חגיגות יום הולדת: עיון הלכתי

הרב יהושע פפר
י"א שבט ה'תשע"ט

 

בלשון המקרא, יציאת מצרים היא יום הולדת: ” וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ” (יחזקאל טז, ד). פסח, החג המציין את יציאת מצרים, הוא גם חגיגת היותנו לעם – חג ההולדה של עם ישראל.

במישור האישי, כמובן שאין צורך להכביר מילים במנהג הרווח לחגוג ימי הולדת. בדרך כלל, חגיגת ימי הולדת היא נתון – נתון שאין אנו מקדישים לו חשיבה רבה, ובוודאי שלא במישור ההלכתי.

אבל האם אין להלכה מה לומר בנושא של חגיגת ימי הולדת? מדובר אמנם במנהג רווח, אך האם ראוי הדבר על-פי הלכה, או שמא יש סיבות להימנע מכך? האם יש שנים מסוימות שראויות במיוחד לחגוג? ומה בעצם מיוחד, על-פי מקורות במסורת ישראל, ביום ההולדת? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

יום הולדת: יום מסוגל

כמה מקורות מלמדים שיום ההולדת הוא יום מסוגל, המעניק לאדם הזדמנות מיוחדת שאינה קיימת בכל ימות השנה.

הגמרא (שבת קנו, א) מלמדת שהיום והשעה המסוימים שבהם האדם נולד משפיעות על “מזלו” של אדם. בנוסף לכך, מקורות נוספים מצביעים על כך שביום ההולדת מזלו של אדם חזק במיוחד, כך שהיום הופך ליום מסוגל.

בתלמוד הירושלמי (ראש השנה פ”ג, הלכה ח) מבואר שמזלו של האדם גובר ביום הולדתו: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ר’ יהושע בן לוי אמר, עמלק כושפן היה. מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו”. במלחמתו נגד ישראל, כינס עמלק חיילים שנפל יום הולדתם באותו היום, שכן באותו היום “לא במהרה אדם נופל”. נגד תחבולה זו, מבואר שם שמשה רבנו ערבב את המזלות, ולא אפשר להם את היתרון.

בפירוש בן יהוידע (ברכות דף כח, ב) כתב באותה הדרך הבן איש חי, “דידוע שביום הלידה של האדם מזלו חזק באותו יום ומוצלח” (ולכן ביום ההולדת ה-י”ח נזרקה זקנה בשערו של רבי אלעזר בן עזריה), ומוסיף  “ועל כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יו”ט לעצמו”. גם בשו”ת הלל אומר (אורח חיים סימן קלט) כתב שיום זה הוא יום הצלחה ומזל.

הבן איש חי מוסיף שיש נוהגים לחגוג דווקא את יום המילה, שבעה ימים לאחר יום ההולדת – כפי שמציין גם החת”ם סופר (בפירושו על התורה, וירא יא), בעניין אברהם אבינו – ומוסיף שמדובר במנהג יפה, אך שאינו מנהג בני ביתו.

לדחות ניתוח ליום ההולדת

ישנם מקורות נוספים המורים על הטבע המיוחדת של ימי הולדת. למשל, המדרש מצביע על כך שיצחק אבינו נולד ביום ט”ו בניסן, שהוא יום יציאת מצרים (תנחומא, בא ט).

כן, לידת משה בחודש אדר גרם לחודש זה להיות מסוגל להצלחת עם ישראל בנס פורים (מגילה יג, ב) – המן שמח על נפילת הפור בחודש שמת בו משה, אך לא ידע שהוא אף החודש שבו נולד משה. כן בשבועות, לצד שמחת התורה, אנו מציינים את לידת דוד המלך (עי’ שערי תשובה תצד, ו; עי’ גם בספר יד אפשר (רב אפרים פיש ויינברגר, סימן יט), שמציין מקורות נוספים בעניין זה).

לאור סגולת יום ההולדת, נשאר מרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א אם יש לאדם לדחות ניתוח מסוכן ליום ההולדת שלו, שכן מדובר ביום מסוגל שמזלו מתבגר בו. הוא ענה (מובא בדרך שיחה, פרשת וישב) שהמקור הנ”ל מדברי הירושלמי מתייחס לעמלק, וייתכן שהדבר נכון אפוא דווקא לעניין גוים, ולא לעניין ישראל, שעליהם נאמר כי “אין מזל לישראל” (שבת, שם; יש לציין שלדעת רש”י ותוספות שם הכוונה היא שניתן לשנות את המזל על-ידי תפילה או זכות, ולא שאין השפעה כלל למזל).

מנגד, יש לציין להגהות “זית רענן” של המגן אברהם (ילקוט שמעוני, חבקוק אות תקסד), שציין לדברי הגמרא (ראש השנה יא, א) שנאמר בהם שצדיקים מתים ביום לידתם: אם מדובר, כאמור לעיל, ביום שליטת מזלם, מדוע צדיקים מסתלקים דווקא באותו היום? על כן הוא מיישב: “ויש לומר דהיינו לטובה, שממלא שנותיהן, אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד”.

מדובר מתוך דבריו שסגולת יום ההולכת נאמרה גם לישראל, ולא רק בנוגע לגוים.

ציון ימי הולדת

יום ההולדת היחידה המוזכרת במקרא היא של פרעה: “ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו” (בראשית מ, כ). רש”י מבאר שהוא “יום גינוסיא” – יום הלידה (בלשון יוון).

במשנה (עבודה זרה א, ג) מבואר שעובדי עבודה זרה היו חוגגים את ימי ההולדת של מלכיהם, ומשמע אפוא שמדובר במנהג שאינו יהודי (אם שבפירוש מצודת דוד (הושע ז, ה) כתב שגם מנהג מלכי ישראל הוא לעשות יום טוב ביום ההולדת). מכאן יש שכתבו שאין ראוי לחגוג ימי הולדת, כפי שיבואר עוד להלן.

אולם, יהודים לאורך השנים, ובתוכם רבנים בולטים, נהגו לחגוג, ולכל הפחות לציין, את יום ההולדת.

בנוסף על דבריו דלעיל בספר בן יהוידע, כתב עוד הבן איש חי (ראה, שנה א, סימן יז) שיש נוהגים לעשות יום טוב מידי שנה ביום ההולדת, ו”סימן טוב הוא” (הוא מציין שכך המנהג בביתו). בנוסף הוא מציין שכאשר אדם מגיע לגיל ששים או לגיל שבעים, מן הראוי לקנות בגד חדש או לאכול פרי חדש, ולכוון את ברכת שהחיינו אף על הגעה לשנה זו.

כן ידוע שהבעל שם טוב היה עושה יום טוב ביום י”ח באלול, שהוא יום ההולדת שלו (כמוזכר בקובץ שנה בשנה, גיליון תשל”ו, עמ’ רמג). כן חסידים רבים נוהגים לעשות סעודה לציון יום ההולדת.

אחרים היו מציינים את יום ההולדת בדרכים שונות. בלקט יושר (יורה דעה, עמ’ מ) מציין שבעל התרומת הדשן עשה סיום ביום הולדת הששים שלו. בשו”ת כתב סופר (יורה דעה סימן קמח) כתב שהיה עושה סיום מידי שנה ביום הולדת, וכאשר מלאו לו חמשים שנה עשה סיום מיוחד, ונתן הודאה לבורא העולם על הגעתו לגיל הזה. הוא מציין שבוודאי ראוי ונכון להודות לקב”ה ביום ההולדת.

במדרש “שכל טוב” (בראשית מ, כ) למד מדברי הפוסק על יום הולדת פרעה כי מנהג שמחת יום ההולדת נוהג בכל האדם: “ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושים בו משתה”. דבריו בהחלט משקפים את המציאות המוכרת לנו כיום.

התנגדות לציון ימי הולדת

יש מגדולי הדורות שהביעו התנגדות לציון ימי הולדת.

האדר”ת כתב כי “בכל לבי כעסתי על המברכים, לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלנו” (נפש דוד, הובאו דבריו בדרך שיחה, שם).

בספר דברי תורה (מונקאטש) מציין בשם המנחת אלעזר כי “יום הולדת אצל בני ישראל, לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי”ע לעשות כן שמחות ביום תולדותם. והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז”ל נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא, כיון שטוב היה לו אם לא היה נברא ונולד”. הוא מוסיף שטעם זה נכון ביחס לישראל, ולא לאומות העולם, ואצלם ראוי אפוא לחגוג את יום ההולדת.

גם בשו”ת דברי יציב (חלק ז, סימן סד) מזכיר שאין לנו מסורת של ציון ימי הולדת, מאותה הסיבה: “נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא” (עירובין יג, ב) – טעם שמובא גם בדברי האדר”ת הנ”ל. בדברי יציב מציין, מנגד, את מה שכתבו התוספות (עבודה זרה ה, א) שדברי הגמרא לא נאמרו ביחס לצדיקים, שאצלם לא ייתכן לומר שנח להם שלא להיברא. האדר”ת מציין אף הוא לדברי התוספות, אך מוסיף שדברים אלו נאמרו על הצדיקים הגמורים, ולא עלינו.

ברוח אחרת, האדמו”ר מסגידור (הובאו דבריו בקובץ מסילות, כסלו תשמ”ז) ביאר שאם התורה מודיעה לנו שפרעה ציין במסיבה את יום הולדתו, הרי שראוי הדבר גם למלכי ישראל, ואף לתלמידי חכמים: מאן מלכי – רבנן.

יום הולדת הששים

במסכת מועד קטן (דף כח, א) מובא שכשנהיה רב יוסף בן ששים “עבד להו יומא טובא לרבנן” – ערך סעודה לכבוד תלמידי החכמים, באומרו: “נפקי לי מכרת” (יצאתי מדין כרת, שכן מבואר בגמרא שמי שחייב כרת מת בין גיל חמישים לששים”.

בשו”ת בית ישראל (מובא בספר יד אפרים, שם) הוכיח מדברי הגמרא שסעודה שאדם עושה בהגיעו לגיל ששים היא סעודת מצוה, שהרי אנו מוצאים שרב יוסף ערך סעודה לתלמידי חכמים, ובוודאי שלא היו משתתפים בסעודת רשות בעלמא. אולם, אחרים דוחים שהסעודה נעשית סעודת מצווה רק אם נאמרים בה דברי תורה, כפי שבוודאי נעשה בסעודתו של רב יוסף (עי’ בשו”ת הלל אומר, סימן קלט).

יש שמציינים במיוחד את יום ההולדת השבעים, שכן “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, ויש אפוא שמחה מיוחדת במילוי שבעים שנה.

חוקת הגוי

לאור המקורות של חגיגת ימי הולדת אצל אומות העולם, יש שכתבו שחגיגות אלו הם “חוקת הגוי”, ואין אפוא לנהוג בהם. בשו”ת הלל אומר (סימן קלט) כתב שהנוצרים הקפידו לציין את יום ההולדת של מייסד דתם, ולדבריו מכאן הסיבה שלא מצאנו אצל רבותינו גדולי הדורות שנהגו בחגיגת יום ההולדת.

אולם, כפי שראינו לעיל, ישנם מקורות לחשיבות של יום ההולדת במסורת ישראל, ויש אף מקורות לעשיית יום ההולדת ליום טוב, ונראה שכך אכן היה מנהג רווח בחלקים מתוך עם ישראל לאורך השנים.

בנוסף לכך, יש לציין לדברי הרמ”א (יורה דעה קעח, א, בשם מהרי”ק; עי’ גם בשו”ת אגרות משה, יורה דעה ח”א, סימן פא) לפיהם האיסור של חוקת הגוי נאמר רק במנהג שאין בו טעם, או במנהג של פריצות, “אבל דבר שנהגו לתועלת או משום כבוד או טעם אחר מותר”.

כן, כפי שמציין בחכמת אדם (פט, א), האיסור נאמר גם כאשר מדובר בנוהג שקשור לפולחן דתי של עובדי כוכבים (גם אם בעבר נהגו כן אף ישראל).

בנוגע למסיבות יום הולדת, מדובר במנהג שיש לו טעם ברור – לחגוג את יום ההולדת, ואת ההזדמנויות הנפלאות שהחיים מעניקים לנו – ואף יש בו קריאה להודות לקב”ה על מתנת החיים. יש בו הן “תועלת”, והן “כבוד” לו ולאחרים. בנוסף, לא נראה שציון ימי הולדת קשור בצורה כלשהי לפולחן דתי.

סיכום

ראינו שישנן דעות שונות בנוגע לציון וחגיגת ימי הולדת.

יש שעודדו את חגיגת יום ההולדת, תוך ציון שמדובר ביום מסוגת שמזל האדם מתגבר בו, וכי ראוי לשמוח ולהודות לה’ על מתנת החיים. אחרים דווקא ראו בציון יום ההולדת דבר שאינו ראוי, הן בגלל המקורות אצל עובדי אלילים (“יום הלדת את פרעה”), והן משום שאין במסורת ישראל מנהג של חגיגה זו. נקודה נוספת, שיש לדון בה במסגרת דיון מעמיק ורחב יותר, היא השאלה אם לידת האדם לתוך העולם היא בכלל סיבה לשמחה.

בשו”ת להורות נתן (ט, ה) סיכם שנראה שאין מניעה הלכתית מציון וחגיגת יום ההולדת. למרות זאת, הוא מוסיף ש”כיון שהעידו גאוני עולם וצדיקים שלא נהגו אבותינו לעשות יו”ט, הרי מנהגם תורה הוא, והוא יום של חשבון נפש ולימוד תורה ועשיית מצוות”.

בין אם חוגגים את יום ההולדת, ובין אם לא, בוודאי שמדובר בעצה טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *