“והרים יד בתורת משה” – הלכות פנייה לערכאות

הרב יהושע פפר
כ"ה שבט ה'תשע"ט

 

פרשת משפטים פותח במילים: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כא, א). רש”י מציין את דברי הגמרא (גיטין פח, ב) בשם הברייתא: “היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ‘ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם’, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות”.

מכאן האיסור הבסיסי להליכה בפני ערכאות של גויים. כפי שהרמב”ם כותב (הלכות סנהדרין כו, ז), מדובר באיסור חמור במיוחד: “כל הדן בדייני עכו”ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר ‘ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם’, לפניהם ולא לפני עכו”ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות”.

מהו אופי של איסור הפנייה לערכאות? האם חל האיסור גם כשבעלי הדין מקבלים עליהם את סמכות בית המשפט? מהן ההשלכות כאשר תובע פותח תיק בבית המשפט? ומה מעמדם של בתי המשפט של מדינת ישראל? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

יסוד האיסור

כאמור לעיל, הגמרא מציינת מדברי הברייתא איסור הפנייה לערכאות של גויים.

הגמרא מזכירה דווקא ערכאות של עובדי כוכבים. כפי שרש”י מבאר (על התורה, שמות כא, א): “לפניהם – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר: כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם”.

אולם, הסכמת כל הפוסקים היא שהאיסור נאמר גם לעניין גויים שאינם עובדי אלילים. כן נפסק בפירוש בתשב”ץ (ח”ב, סימן רצ) ביחס למוסלמים, וכן נפסק בבית יוסף (חושן משפט כו, ג) בשם הרי”ף (עי’ גם בכנסת הגדולה, חושן משפט כו, א; שו”ת מנחת יצחק ח”ב, סימן נב).

בתשב”ץ מבואר עוד שמדובר באיסור תורה, כפי שנלמד מדברי הפסוק. כן גם דעת פוסקים נוספים (עי’ ר”ן, סנהדרין ב, ב; רמב”ן, סנהדרין כג, א; שו”ת רדב”ז, ח”א, סימן קעב; ועוד). אולם, יש שכתבו שכיון שהאיסור אינו מפורש בפסוק, יסוד האיסור של פנייה לערכאות אינו מן התורה, אלא מדברי חכמים. עם זאת, כיון שיש בכך חילול שם שמים (כמוזכר לעיל מדברי הרמב”ם), הרי שיהיה בכך איסור תורה – וכבר הזכרנו את חומרת האיסור מדברי הרמב”ם.

קבלת סמכות ערכאות

האם צדדים יכולים לקבל על עצמם את סמכותם של ערכאות של גויים?

מלבד האיסור של פנייה לערכאות, חז”ל מזכירים איסור מקביל של לדון בפני “הדיוטות” – בפני מי שאינו מוכשר לדון בדין תורה. הרמב”ן מבחין בין איסור הפנייה לערכאות של גויים, לבין איסור הפנייה להדיוטות: “ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין”. על אותה הדרך כתב הר”ן (חידושי הר”ן, תחילת סנהדרין).

כלומר, מבואר ברמב”ן שגם כאשר צדדים מקבלים על עצמם את סמכותן של ערכאות של גויים, עדיין יש איסור להתדיין בפניהן. אמנם מותר “להתנות על מה שכתוב בתורה” בדיני ממונות, אך בכל הנוגע לעכאות של גויים, יש בכך עדיין הכרה והערכה למערכת זרה, וזלזול בדין תורה.

לדוגמה, במקרה של דיני ירושה שהובא בפני ערכאות של גויים, פסק הרשב”א (הובאו דבריו בבית יוסף, חושן משפט כו) שפסק הדין שניתן בערכאות אינו תקף (גם אם הוא התאים לדין תורה), והמסתמך עליו “עוקר כל דיני התורה השלמה”. הרשב”א מדגיש שאין להצדיק את הפנייה לערכאות לא על-פי העיקרון של דינא דמלכותא, ולא על-פי היסוד שניתן להתנות על מה שכתוב בתורה בדיני ממונות.

בשולחן ערוך (חושן משפט כב, ב) פוסק אפוא שאמנם מותר וניתן לקבל אינו-יהודי בתור עד, אסור לקבלו כדיין, ואסור לדון לפניו. הש”ך (כב, טו) אינו מסכים להוראה זו, ופוסק שהאיסור נאמר דווקא בנוגע לפנייה למערכת שיפוטית אלטרנטיבית שאינה דנה לפי דין תורה. בניגוד לכך, אם הצדדים קיבלו על עצמם את פסיקתו של אינו-יהודי פרטי, הדן על-פי הבנתו, שכל הישר ומנהג המקום (ולא על-פי מערכת שיפוטית של גויים), הקבלה תקפה.

שופטים יהודיים

האיסור על פנייה לערכאות של גויים נאמר גם כשמדובר בשופטים יהודיים. כאמור לעיל, הזהות של השופט אינה משמעותית, אלא המערכת שבתוכה הוא מתפקד. קבלת מערכת שיפוטית שאינה דנה לפי דין תורה כמוה כשלילה וזלזול בדין תורה, ולכן הדבר נאסר בין אם מדבור בשופט יהודי או בשופט גוי.

כן הדבר גם בנוגע לבתי המשפט של מדינת ישראל, הדנים שלא לפי דין תורה. בגמרא (סנהדרין כג, א) מבואר שיש ערכאות שנקראות “ערכאות שבסוריא”. מדובר בבתי משפט ששופטיהם אינם בקיאים בדין תורה, ופוסקים לפי השכל הישר והמנהג הרווח (עי’ רש”י שם). אין לאותן הערכאות סמכות לכפות את סמכותן על צדדים, אך כאשר הצדדים מקבלים על עצמם את סמכותן, דיניהם דין. האם בתי המשפט בישראל יכולים להיחשב “ערכאות שבסוריא”?

החזון איש (סנהדרין טו, יד) מבאר שאין הדבר כן. “ערכאות שבסוריא” היו מורכבות משופטים שלא היו בקיאים בדיני תורה. כיון שלא היו יכולים לדון דין תורה, הם היו דנים על-פי שכל הישר, מעין “דיני היושר” (equity) של המשפט הכללי. בהתבסס על דברי הרשב”א, החזון איש מבאר שהתדיינות בפני שופטים אלו אין בה משום איסור ערכאות. בינגוד לכך, דחיית דין תורה על-ידי מדינה יהודית, לטובת מערכת משפטית ושיפוטית אחרת שמחוקקת ודנה שלא לפי דין תורה, יש בכך הוקרת דיניהם והרמת יד נגד דין תורה.

השלכות של פנייה לערכאות

הרמ”א מציין ענישה חמורה לכל הפונה לערכאות: “ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו”ם מעל חבירו. וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו”ם. ואפילו אינו דן לפני עכו”ם רק שכופהו על ידי עכו”ם שיעמוד עמו לדין ישראל, ראוי למתחו על העמוד” (חושן משפט כו, א).

עוד מבואר שם שכיון שפנה אדם לערכאות, והפסיד בפסק הדין שקיבל, שוב אינו זכאי לבוא בפני בית הדין לדין תורה: “מי שהלך בערכאות של עכו”ם ונתחייב בדיניהם ואח”כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל יש אומרים שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו”ם, והסברא ראשונה נ”ל עיקר”.

בנתיבות המשפט (כו, ב) מציע שני ביאורים להלכה זו. ביאור אחד הוא שכיון שבעל הדין קיבל על עצמו את סמכותן של ערכאות של גויים, שוב אינו יכול להפר את קבלתו, ואין לו אפוא את הזכות לתבוע בבית הדין. לפי ביאור שני מדובר בקנס: כיון שהביא את דינו בפני ערכאות של גויים, קונסים אותו ולא מקבלים אותו בדין תורה.

השלכה מעשית שמציין הנתיבות בין ההסברים הוא מקרה שהשופט שדן בערכאות קיבל שוחד. באופן זה פסק-הדין כמובן אינו תקף, כך שלפי הביאור הראשון, על בית הדין לקבל אותו ולדון במקרה. מנגד, לפי הביאור השני, הקנס שקונסים אותו בית הדין עדיין בתוקף, ואין לקבלו. הוא מסיים שכיון שלא מצאנו מי שמבחין בהבחנה זו, יש להסיק שמדובר בקנס (ועי’ גם בביאור הגר”א, ס”ק ד).

יש פוסקים שדנים באפשרות של קנס גם במי שהתחיל להתדיין בפני ערכאות של גויים, גם אם טרם קיבל את פסק הדין (עי’ שו”ת אמרי יושר, סימן לו; שו”ת לב אריה, סימן נא). הם מציינים שמדברי הרמ”א משמע שהלכה זו נאמרה דווקא כאשר כבר קיבל את פסק הדין, וכן את העובדה שהנתיבות לא ציין השלכה זו בין שני הביאורים שהציע – ומשמע אפוא שההלכה מוגבלת למקרים שכבר התקבל פסק הדין. יש שגם ציינו את הרצון לאפשר לבעל הדין לחזור בתשובה, ולהביא את הדיון בפני בית הדין (עי’ אמרי יושב; ערך ש”י, חושן משפט כו).

בשו”ת תשובות והנהגות (חלק ג, סימן תמא) מדגיש שהפנייה לערכאות אינה איסור חד-פעמי של מעשה הפנייה, אלא אדם עובר על איסור בכל רגע שהוא ממשיך להתדיין בפני ערכאות. מכאן שיש לנו רצון שיחדול מהאיסור בכל רגע, ויש לאפשר לבעל הדין לעזור בית בין המשפט ולבוא בפני בית הדין (גם בשו”ת אמרי יושר מבאר על דרך זו שיש איסור בקבלת פסק הדין בערכאות; הוא מוסיף שאם התובע גרם לנתבע להישבע בפני ערכאותיהם, אין לקבלו בבית הדין גם אם ביקש לעבור קודם מתן פסק הדין).

מכאן הורה בשו”ת דברי חיים (חלק ב, סימן א) שאם התובע, שפנה מלכתחילה לערכאות, מבקש לחזור לבית הדין, על הנתבע לבוא עמו לבית הדין, ובתנאי שהתובע משלם את כל הוצאותיו של הנתבע שנגרמו בשל הפנייה לערכאות.

עם זאת, מנהגו של בית הדין של העדה החרדית, כמבואר בשו”ת תשובות והנהגות (שם), הוא שלא לשמוע שום מקרה שכבר הובא בפני ערכאות, גם קודם למתן פסק הדין. הוא מבאר שגם אם דברי הרמ”א לא נאמרו באופן זה, עדיין יש להקפיד על מנהג זה כדי לאכוף את האיסור של הליכה לערכאותיהם.

 

טרם דנו במסגרת מאמר זה ביוצאים מן הכלל. מתי מותר להביא תיק בפני ערכאות? כיצד יש לנהוג כאשר נפסק לטובתו בערכאות סכום העולה על מה שהיה מקבל לפי דין תורה. ואיך יש לנהוג כאשר יש איום של הפסד מידי? נמשיך לדון בע”ה בשאלות אלו במאמר של שבוע הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *