בו רודפים אחרי מישהו להורגו, שצריך לנטרל את הרודף לכתחילה, כאשר גנב בא במחתרת לא צריך בעל הבית לדקדק לפגוע באחד מאיבריו, והוא יכול לירות בו על מנת להורגו לכתחילה.

מה סברתו?

הוא טען, שכאשר בא גנב במחתרת הוא ודאי מתכוון להרוג במידה וייתקל בבעל הבית, לעומת זאת, כאשר מישהו רודף אחרי חברו, אפשר שהוא לא באמת רוצה לרצוח את בעל הבית, ובלשונו:

”כמו שכתב הרמב”ם, כיוון שעשה מעשה שבא במחתרת הרי הוא מוחזק לרוצח ממש, משום כך אין צורך להצילו באחד מאיבריו. מה שאין כן בשאר רודף עביד אינש דגזים ולא עביד (= יש רודף שמגזים, ולא יהרוג ממש) ואולי גם כן לא היה כוונתו רק על אחד מאיבריו, מה שאין כן בא במחתרת הוא מוחזק לרוצח.”

ב. סברתו של השבות יעקב לא כל כך ברורה, ואדרבה, נראה שיותר סיכוי שמי שרודף אחרי אדם להרוג אותו אכן מתכוון יהרוג אותו, מאשר שגנב שפורץ לבית על מנת לגנוב יהרוג את בעל הבית (וכך מוכח מדברי התוספות, ועיין עוד בדברי יחזקאל כג, י). משום כך נראה, שמי שסבר שהנרדף צריך לכתחילה לנטרל את הרודף באחד מאיבריו, יסבור שגם בעל הבית צריך לנטרל את הגנב באחד מאביריו.

 

שבת שלום!

[1] למשל בארצות הברית בחלק מהמדינות יש חוק, שכאשר נכנס אדם זר לחצר ללא רשות, מותר לירות בו על מנת להרוג אותו, למרות שהוא נכנס בטעות. כמובן שעל פי ההלכה זה נחשב רצח, כי בהרבה מקרים ברור שאותו האיש לא נכנס על מנת לגנוב.

[2] הרמב”ם פירש, שכאשר התורה אומרת שאם ‘זרחה השמש עליו’ אסור להרוג את הרודף, אין הכוונה כפשוטו של מקרא שאם הגנב פורץ ביום אסור להרוג אותו, אלא הכוונה שאם ברור שהוא         לא בא להרוג את בעל הבית מותר אסור להורגו. אמנם הראב”ד חלק, וכתב שכאשר הגנב פורץ ביום אין להרוג אותו, אך למעשה נראה שהם לא חולקים, והכל לפי העניין.

[3] הרב אשר וייס (מנחת אשר משפטים), הביא סברא אחרת מדוע מותר להרוג את הגנב. הוא טען, שכאשר בעל הבית יורה ברודף, זה לא רק

[4] נראה שאפשר לדחות את קושיית האחרונים על המשנה למלך. מסתמא גם המשנה למלך מודה, שבמקום שללא כל קושי אפשר רק לנטרל את הרודף ולא להרוג אותו, גם הרודף מחוייב בכך. טענת המשנה למלך הייתה, שבמקום שבו ירייה לרגליים תדרוש מאמץ אפילו קטן, הנרדף פטור מכך, והוא יכול לירות לכתחילה לכל כיוון בניגוד לשאר בני אדם שבאים להציל את הנרדף. כאשר יואב רדף אחרי עשהאל, לא הייתה לו בעיה לנטרל אותו, והראיה שהוא פגע לו עם החנית בדיוק בצלע החמישית כפי שהגמרא אומרת. לכן גם לפי המשנה למלך, הוא נחשב רוצח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *