יסודות ברכת התורה

הרב יהושע פפר
י"ח שבט ה'תשע"ט

 

אירוע מתן תורה, כפי שמתועד בפרשת יתרו, מעלה את הנושא של ברכת התורה – הברכה הייחודית שאנו מברכים עבור ללימוד תורה. כפי שנראה בהמשך, רבים רואים את ברכת התורה כברכת השבח וההודאה על מתן תורה בסיני. טרם נפתח בלימוד התורה, עלינו להודות לקב”ה על עצם נתינתה.

החשיבות המופלגת של ברכת התורה מודגשת בדברי הגמרא הידועים במסכת בבא מציעא (פה, ב), שם אנו למדים שהסיבה לחורבן בית המקדש היא מפני “שלא ברכו בתורה תחילה”. הר”ן (נדרים פא, ב), וכן רש”י (בבא מציעא, שם), מבארים שהימנעות מברכת התורה סימלה שהתורה לא הייתה חשובה בעיניהם: היא לא הייתה “שווה” ברכה.

במאמר הנוכחי נדון ביסודות ההלכתיים של ברכה זו. האם מדובר במצווה מן התורה? באיזה סוג של ברכה מדובר – ברכת השבח או ברכת המצווה? האם חובה ללמוד תורה מיד לאחר אמירת הברכה? ואיך יש לנהוג במקום ספק? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מצוות מן התורה?

המקור הבסיסי למצוות ברכת התורה הוא דברי הגמרא במסכת ברכות (דף כא, ב), שם מקור החיוב נלמד (בשם ר’ יהודה) מדברי הפסוק: “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקינו” (דברים לב, ג). טרם “כי שם ה’ אקרא” – שם ה’ המונח בתורה עצמה – עלינו לתת גודל לאלוקינו על-ידי ברכת התורה.

בהמשך המסכת (דף מח, ב), הגמרא מביאה מקור נוסף בשם ר’ ישמעאל, הלומד את ברכת התורה מתוך החיוב של ברכת המזון: אם עלינו לברך על חיי שעה (על המזון שאנו אוכלים), קל וחומר שעלינו לברך על חיי עולם – על התורה עצמה.

מקורות אלו מורים, לכאורה, שמדובר במצוות התורה. אכן, לאור המקור מדברי הפסוק, יש פוסקים שקבעו שמודבר במצווה דאורייתא. למשל, בספר החינוך (מצווה תל) מבואר שכל הברכות הן מצוות חכמים, מלבד ברכת המזון וברכת התורה, ששניהן מן התורה. גם מדברי הגמרא משמע שמדובר במצוות התורה, שכן הגמרא פותחת בשאלת המקור: “אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה”.

הרמב”ם אינו מזכיר את מצוות ברכת התורה בספר המצוות, אך המצווה מוזכרת בדברי הרמב”ן במניין המצוות שהשמיט הרמב”ם (מצווה טו), כלשונו: “שנצטוינו להודות לשמו ית’ בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו, והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. […] מכלל זה מתבאר שהברכה הזו מן התורה”.

מנגד, לפי שיטת הרמב”ם מבואר במגילת אסתר (בפירוש לספר המצוות) שניתן לומר שברכת התורה אינה אלא דרבנן כשאר ברכות, והפסוק שמביא הגמרא הוא אסמכתא בלבד. אחרים, כגון ספר החינוך, סבורים שאף לפי שיטת הרמב”ם יש לומר שמדובר במצווה מן התורה.

יש לציין שהרמב”ם מפרש את דברי הגמרא בעניין חורבן הבית באופן אחר. לשיטתו, אין הכוונה משום שלא ברכו את ברכת התורה (שאם כן משמע שאכן מדובר במצווה מן התורה), אלא הכוונה שתלמיד החכמים שבדור נמנעו מלקבל עליות לתורה, והעניקו את העליות לעמי הארץ (שו”ת פאר הדור, סימן מב).

ברכה במקום ספק

לשאלת מעמדה של ברכת התורה, כמצוות התורה או כמצוות חכמים, יש השלכה ישירה במקום ספק: כאשר אדם אינו זוכר אם בירך או לא בירך את ברכת התורה.

בשו”ת שאגת אריה (סימן כד) דן בנושא, והולך בעקבות הרמב”ן הסובר שמדובר במצווה מן התורה. מכאן שכאשר יש ספק בדבר קיום המצווה, יש לקיימה מן הספק, ולעניין ברכת התורה יש לברך את הברכה מספק – “ספק דאורייתא לחומרא”.

עם זאת, ה”שאגת אריה” מבהיר (שם, סימן כה) שכאשר אין אדם יודע אם בירך את ברכת התורה אם לאו, אין לו לברך את כל שלשת הברכות שאנו מברכים מידי בוקר, אלא רק אחת מהן – את ברכת “אשר בחר בנו”. הסיבה לכך היא שניתן לקיים את מצוות התורה על-ידי אחת מן הברכות בלבד. בניגוד לכך, בפרי חדש (הובאו דבריו בבאר היטב, אורח חיים מז, א) פסק שיש לברך את כל שלשת הברכות, שכן כיון שעליו לברך מספק את ברכת התורה, יש לברך את כולן בתור “מקשה אחת”.

לדעת פוסקים אחרים, יש לחשוש לדעת הרמב”ם (שברכת התורה אינה מצוות התורה אלא מצוות חכמים) ולהימנע מלברך במקום ספק, שכן ספק ברכות להקל (עי’ מחזיק ברכה ומטה יהודה, הובאו דבריהם בשערי תשובה, אורח חיים מז).

במשנה ברורה (מז, א) מביא תחילה את דעת השאגת אריה, לפיה יש לברך במקום ספק קודם הלימוד. הוא ממשיך לציין את דברי החולקים על-פי שיטת הרמב”ם, אך קובע שכיון שמדובר בדעת יחיד, ולאור החומרא המיוחדת של לימוד תורה ללא ברכה תחילה, קשה לסמוך על כך, ויש לברך מספק. עם זאת, כאשר הדבר אפשרי יש לשמוע את הברכה מאחר, כשהוא מכוון להוציא את שניהם ידי חובתם. לחילופין, ניתן לקיים את ברכה התורה בברכת אהבה רבה, וללמוד תורה מיד לאחר תפילת שחרית.

יש לציין שפוסקי ספרד, ובכללם הכף החיים והרב עובדיה יוסף זצ”ל (עי’ הלכה ברורה, חלק ג, עמ’ שעה), פוסקים שאין לברך מספק את ברכת התורה. פסק הלכה זה נובע מהשולחן ערוך (אורח חיים רט, ג), שכתב שבמקום ספק אין לברך שום ברכה מלבד ברכת המזון – אך לא ברכת התורה. הלכה זו אף מתאימה לנטיית פוסקי ספרד להחמיר מאד באיסור ברכה לבטלה, ולהימנע מכל ספק ברכות.

ברכת השבח או ברכת המצווה

כאמור לעיל, לדעת הרמב”ן ברכת התורה היא מצווה מן התורה. בלשון הרמב”ן מבואר עוד שמדובר בברכת השבח וההודאה: “שנצטוינו להודות לשמו ית’ בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו”. הרמב”ן אף משווה את ברכת התורה לברכת המזון, שהיא כמובן ברכת השבח על המזון – וכן ברכת התורה שבח על התורה עצמה.

גם בספר החינוך מבואר על אותה הדרך שמדובר בברכת השבח, להודות לקב”ה קודם הלימוד בתורה. מכאן שמדובר בברכת השבח, ושהיא מן התורה, דוגמת ברכת המזון.

מנגד, הרמב”ם פסק (הלכות תפילה ז, יא) ש”בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורהונהגו העם לקרוא ברכת כהנים”. מהדגשת סמיכות לימוד התורה לברכת התורה משמע שמדובר בברכת המצווה – ברכה שמברכים עבור לקיום המצווה.

כיון שמדובר בברכה שקודם לקיום המצווה, יש ללמוד תורה מיד לאחר הברכה, כפי שאין להפסיק בכל מקום בין ברכת המצווה (שמברכים עובר לעשייתן) לבין קיום המצווה עצמה. לדעת הרמב”ם אף מובן שיש לברך דווקא קודם לימוד התורה, ושלא כברכת המזון שמברכים אחרי האכילה.

הפסקה של שינה

בשולחן ערוך (אורח חיים מז, יא) פסק: “שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק, ויש אומרים דלא הוי הפסק. וכן נהגו”. הדעה הראשונה היא דעת הרא”ש, ואילו הדעה השנייה היא שיטת רבנו תם (הובאה בתוספות, ברכות יא, ב, ובבית יוסף בשם האגור, על-פי רבנו תם). למרות שסיים השולחן ערוך “וכן נהגו”, ציין המשנה ברורה (מז, כה) לכמה פוסקים (ובכללם הגר”א, חיי אדם, ופרי חדש) שיש לברך לאחר שינה, שמי שעושה כן לא הפסיד.

יש מקום לתלות שדעת הרא”ש היא שברכת התורה היא ברכת המצווה, ולכן חל עליה דיני הפסק – אם בדרך אחרת משאר ברכות המצוות. כאשר אדם ישן הוא אינו יכול לעסוק בתורה, ולכן יש בכך הפסק, ועליו לברך מחדש לאחר השינה. מנגד, לדעת רבנו תם יש לומר שברכת התורה היא ברכת השבח, ולכן יש לברכה בכל יום, ואין בכך דיני הפסק כלל.

מה הדין כאשר אדם ניעור כל הלילה? לדעת הרא”ש, נראה שאין לברך באופן זה ברכת התורה בבוקר, שכן לא נעשה הפסק של שינה. מנגד, לדעת רבנו תם יום חדש הוא מחייב חדש של ברכת התורה, גם למי שלא ישן כלל.

לפי מה שנהגו (כפי שמובא בשולחן ערוך) כשיטת רבנן תם, נמצא שיש לאדם לברך גם לאחר שנעור כל הלילה משנתו. כן כתב במגן אברהם (מז, יב), אך מוסיף שעדיף למצוא מישהו שישן בלילה שיוציאו ידי חובתו, כיון שלדעת הרא”ש אין לברך באופן זה. כמה פוסקים הסכימו לפסק זה, כולל השולחן ערוך הרב. מנגד, דעת הגר”א והחיי אדם שאין לברך בנסיבות אלו, וגם במשנה ברורה פסק שמספק מי שניעור כל הלילה לא יברך ברכת התורה.

ברכה כפולה

יש מקום לפקפק בתלייה הנ”ל. למשל, עיקר דעת המשנה ברורה הוא כדעת הרא”ש, שברכת התורה היא ברכה יומית, ברכת השבח (כדרכו של הרמב”ן) ולא ברכת המצווה. מנגד, המשנה ברורה (מז, יא) פוסק שיש ללמוד תורה מיד לאחר ברכת התורה, כפי שהסכימו רוב הפוסקים (כגון הגר”א, שכנ”ל מצדד כדעת הרא”ש) על-פי דעת התוספות (ברכות יא, ב).

מכאן נראה שגם לדעת הרא”ש והרמב”ן יש עדיין פן של ברכת המצווה בברכת התורה. כן עולה בפירוש מדברי הגר”א בדיון על נשים בברכת התורה. בשולחן ערוך (מז, יד) נפסק שנשים מברכות ברכת התורה, ואילו הגר”א העיר על כך שאין הדבר מתאים לשיטת השולחן ערוך (אורח חיים יז, ב) לפיה אין לנשים לברך על מצווה שאינן חייבות לקיים. מבואר מדבריו שברכת התורה היא ברכת המצווה.

מכאן נראה שגם אם מדובר בברכת השבח, עדיין יש צד של ברכת המצווה בברכת התורה. ניתן להציע שחז”ל אמנם תיקנו לשבח את הקב”ה בברכת התורה על מתן תורה, אך צורת הברכה נתקנה בצורה של ברכת המצווה – מיד לפני לימוד התורה. מסיבה זו, יש צדדים בברכה של ברכת השבח, וצדדים של ברכת המצווה (עי’ גם בחידושי ר’ חיים הלוי, ברכות יא, ו).

בשו”ת אגרות משה (אורח חיים ח”ב, סימן ג) ובכמה פוסקים נוספים חילוק את ברכת התורה לברכות שונות: ברכת “לעסוק בדברי תורה” היא ברכת המצווה, ואילו ברכת “אשר בחר בנו” היא ברכת ההודאה והשבח. זוהי דרך נוספת לקיים בברכת התורה את הדואליות של ברכת שבח וברכת המצווה גם יחד.

 

 

סעיף יב

נחלקו הראשונים בגדר ברכה זו האם יש לברכה פעם אחת בכל יום או שיש לברכה לפני כל לימוד שהיה לפניו הפסק משמעותי, וכפי שנבאר.
דעת ר”ת שברכת התורה מועילה לכל הלימוד של כל היום והלילה הבאים ורק למחרת בבוקר יש לברך שוב . וזה לשונו (ברכות י”א: תוד”ה “שכבר”) “והיה אומר ר”ת כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שאין צריך לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת”.
מבואר בדבריו שאפילו אדם שהלך לישון על מיטתו בלילה וקם לפני עלות השחר אין לו לברך שוב ברכת התורה מכיון שנפטר בברכה של אתמול עד שיפציע יום חדש.
אולם הרבה מהראשונים חולקים עליו וסוברים שאחרי כל פעם שיש הפסק משמעותי בלימוד יש לברך שוב ברכות התורה.

זה לשון הרא”ש (ברכות פרק א סימן יג):
“מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך

נראה לומר שראשונים אלו נחלקו במחלוקת הרמב”ן והרמב”ם. ר”ת סובר כרמב”ן שזו ברכת השבח ודומה לברכות השחר ולכן יש לברכה פעם ביממה ואילו הרא”ש סובר כרמב”ם שזו ברכת המצוות ולכן יש לברכה לפני כל לימוד, אולם מכיון שאנו מצווים ללמוד בכל רגע ורגע “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה” על כרחנו ההפסק היחיד שמצריך ברכת התורה נוספת המעבר לברכה שברכנו בשחרית הוא הפסק בשינה (באופן פשוט דווקא שנת קבע). כך עולה לדוגמא מלשון הב”י (סימן מז): 
“מיהו הר”ם כתב שלא היה רגיל לחזור ולברך אלא אחר הפסק של שינת קבע לפי שאינו מסיח דעתו מללמוד אפילו בהפסק מרחץ ובית הכסא עכ”ל והאגור כתב טעם אחר לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *