הכנסת אורחים: הלכות ומנהגים

הרב יהושע פפר
י"ז חשון ה'תשע"ט

אחת הפרשיות הכי מפורטות בתורה בחיי אברהם אבינו הוא סיפור הכנסת האורחים לשלשת האנשים – אנשים שבהמשך התברר שהם מלאכים – שהגיעו לביתו כזרים. נראה שבדברים הארוכים המתארים את מאמצי אברהם למען אורחיו, מתכוונת התורה ללמדנו פן מרכזי מאישיותו של אברהם אבינו, ולמה הוא נמצא ראוי להיות אב האומה, והאב הרוחני של האנושות כולה.

במאמר הנוכחי נעסוק במצווה של הכנסת אורחים, ונלמד פרטים שונים של המצווה, בין היתר מתוך עיון קרוב בהתנהגותו של אברהם אבינו. למה מצוות הכנסת אורחים נחשבת כה מרכזית בתורה? מה המקור של המצווה? איזה מעשים ומנהגים כלולים בה? ומה השכר המובטח על קיומה?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המקור למצוות הכנסת אורחים

התורה אינה מציינת בפירוש את המצווה להכניס אורחים. עם זאת, המצווה עולה מתוך כמה מצוות כלליות שהתורה מורה לנו ביחס להתנהגות מול הזולת.

כלל מרכזי אחד הוא כמובן מצוות ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), המחייבת אותנו במצווה הכללית של חסד ואכפתיות כלפי אחרים (עירמבם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה א). מצוות אהבת הרע כוללת מגוון רחב של חסדים, והרמבם מזכיר בפרט את מצוות הכנסת אורחים, כולל מצווה ליווי האורחים – כפי שנבאר בהמשך.

כלל נוסף שניתן לכלול בו את מצוות הכנסת אורחים הוא אחרי האלקיכם תלכו” (דברים יג, ה). הגמרא (סוטה יד, א) שואלת כיצד ניתן ללכתאחרי ה‘, ומבאר שהכוונה היא ללכת בדרכיו ולדבוק במעשיו: להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ולקבור מתים.

בשלה בקדוש (פרשת וירא, נר מצווה) מוסיף שכאשר אדם עוסק בהכנסת אורחים הוא מקיים את העיקרון של הליכה בדרכיו“: כפי שהקבה הוא מקומו של עולם“, וכביכול מארח כל ייצור אצלו, כן על האדם להיות מאחר של אחרים.

גודל מעלת הכנסת אורחים

הגמרא מציינת כמה מעלות של הכנסת אורחים.

במסכת שבת (קכז, א), הגמרא מציינת בשם רבי יוחנן שגדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש“. בשם רב דיני מנהרדעא מבואר עוד שהכנסת אורחים גדולה מהשכמת בית המדרש, ואילו בשם ריהודה (בשם רב) מבואר כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר: אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור (בראשית יח, ג)”. הפסוק מתפרש, לפי דרך זו, כאילו אברהם ביקש מאת הקבה להמתין לו בזמן שהלך לטפל באורחיו.

לצד גודל מעלת המצווה, ניתן ללמוד מדברי הגמרא (שמקדימה הכנסת אורחים להשכמת בית המדרש) שיש לאדם לדאוג לאורחיו גם אם בשל כך הוא לא יוכל להגיע בזמן לסדר הלימוד שלו בבית המדרש.

כן פסק החפץ חיים בספר אהבת חסד (חלק ג, פרק א), תוך שהוא מגביל את ההלכה למקרים שאין בני בית אחרים שיכולים לטפל באורחים. הלכה זו עולה גם מתוך הכלל שיש לבטל תלמוד תורה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה עלידי אחרים“. בשלחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה ד, ד) פוסק שכאשר אין אחר שיכול לקיים את המצווה, יש אפילו לבטל שיעור לרבים כדי לקיים את המצווה.

בספר שכתב בנו על החפץ חיים (ספר הנהגות החפץ חיים, עמל), מוזכר שאמנם החפץ חיים היה זהיר ביותר שלא יפסיד את סדר לימודו, אך כאשר היה צורך לדאוג לאורח הוא הקפיד לטפל ולדאוג לו לפי הצורך (לעתים לכמה אורחים יחדיו), גם על חשבון סדר הלימוד.

גמרא נוספת שמזכירה את גודל מעלת הכנסת אורחים מצויה במסכת חגיגה (כז, א), שם מבואר שהשולחן שאדם מארח סביבו אורחים שקול כמזבח שבבית המקדש, והאוכל שמאכילים בו את האורחים שקול כנגד הקורבנות שהיו מעלים על המזבח (עיין ברשי, שם).

פרטי המצווה

ממעשה הכנסת אורחים של אברהם אבינו ניתן ללמוד כמה וכמה פרטים אודות קיום המצווה: לחפש אחר אורחים ולדרוש לשלומם; לתת להם לנוח, להתרחץ, ולהרגיש בנוח; לתת להם אוכל לשתייה, וללוות אותם בדרכם.

החפץ חיים (אהבת חסד ג, ב) מזכיר אפוא שיש לאדם לחפש אחר אורחים, כפי שעשה אברהם, ולקבל אותם לביתו בשמחה: ואף על פי שאין מדרגתנו לקיים באופן זה עלכלפנים נלמד מזה שצריך לתור אחריהם ולקבלם בחיבה יתירה כמו שהיה מקבל עשיר גדול שיכול להרויח ממנו הרבה“.

הוא ממשיך למנות את הפרטים השונים של הכנסת אורחים, כולל לאפשר להם לרחוץ ולנוח, לדאוג לצרכיהם בעצמו, להגיש מזון ושתייה בשמחה ובסבר פנים יפות, ולתת להם מקום לישון.

בנקודה האחרונה, החפץ חיים מרחיב את הדיבור: “ואם ילינם אצלו ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם כי גדולה מנוחת עייף בהיותו שוכב בטוב. ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו אלו הייתי מתארח אצל זה בודאי הייתי רוצה שיכבדני ואכילני וישקיני ויתן לי לינה טובה; אעשה כן גם אני וגלגל הוא שחוזר בעולם… [עישבת קנב, ב]”.

מצווה ליווי האורחים

מלבד פרטי המצווה של הכנסת אורחים, יש מצווה מיוחדת של ליווי האורח בצאתו מן הבית. כך עולה אף מסיפורו של אברהם אבינו, שהתורה מזכירה בו את הליווי שהעניק להם בצאתם: “ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם” (בראשית יח, יט). רשי מבאר שאברהם ליווה אותם, כי כסבור אורחים הם” (רשי שם). גם במסכת סוטה (דף י, א, דה פונדק) רשי מדגיש שהכנסת האורחים של אברהם כלל את ליוויים בצאתם מביתו.

הרמבם כותב כי שכר הליווי גדול במיוחד: “שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן” (אבל יד, ב).

מדברי הרמבם מבואר שליווי האורחים הוא חלק מהותי של מצוות הכנסת אורחים. בגמרא (סוטה מו, ב) מבואר עוד שעניין הליווי הוא כדי להציל את האורחים מסכנת הדרכים, ומכאן שהמצווה חלה לא רק על בעל הבית (כחלק ממצוות הכנסת אורחים) אלא אף על אחרים. כן מבואר בדברי הרמבם עצמו (שם, הלכה ג): “”כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה“.

הרמבם אף מבהיר את מידת החיוב של לוויית האורחים, שתלוי במידת הכבוד שאדם חייב כלפי האורח: “וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות” (שם).

המנהג כיום הוא שאין אנו מקפידים על מצווה הלוויה. בסמע (חושן משפט תכז, יא) מבאר שסיבה לכך (שתלמידים אינם מלווים את רבם בשיעור הנדרש) היא שאנו מניחים שהרב מוחל על כבודו. הוא מוסיף שעם זאת, יש ללוות את האורח עד שער העיר, ולכל הפחות לאורך דאמות.

פוסקים אחרים אף הם ציינו את העובדה שאין אנו מקפידים כיום על מצווה הליווי. בבאר שבע (פירוש לסוטה מו, ב) כתב שהסיבה לכך היא מחמת סכנת הדרכים המוגברת כיום: אין אדם חייב לסכן את עצמו כדי ללוות את חברו. ואולם, בערוך השולחן (ואחרים) כתבו להיפך: כיון שהדרכים כיום אינם בחזקת סכנה, שוב אין אותה דרגה של מצוות ליווי.

בספר אהבת חסד תמה אף הוא על כך שאין אנו מקפידים לקיים מצוות הליווי במלוא הדרה. הוא מציע שכיון שכיום הדרכים מסומנות היטב, שוב אין סכנה לאורחים, והמצווה המלאה אינה חלה. עם זאת, הוא מוסיף שיש גם צד סגולי למצוות הליווי, וכי בוודאי שיש להקפיד לקיימו: “אבל חלילה לפטור את עצמו לגמרי מלויה, כי מגמרא משמע שהוא דבר סגולה להמתלוה שלא יארע אסון בדרך. וגם על ידי לויה נגמרת המצוה בשלימות, כי אשל ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לויה“.

הוא אף מוסיף לכך סיפור דברים: “ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו ותמהו העולם עליו על מה לא הגן זכות המצוה עליו? ואמר גדול הדור אחד: מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באיכלה ושתיה ולא ללותם כלל, ואכילה ושתיה ראשי תיבות אשורל שעכ לא היה כח בהמצוה להגן עליו“.

לארח את הנזקקים

בשולחן ערוך (אורח חיים שלג, א) מבואר שניתן להקל באיסור שבות בשבת לצורך מצווה, ומציין שכן הדבר בנוגע למצוות הכנסת אורחים. עם זאת, הרמא (בשם תרומת הדשן) מוסיף שהדבר מוגבל לאורחים: “וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר גם כן לצורך אורחים, ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים, ואינה סעודת מצוה רק סעודת רשות” (עיגם בפתחי תשובה, יורה דעה סט, יג).

עם זאת, יש להדגיש שהכנסת אורחים מתקיימת גם באורח עשיר, כפי שמבואר באהבת חסד (שם): “ודע עוד דמצות הכנסת אורחים נוהג אף בעשיריםואף שאין צריכין לטובתו אפה הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם היא מצוה“.

בשם המהריל, מציין באהבת חסד שיש חשיבות גדולה יותר לארח את העניים, שכן יש בכך אף מצוות צדקה, לפי דברי הרמא זוהי מצוות הכנסת אורחים המלאה. עם זאת, גם לארח חברים או משפחה בוודאי מהווה מצווה, כאשר אלו צריכים מקום ללון ולהתארח.

סיכום

לסיכום, ראינו שעם שהתורה אינה מציינת את מצוות הכנסת אורחים בפירוש, בוודאי שהכנסת אורחים מהווה ביטוי בסיסי של מצוות החסד שאנו מחויבים בה כלפי אחרים. כפי שהזכרנו, יש כמה וכמה פרטים בקיום המצווה, אך העיקר והיסוד לכולם הוא האכפתיות, הדאגה לזולת, והרגישות לצרכי האורחים ולמילוי רצונם. אין שני אנשים שווים, ואין שני אורחים עם בדיוק אותם צרכים.

מצוות הכנסת אורחים דורשת מאתנו לפתוח את לבבנו כמו את בתינו כלפי אורחים, לחשוב על הזולת ולספק את צרכיו. גם אם רחוקים אנו ממעלת אברהם אבינו, קיום מצווה זו, לפי ערכנו, בוודאי מהווה יסוד ועיקר גדול בתורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים